צילום: Kurayba, מתוך פליקר
תהלוכה באדמונטון, קנדה, נגד האפרטהייד הישראלי, 2011 (צילום: Kurayba, מתוך פליקר)

להט"ב ופלסטין – הילכו שניהם יחדיו?

הברית של השמאל עם קבוצות מוחלשות – נשים, להט"ב, מהגרים וכדומה – התקיימה במלואה רק במערב. בתנועה הלאומית הפלסטינית, הגם שהובלה בעיקר בידי קומוניסטים חילונים, להומוסקסואליות לא הייתה עדנה מיוחדת, ובמשך השנים המגמה רק החמירה. האם היא תשתנה?

אחד המונחים הידועים בז'רגון של השמאל הפרוגרסיבי הוא "איחוד מאבקים". משמעות הביטוי היא שהאינטרס של כל ה"מדוכאים" – פועלים, עניים, אבל גם נשים ובני קהילת הלהט"ב מצד אחד, ועמים וגזעים מדוכאים מצד שני – להתאחד כנגד מה שנתפס כ"הגמוניה". איחוד האינטרסים של כל אחת מן הקהילות המוחלשות, הוא שיאפשר להם להפוך לכוח משמעותי, שיוכל יחדיו לגבור על המעמד המדכא. 

רעיון זה הוא שעמד בשורש תנועת "השמאל החדש", שראשיתה כבר בשנות השישים והשבעים במערב, ואחד מביטוייה הידועים הוא מרד הסטודנטים בפריז ובארצות הברית בשנת 1968. השמאל החדש ביקש ללכת אל מעבר לשמאל ה"ישן", המרקסיסטי, שדגל בכך שהמאבק היחיד שחשוב הוא מאבקם של הפועלים. יותר מכך, טען השמאל הישן על פי מרקס, הפועלים הם המעמד האוניברסאלי; ומשום שכך, לאחר המהפכה, ייפתרו כל בעיות הדיכוי שהן – של נשים על ידי גברים, של שחורים על ידי לבנים וכו'. לכן, המאבקים של אלו לא רק שאינם מועילים ומיותרים – הם אף מזיקים, מפני שהם מסיתים את האנרגיה מן המשימה החשובה מכול – הלוא היא איחוד וגיוס של הפועלים לטובת המטרה האחת. השמאל החדש כפר באורתודוקסיה המרקסיסטית הזו, ודגל בתמיכה במאבקים כולם ובאיחודם תחת "אוהל גדול". אחד מהישגיו הגדולים של השמאל החדש היה, בעצם, רתימת הפועלים למאבקים שלא נגעו להם ישירות, כמו המאבקים למען זכויות המהגרים, נשים והלהט"ב. על אף שרתימה זו לא הובילה למהפכה, ובעצם רעיון המהפכה נעלם מן המפה הפוליטית במערב לאחר שנת 1968, רתימה זו הובילה, כפי שהכול רואים היום, להישגים משמעותיים עבור הקבוצות הללו. 

עם זאת, האוהל תמיד היה רעוע, ולמעשה התקיים במלואו רק במדינות מערב אירופה. דוגמה אחת מוכרת היא המהפכן פידל קסטרו – סמל של השמאל החדש, שבסופו של דבר הגיע לכדי נתינת יד לדיכוי של גברים הומוסקסואלים בקובה. והינה, גם בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית החלו לצוף מתחים בין יסודות שונים. התנועה הלאומית הפלסטינית הובלה בין השאר בידי קומוניסטים בעלי אג'נדה חילונית, ובהמשך על ידי אש"ף – במקורו, ארגון סוציאליסטי-מהפכני חילוני. אין ספק שהיסוד האסלאמי מעולם לא היה זר לפלסטינים, המוסלמים ברובם, אבל בתנועה הלאומית הפלסטינית חלו כמה שינויים שגרמו להתעצמות היסוד הדתי בה ולמוביליזציה שלו לטובתה, בייחוד החל בשנות התשעים והלאה. השניים העיקריים הם עליית חמאס, מצד אחד, ומצד שני, הפנייה של יאסר ערפאת אל רטוריקה אסלאמית, שביקשה לגייס את האסלאם לצורכי התנועה הלאומית הפלסטינית. כבר בשנות האינתיפאדה הראשונה, חלה פנייה חדה של החברה הפלסטינית אל הדת, שבמסגרתה נסגרו בתי יין ופאבים ברחבי הגדה המערבית. במוקד האינתיפאדה השנייה כבר עמד הסמל של אל־אקצא כסמל לאומי-דתי. הדתיות הגוברת הזו הגדילה את הסיכוי לעימות פנים־פלסטיני בין ערכים מסורתיים לבין ערכים פרוגרסיביים.

עם זאת, הדתיות איננה הגורם היחיד הפעיל כאן. בשנים האחרונות, התעורר ברחבי העולם גל של תגובת נגד חריפה לערכי ה"שמאל החדש" לצד רטוריקה דתית-מסורתנית. תגובה כזו מוכרת לישראלים הן מן הרטוריקה האוונגליסטית האמריקאית, שהולכת וכובשת עמדות במפלגה הרפובליקנית, ומזו של מנהיגים כוויקטור אורבן ההונגרי – אבל גם של רבנים ישראלים כמו צבי טאו ושליחתו בכנסת מפלגת "נעם" – שיח שחודר יותר ויותר אל תוך מפלגת הליכוד ותומכיה. תנועה זו לא פסחה על הלאומיות הפלסטינית. על פי טור הדעה של נורהאן שרף א־דין, עיתונאית לבנונית, באתר דרג', פלטפורמת תקשורת כלל־ערבית, לאחרונה מתגברים הקולות האסלאמיים בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית המתנגדים לאיחוד המאבקים בין התנועה הלהט"בית לבין המאבק הפלסטיני. המאבק הפלסטיני, הם טוענים, הוא בהכרח מאבק מוסלמי, והומוסקסואליות וקוויריות הם ניגודו המובהק של האסלאם. על המאבק הלאומי הפלסטיני לכלול, אם כן, מאבק כנגד הלהט"ב. מה גם, הם מוסיפים, שיש להתמקד בדברים החשובים באמת – כלכלה וסוגיות מדיניות – שמהם הפוליטיקה הלהט"בית מסיחה את הדעת. 

תוצאה המרכזית של עימות בין התנועה הלאומית לבין תנועת הלהט"ב תהיה שהשניים ייאלצו להיאבק זה כנגד זה – מה שיוביל להחלשה ולתבוסה של כל אחד מהם

שרף א־דין יוצאת בחריפות כנגד טענות אלו. טענתה העיקרית היא, כמו של השמאל החדש בשעתו, שהתוצאה המרכזית של עימות בין התנועה הלאומית לבין תנועת הלהט"ב תהיה שהשניים ייאלצו להיאבק זה כנגד זה – מה שיוביל להחלשה ולתבוסה של כל אחד מהם. זאת בשל העובדה שתנועת הלהט"ב אינה מסוגלת להישאר מחוץ לתחומי הפוליטיקה, משום שזו האחרונה מתעקשת לקבוע לחברי קהילת הלהט"ב את האספקטים הפרטיים של חייהם. אם הפוליטיקה הפלסטינית תפנה נגדם, הם ייאלצו להיאבק בה. זו גם התשובה למי שסבור שהמאבק למען הלהט"ב בא על חשבון המאבק הפוליטי והכלכלי – ללהט"ב אין ברירה אלא לפעול ולהיאבק במישור הפוליטי, שמתעקש לחדור לחייהם שלהם, להפר את זכויותיהם ולחדור למרחב האינטימי ביותר שלהם בלי לחשוב פעמיים. 

יותר מכך, מדגישה שרף א־דין, המשמעות של הפיכת הלהט"ב למוקצה עבור התנועה הלאומית הפלסטינית היא לא פחות מאשר הפקרת חברי קהילת הלהט"ב הפלסטינית לפשעי הכיבוש הישראלי – המדובר כמובן  באופן שבו השב"כ מנצל את חברי הקהילה וסוחט אותם כדי להופכם למודיעים שלו. הסוגיות אינן מקבילות או סותרות, אלא חופפות. 

טוענים, אומרת שרף אלדין, כי ההגנה על מיעוטים בתוך הקולקטיב הפלסטיני תפגע באחדות הפלסטינית, ובכך במאבק של הרוב הפלסטיני לחירות. הטוענים זאת, לפיה, הם אלו שבעצמם הופכים את הקולקטיב הפלסטיני לכמה קבוצות – ל"רוב" ול"מיעוט", הנמצאים במאבק זה עם זה, ובכך מחלישים אותו אל מול הכיבוש. היא וחבריה דווקא קוראים לאחדות – את הפירוד יוצרים מי שמתעקשים לציירם כ"אחר". לבסוף, שרף א־דין מבקשת לאפיין טיעון אחרון כנגד הלהט"ב הפלסטיניים, שמדגיש את הקִרבה של השיח הדתי הפלסטיני כנגדם לשיח אנטי־להט"בי ברחבי העולם – הטענה כי קיימת מעין "קנוניה" להט"בית, שמטרתה להשתלט על החברה ולשנותה מן היסוד. טענה זו היא מגוחכת מן היסוד – ההתנגדות לאיחוד מאבקים אינה התנגדות ל"פינק-וושינג" מדומיין, אלא פשוט מאוד התנגדות לשחרורם של הקווירים מן הסבל והשיעבוד שהם חווים, שהוא כפול ומכופל בגלל היותם הן קווירים והן בני עם כבוש. מנגד, טענה זו גם מונעת מבני קהילת הלהטב"ק להשתתף בכל הכוח במאבק כנגד הכיבוש – מפני שהם אינם יכולים לסמוך על התנועה הלאומית הפלסטינית כבת־ברית.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה