(צילום: רויטרס)
צופים בטלוויזיה הירדנית מעודדים את סדאם חוסיין, 2003 (צילום: רויטרס)

געגועים לדיקטטור: מסימני הייאוש בעיראק

כמעט בכל פעם שהתקשורת יוצאת לרחוב העיראקי כדי לבדוק מה דעתם של האזרחים, בין הכעס והתסכול מהמצב ומההנהגה הנוכחיים, הם מביעים גם ערגה מוזרה לימי סדאם חוסיין, הדיקטטור שביצע בהם כמעט כל פשע שניתן להעלות על הדעת. איך זה ייתכן? ומה חלקו של המערב בעניין?

ברחוב עיראקי מלוכלך ומוזנח, שהעוני בו נשקף מכל עבר, עומדים קבוצת גברים קשי יום בחצי גורן מסביב לכתב של אחת מרשתות התקשורת ששואל אותם לדעתם על חיי היום־יום במדינה. כל האוזניים כרויות לדבריו של אחד מהם, גבר בלבוש מסורתי, שפונה אל הכתב. בוא ואספר לך משהו, הוא אומר, בכל בוקר כשאני יוצא להרוויח את לחמי, אני קורא את סורת אל־פאתחה לעילוי נשמתו של סדאם חוסיין. מדוע? מתפלא הכתב. כי יש לו יותר כבוד מלשודדים המושחתים האלה, מתפרץ האיש, וממשיך בקללות נמרצות כלפי כל אותם פוליטיקאים שהגיעו אחרי 2003, השנה שבה הופל משטרו של הרודן העיראקי.

אין מדובר במקרה בודד, מסביר מיזר כמאל, עיתונאי עיראקי המתגורר כיום באיסטנבול, במאמרו באתר א־ספיר אל־ערבי: כמעט בכל פעם שהתקשורת יוצאת לרחוב העיראקי כדי לבדוק מה דעתם של האזרחים, בין הכעס והתסכול מהמצב ומההנהגה הנוכחיים, הם מביעים גם ערגה מוזרה לימי סדאם חוסיין, הדיקטטור שביצע בהם כמעט כל פשע שניתן להעלות על הדעת: רצח המונים, עינויים, אונס, הרעבה ועוד כהנה וכהנה.

העיראקים אינם הראשונים להתגעגע לרודן לאחר מותו: ברומא העתיקה, למשל, העם התאבל עמוקות על מותו של נירון קיסר, שתקופת שלטונו התאפיינה באכזריות מיוחדת. גם לאחר ההתנקשות ביוליוס קיסר, ששלל זכויות וכפה שלטון דיקטטורי על רומא, העם הרומאי ביכה את לכתו, הנציח את מורשתו ושמר לו מקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי. ברומניה, גם 32 שנה לאחר שהוצא להורג במהפכה עממית, ישנם עדיין אזרחים שחוגגים את יום הולדתו של הרודן ניקולאה צ'אושסקו, ומתאבלים ביום השנה להוצאתו להורג.

באשר לעיראק, להלן תזכורת קצרה למי שזקוק לה: סדאם חוסיין היה עריץ אכזר ששלט במדינה באגרוף ברזל, וחי חיי פאר מנקרי עיניים, הוא ומשפחתו ומקורביו, בשעה שאזרחי עיראק נאלצו לעמוד בתורים ארוכים כדי להשיג מצרכים בסיסיים כגון מזון ותרופות. העיצומים שהוטלו על עיראק בתגובה לפלישתה לכווית בשנת 1990 הביאו ל"קריסתה של המדינה", מתאר כמאל. "המחסנים והשווקים התרוקנו ממזון, מתרופות ומכל דבר הקשור למחיה בסיסית… העיראקים בירכו זה את זה ברחובות כשניתן היה לקנות עדשים בשוק". נוסף על כך, סדאם ניהל במדינה פולחן אישיות שהגיע למחוזות האבסורד, כשתיכנן להחיל לוח שנה המבוסס על ספירה מיום הולדתו, ולהחליף את הספרות בשעון ב־12 סופרלטיבים שונים שבחר לעצמו.

אם כן, מה גורם לאזרחים, שחוו על בשרם את הסבל שהמיט עליהם סדאם חוסיין ושעודנו טרי בזיכרונם, להביע געגועים לימי שלטונו? כמאל מבקש להבהיר: אין מדובר כאן בחסידיו של סדאם, הסבורים שהוא צדיק חף מטעויות, שהוא עדיין חי ושדמותו משתקפת על פני הירח המלא, שכן "אלה משתפי פעולה חובבי עבדות וכניעה, שאינם מעוניינים לחוות חירות גם אם הדבר מתאפשר להם", הוא מסביר. הדיון כאן עוסק באזרחים שמכירים בהיותו דיקטטור ובפשעים שביצע, ובכל זאת מביעים תקווה לשוב לימים ההם.

השכנה ממזרח

תשובה אחת לשאלה זו ניתן למצוא בדבריו של אזרח עיראקי תושב בגדד שהתראיין לאחת מרשתות התקשורת, בסרטון שנעשה ויראלי ושהוגדר על ידי כמאל כ"נאום התאבדות". בסרטון נראה האיש, בעצמו שיעי, יוצא בחריפות נגד מעורבותה העמוקה של איראן בכל אספקט במדינה ונגד כניעתם של ראשי המפלגות לרצונותיה. "גורלה של עיראק תלוי כעת באיראן", הוא מצהיר, וממשיך: "מפלגת הדעווה (שעמדה בשלטון עד 2018, א"ק) היא נקמה מהאל. היא החריבה אותנו. יודע מה? לסדאם יש יותר כבוד מאשר להם. אני אחראי לדבריי, ומחר אני בטח אמות כאן, אין לי בעיה עם זה. יגידו עליי שאני ממפלגת הבעת' ושאני שתול. גם על המפגינים אמרו שהם שתולים כי הם שרפו תמונות של חומייני… אם איראן תצא מעיראק, כל בעיותינו ייפתרו. בתקופת סדאם לא השפילו אותנו כך, חיינו כמו מלכים. שהאל ירחם על נשמתו, ויקלל את נשמותיהם של אלה שבאו אחריו".

ביקורת על ההתערבות הבוטה של איראן במדינה נעשתה נפוצה מאוד בקרב האזרחים העיראקים, שמנצלים כל במה שניתנת להם כדי להביע את התנגדותם לנוכחות האיראנית בארצם. חלקם אף אינם חוששים לנקוט צעדים קיצוניים, ומספר קונסוליות איראניות בערים שונות במדינה הוצתו בידי המון זועם תוך קריאות "איראן החוצה, בגדד תישאר חופשית". המסר החבוי בקריאה זו, מסביר כמאל, מתייחס למלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים, שאותה הגדיר סדאם חוסיין כניצחון עיראקי, בעוד שחומייני המשיל את החתימה על הסכם הפסקת האש לשתיית רעל.

בשנת 2018, בזמן חגיגות יום השנה ה־31 להיווסדה של אוניברסיטת אל־אנבאר שבמרכז עיראק, הניפו סטודנטים דיוקן של סדאם חוסיין במדי צבא, המבוסס על תמונה מפורסמת שלו משנות השמונים. באותה תקופה – תקופת המלחמה עם איראן – תמונה זו הוצגה בכל מקום בעיראק: בכיכרות, בבתים, בבתי הספר ואפילו בחומרי הלימוד. את התמונה הזו הניפו הסטודנטים לצלילי שיר לאומני עיראקי מאותה תקופה, שהיה מושמע באופן קבוע בטלוויזיה הממלכתית ומזוהה מאוד עם סדאם. מיותר לציין שהסטודנטים נעצרו מייד, והודחו מהאוניברסיטה לאלתר. "אחת הסיבות המרכזיות שהעיראקים מספקים בכל פעם שעולים הגעגועים לתקופת סדאם חוסיין", מסביר כמאל, "היא העובדה שהוא עמד מול איראן במלחמה הארוכה ההיא, וגם אחריה". גם במחאות תישרין, שפרצו במדינה באוקטובר 2019 ושבהן יצאו המפגינים נגד השלטון ונגד מעורבותה של איראן במדינה, הושמע רבות אותו השיר. סדאם, אם כן, מסמל עבור רבים מהעיראקים את ההתנגדות לאיראן – הוא יצא נגדה והיה יכול לה; עבורם הדבר עודנו בגדר חלום.

גם המערב אשם

מ"נאום ההתאבדות" הטלוויזיוני של אותו אזרח עיראקי ניתן ללמוד על עוד נקודה – המעורבות הזרה במדינה פוגעת בתחושת הכבוד של העיראקים. לא מדובר רק על ההתערבות האיראנית, אלא גם על זו האמריקאית. "לכל אורך שהותו בעיראק, צבא ארה"ב התייחס למדינה בהתנשאות, בזלזול, בין אם ביחסו אל השלטון ובין אם ביחסו אל העם", מסביר כמאל. "צבא ארה"ב וגופי הביטחון התייחסו לעיראקים כאילו הם אינם בני אדם", הוא כותב, כשהוא מתייחס לעדויות של וטרנים אמריקאים שחזרו מעיראק ולא יכלו לשתוק בנוגע למה שראו עיניהם. "החיילים האמריקאים היו הורגים אזרחים עיראקים ברחובות למטרות שעשוע, הם היו דורסים באמצעות טנקים ומשוריינים את המכוניות האזרחיות שנסעו לפניהם". צבא ארה"ב סירב לספור את המתים העיראקים, מוסיף כמאל, ומתאר זאת כאחת הסיבות המרכזיות שלעם האמריקאי אין מושג לגבי גודל האסון שמדינתו המיטה על ארצו.

ברמת השלטון, האמריקאים הציבו בשלטון 25 "בובות על חוט", כהגדרת כמאל, שפתחו את ישיבתם הראשונה עם המושל האזרחי האמריקאי בדיון על משכורתם החודשית. "לפיכך", מסביר כמאל, "טבעי שיראו בהם חבורת גנבים שארה"ב הביאה". כמה השתנה המצב מאז? ובכן, נראה שלא הרבה, שכן אפילו דונלד טראמפ התפלא מהשחיתות שפשתה בעיראק: ב־2017 הגיעה לבית הלבן משלחת של בכירים עיראקים בראשות ראש הממשלה חיידר אל־עבאדי שנפגשו עם טראמפ, נשיא ארה"ב דאז. לאחר הפגישה הודלף כי טראמפ תיאר את הבכירים העיראקים כ"חבורת הגנבים המוצלחים ביותר שפגשתי מעודי".

מעבר לשחיתות, ישנה ביקורת נוספת על הממשל שהשאירו האמריקאים לאחר שמסרו את מפתחות השלטון לעם העיראקי – מדובר במשטר משוסע ומקוטב המבוסס על עדתיות ושמוביל לאלימות ולאיומים בין העדות השונות בניסיון לצבור השפעה וכוח, וזהו המצב במדינה עד היום. "ארה"ב יישמה בעיראק אסטרטגיית "הפרד ומשול" קלאסית – היא החריבה את החברה בכך שהסיתה את בני העדות השונות זה נגד זה, הובילה אותם לאלימות שאין לה תקדים בהיסטוריה של המדינה, ולאחר מכן הציבה ממשלה עדתית על החברה המשוסעת הזו", מסכם כמאל. "משטר הדיכוי שבנתה ארה"ב בעיראק עודנו קיים ופעיל". מבחינה זו, הגעגועים לסדאם הם בגדר געגועים לריבונות ולעצמאות, למשטר שעמד בראש מורם נגד המזרח והמערב כאחד. גם אם לא היה להם לחם, לפחות היה להם כבוד.

כוחה של יראה
העלאת זכרו של סדאם חוסיין כאדם בעל כוח וכבוד – ששיקפו לכאורה את כוחה ואת כבודה של עיראק באותה תקופה – אינה נחלתם של אזרחים תמימים בלבד, אלא גם של מתנגדיו החריפים ביותר, שייחלו רבות וארוכות לנפילתו. כשהטילים האמריקאיים נחתו על בגדד, מעטים התלהבו כמו כנעאן מקייה, סופר ואקדמאי שגר באותה תקופה בבירה: "הפיצוצים הם כמו מוזיקה לאוזניי", הוא כתב בשעתו למגזין The New Republic, "כמוהם כצליל פעמוני החירות בארץ שהפכה למחנה מעצר עצום ממדים". עם זאת, על הרושם שעשה עליו סדאם ניתן ללמוד מאיך שתיאר בנובלה שכתב על התקופה את הרגע שבו מסרו האמריקאים את סדאם לידי העיראקים: "על פניו ניכר בוז, אף על פי שלא אמר מילה לשרים ולבכירי הממשלה שהתגודדו שם בשורה. הם, לעומת זאת, לא העזו להביט בעיניו, וזעו באי־נוחות במקומותיהם. כשהקריא אחד מהם את הכתוב במסמכים, עמד הרודן בגאון המזכיר את פסליו שניצבו אז בכל מקום, אינו טורח להביט בהם, כאילו לא היו שם כלל. מבלי להוציא מילה אחת או להפגין רגש כלשהו, הצליח הרודן להשפיל את סוהריו החדשים".

ספרו של מקייה רצוף בתיאורים על הדר כבודו של סדאם ועל מנהיגותו יוצאת הדופן; לדעתו של כמאל, אין זה מקרי. "אלה בדיוק התארים שהרודן רצה שייצרבו בתודעת הכלל", הוא קובע, "כולל בזו של יריביו, שמתוארים כמודעים יותר, מוכשרים יותר, אינטלקטואלים, בוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות – בדיוק כמו כנעאן מקייה". דוגמה נוספת שכמאל מביא היא פאיק א־שיח' עלי, חבר הפרלמנט העיראקי שנודע כאחד המבקרים החריפים ביותר של סדאם בשנות התשעים, ושמאשים את הרודן בכך שעינה למוות את אביו. כיום, בכל ריאיון שבו הוא נשאל על סדאם,  א־שיח' עלי מתאר אותו כ"מפקד", כ"נשיא אמיתי" וכ"אדם יוצא דופן" ואת המדינה תחתיו ככזו שבה לא ניתן היה לגנוב אפילו דינר אחד מקופת המדינה, בניגוד למצב בעת הנוכחית.

א־שיח' עלי, מקייה ורבים אחרים סבורים שמנהיג מדינה צריך שיהיה לו הדר כבוד ושיטיל אימה על הסובבים אותו, וכאן טמונה טעותם. לפי כמאל, תארים שכאלה מתאימים לתרבות שבטית או מאפיונרית. "כשראש מדינה מתהדר ב'תארים גבריים' שכאלה, המדינה הופכת לפירמידה שמושתתת על קשרים אישיים ולא על יכולות: המוני משכילים, פקידים, חיילים ואזרחים מתחרים בהוכחת נאמנותם וכניעותם כדי שיוכלו לשמור על מקומם בפירמידה שבראשה עומד המנהיג הנערץ". לדבריו, "ראש המדינה צריך להיות פקיד בשירות המדינה, ולא יותר מכך; כזה שהשפעתו נמדדת במילוי תפקידו וחובותיו כדרוש, ולא בעשיית שרירים או בהשלכת תסביכיו הנפשיים על העם… עלינו לראות במדינה מוסד שלוקח את כולם תחת חסותו ושומר על האינטרסים של העם, אחרת נמשיך לייצר דיקטטורים ולהיכנע להם, והכאב והעבדות לא ייגמרו לעולם".

18 שנה לאחר נפילתו של סדאם חוסיין, מאפייניה העיקריים של עיראק הם עדיין שחיתות, אלימות, כאוס, מיליציות ושסעים עדתיים. כלכלתה עודנה רעועה ומסתמכת רובה ככולה על ייצוא נפט, וכמעט כל השירותים הציבוריים הרוסים לחלוטין. כשכמעט חצי מהאזרחים מתחת לקו העוני ושיעור האבטלה הולך ונוסק, האם תצליח עיראק לעשות את השינוי המחשבתי הזה ולצאת מהסחרור?

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה