צילום: mariejirousek, מתוך פליקר
חופי ביירות, צילום: mariejirousek, מתוך פליקר

לבנון היא מדינתי, אך היא מתייצבת נגדי

קבוצת מנהיגים רצחו את חלומותינו. חורבן והרס עיקשים הולכים ונערמים מאחוריהם. שיתוק מצמית מתפשט ואוחז בכל הארץ הזאת, מקיף את כלל מגזריה, שווקיה ורחובותיה. אודה ללבנון הקורסת

אני עוצם את עיניי בניסיון להעלות בעיני רוחי את התמונה היפה ביותר של מדינתי, אולם אינני רואה דבר. זה תקופה שארצנו כמו בולעת את היופי ויורקת אותו בפרצופינו בצורה של אומללות ואכזבה. אני עוצם את עיניי פעם נוספת, הפעם כדי לדמיין את הדבר המכוער ביותר במדינה הזו. כעת אני רואה תמונה של קבוצת מנהיגים, אלה שרצחו את חלומותינו. אני רואה את כולם, את החוצפה שלהם. אני רואה חורבן והרס עיקשים שהולכים ונערמים מאחוריהם – החל בנסראללה דרך ג'עג'ע וברי, וכלה בעון ובשאר בני בריתם: אלה שהרסו ארץ והחריבו עם, ואשר יהיו תמיד מקוללים על ידי ההיסטוריה ועל ידי הדורות הבאים בארצם.

שיתוק מצמית מתפשט ואוחז בכל הארץ הזאת, פושה באנשיה ובמוסדותיה, מקיף את כלל מגזריה, שווקיה ורחובותיה. אותו שיתוק אוחז גם באנשי האופוזיציה: לאחר ששיכרון החושים שנבע מזכייה בכמה מושבים בפרלמנט שכך, חזרו לשלוט השיתוק, הבלבול והיעדר החזון. קיפאון זה איננו דבר חדש בקרב הזרם האופוזיציוני: הוא קיים שם באופן בסיסי ותשתיתי. מאז אוקטובר 2019 – ולמעשה גם לפני כן – כוחות האופוזיציה לא הציגו את האג'נדה שלהם ולא יזמו אף יוזמה. תחת זאת, הם המתינו למשברים ולמועדי בחירות לפרלמנט, לאיגודים, לעירייה וכדומה, ששימשו להם כמועדי פירעון לפעולה. נדחקנו לשוליים, נלחמים בקרבות שאיננו יכולים להם, מחכים למשבר של השלטון שילחץ אותנו מהשיתוק המקפיא וירקיד אותנו בהתאם לחליל שלו. 

גם בעבר, ארצי מעולם לא הייתה ארץ נכספת. אולם אכזריותה הלכה וגברה עוד יותר עם הזמן, ככל שנסחפה עוד מטה במערבולת התמוטטותה. בעריה נשים וילדים נרצחים ונאנסים. פליטיה מעונים ומבוזים. צעיריה מהגרים ממנה. קורבנותיה אינם זוכים לצדק. שלטונותיה הדתיים החוקיים מובילים ביד רמה שיח של הסתה ופילוג בין העדות שבה. הבנקים שודדים את כספי הציבור שלה. זקניה עצובים על אובדן של עידן, שנותר הרחק מאחור אי שם בין מלחמות ומשברים. צעיריה מתוסכלים. ומה אנו עושים בנושא? לא כלום. כל מה שקורה, וכל מה שעוד עתיד לקרות, אינו מספיק כדי להצית שוב מחאות, אלא הופך את הזעם שלנו לעצב ולאומללות, ובכך מקבע את מצב השיתוק שאנו מצויים בו.

כמובן, אין זה המשבר הראשון שעובר על המדינה, אך כיום היא עומדת תלויה בנקודה קריטית, תרה אחר צורות חדשות שכל כך נחוצות לה. ארצנו כמו כבר אינה מזהה את עצמה, וגם אנחנו איננו מזהים אותה. אנו, תושביה, זרים לה וזרים בתוכה

כמובן, אין זה המשבר הראשון שעובר על המדינה, אך כיום היא עומדת תלויה בנקודה קריטית, תרה אחר צורות חדשות שכל כך נחוצות לה. ארצנו כמו כבר אינה מזהה את עצמה, וגם אנחנו איננו מזהים אותה. אנו, תושביה, זרים לה וזרים בתוכה; הרגשת ניכור אופפת את סמטאותיה ואת אנשיה, אותה הרגשה של פחד מפני הסוף המר הממשמש ובא. המדינה עתידה לשנות את אופייה ואת צורתה מבלי לדעת מה היא תהפוך להיות בשנים הבאות. אך אנו יודעים היטב שאנשיה ישלמו את מחיר ההרס הזה כולו, כמו בכל פעם. אנחנו מבינים שאנחנו חיים את הרע, ובמקביל, שהגרוע מכול עוד לפנינו.

מתי יעלה הבוקר ויקיץ הקץ על הלילה הלבנוני הארוך הזה? אני חש מיאוס מהדברים שמתרחשים סביבי. הארץ הזו מתייצבת כנגדי, אני מבוצר בעריה. רחובותיה סוגרים עליי, רחובות אשר מנסים לשכנע אותי שהערים האלה מתו ושהארץ הזאת התפוגגה, לשכנע אותי לברוח לפני שיהיה מאוחר מדי. ובכל זאת, איך אתייאש עכשיו? איך אפנה את גבי למקום העצוב הזה? הרי זו אותה ארץ עצמה שלימדה אותי מהם החיים, שלימדה אותי את משמעות החופש, שבה חוויתי את "הפעם הראשונה" בכל דבר. ארץ, שחרף כל האומללות שהיא גורמת, לא שנאתי אותה אפילו יום אחד – היא תמיד במקום חם בליבי.

כעת אני עוצם שנית את עיניי, והפעם מעלה בעיני רוחי התקוממות עממית שתפר את כל מאזני הכוחות הקיימים. כזו שתפתיע את כולם – היא תפתיע את השלטון ואת האופוזיציה שלו – שטוענים שהם מייצגים את הרחוב וחושבים שהוא יפעל רק על פי פקודתם. יותר מכך, אני רוצה לראות את הארץ הזאת מצליחה לחצות את הדרך האפלה ולהגיע לצידו השני של הלילה החשוך הזה. אני רוצה לראות חיוך על פני האנשים, לראות אהבה ולהט ברחובות המדינה. אני רוצה שמדינתי תחזור לאופייה. ואני רוצה לראות פחד בעיניהם של המנהיגים ההם, לראות כאב שמציק להם, ואותם מוכים באגרופים.

אני פוקח את עיניי, מתעורר מהחלום. אני יודע שמה שדמיינתי לא יקרה. הקללה של הארץ הזו תרדוף אותי תמיד. אני חש אשמה; אינני יודע מהיכן נכנסה בי התעוזה לחלום. איש שוב אינו מעז לחלום במדינת האומללות הזו.


המאמר המלא התפרסם בכתב העת דרג'. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: נטע איפרגן

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה