"סדרות הרמדאן" הן כיום מוסד חברתי מרכזי בעולם הערבי-מוסלמי. אלו הן סדרות המשודרות מדי ערב בתקופת הרמדאן בערוצים השונים ברחבי העולם הערבי. מדי ערב מיליוני משפחות ערביות מתכנסות יחדיו סביב הטלוויזיה ועוקבות אחרי הדרמות השונות. פעמים רבות מדובר בדרמות קלישאתיות למדי עם ייצוגים שטוחים או פנטזיונריים של המציאות. למשל, הסדרה הסורית הפופולרית "באב אל־חארה" סיפקה לצופיה פנטזיה על "הערכים הישנים" של תושבי דמשק המוסלמים, הגבריים ובעלי הכבוד, שגם ניהלו מאבק הרואי בקולוניאליסטים האירופאים הצרפתים.
סדרות רבות המתמקדות בהווה ובחיי היום־יום בעולם הערבי משפיעות על דמות הגבר ועל דמות האישה ועל היחסים ביניהם, במיוחד עבור הצופים הצעירים. גם כאן, הסדרות יכולות להפיץ דימויים מדויקים יותר או במקרים אחרים – שטחיים ופלקטיים יותר. שתי כתבות שונות בחנו את ייצוגי הגבריות והנשיות בסדרות הרמדאן של השנה האחרונה במצרים.
אסלאם עזאזי, בכתבה שפרסם באתר דרג', אתר תקשורת מצרי עצמאי, מבקש לבחון את דימויי הגבריות הנפוצים בסדרות הרמדאן במצרים דרך הפרספקטיבה של הגוף ותפקידיו. עזאזי דן באופן שבו הגבריות של דמויות "עממיות" מוצגת, ומנתח כיצד דימוי זה מתפקד בשיח החברתי, ודרך זאת כיצד הוא משפיע על הצופה. השיח של הגוף, שנוצר לדעת עזאזי במחצית השנייה של המאה ה־20, יצר דימוי של גוף "מושלם" העונה על דרישות הגבריות. שיח זה השתלב מאוחר יותר בשיח הצרכני, הרואה בגוף מקור לרווח, כאתר של צרכנות. מנגד, עזאזי מצביע על כך שדימוי הגוף החדש שהולך ומתגלם בסדרות המצריות מוצג ככזה השייך לגיבור ה"עממי", האמור לייצג לצופה את עצמו – אם כי הוא כמובן פנטזיה יותר מאשר מציאות.
מהו אותו גיבור "עממי"? את שורשיו של טיפוס זה בדרמה המצרית המודרנית ניתן למצוא בדמות השונה מאוד מן הדמויות העממיות הזוכות לייצוג בסדרות של השנים האחרונות – דמותו של עשרי, שאותה גילם עמרו ואכד בסדרה "איבראהים אל־אבייד" (2009). עשרי הוא טיפוס כחוש, שנוטה להידחק לשוליים. חולשתו מופלגת על ידי בכי תכוף, והוא נזקק כל העת לחברו – הלוא הוא גיבור הסדרה איבראהים אל־אבייד. לעשרי יש מאפיינים מגוונים, גופניים ואחרים, הנעים בין כוח לבין חוסר אונים, מאפיינים המצויים ביחסים עם המציאות ומשפיעים עליה. הצופה יכול להזדהות עם חולשתו של עשרי, וכך הופכת חולשה זו מחולשה אישית של עשרי בלבד לחולשה שאיתה גם הצופה יכול להזדהות באופן מדומיין.
עם זאת, בין דמותו של עשרי לבין הגיבור העממי כפי שמוצג היום חלה טרנספורמציה, שלדעת עזאזי היא הידרדרות והידלדלות אומנותית, המבוטאת גם במראה החיצוני של הדמויות העממיות וגם בדפוסי התנהגותם. הטיפוס החדש של גיבור זה בא לידי הביטוי המובהק ביותר בתפקידיו של השחקן מוחמד רמדאן, כפי שהופיע בסרטים "עבדו מותה" (2012) ו"לב הארי" (2013). בסדרה האחרונה הוא שיחק בן שכונה ענייה, אך כזה המציג את שריריו לראווה אל מול המצלמה, כזה המנצח בכל הקרבות שלו. באופן פרדוקסלי, דמות זו מוצגת לא כיוצא דופן אלא כדימוי של האדם "העממי" ככלל. דימוי זה של הגבר השרירי, שגבריותו המתפרצת מאפשרת לו שליטה מוחלטת וכוחנית על סביבתו, מחליף את הדימוי החלש, הכחוש גופנית, המורכב והאמביוולנטי יותר שגולם בגופו של עשרי. אולי הגילום המפורסם ביותר של דמות זו, שמילא תפקיד מכריע בהתקבלותה, הוא של מחמד רמדאן בסדרה "האגדה" מ־2016.
דמות הגיבור העממי הגברי מתבטאת בסדרות נוספות, למשל "מלכי הגבריות" (2021), שבה הגיבור הראשי סריה מאוהב באישה יפה מבנות שכונתו, אך אין להם כסף כדי להתחתן, אם כי מובן שבסופו של דבר הם מצליחים בכך. במקביל לכך, הגיבור השני מגן על אחותו, הכלואה בנישואין שלא עלו יפה. השניים חולקים את צרותיהם ואת הרפתקאותיהם. שלמות הגוף של שני הגיבורים מתפקדת בסדרה כמה שמייצג את מסעם של הגיבורים אל עבר השלמות. כבר בפרומו אנו רואים את הגיבורים בקטטה, שבה הם כמובן מנצחים. פרומואים של סדרות נוספות מעלים תמונה דומה של אותו "גיבור עממי" – הגוף המושלם, הבוהק, כאילו עשוי לפי מודל זהה – תופס בהם מקום מרכזי. הכול סובב סביב הגוף הזה – הכפיפות לו, הערצתו, הפחד ממנו. נדמה שבסדרות הללו הגוף ושיח הגוף קודמים לדרמה או לאומנות.
עזאזי מבקש להזכיר לקורא שהדימויים העממיים הללו הם למעשה פיקציה. הסדרות הללו אינן מטפלות באמת במציאות של האדם הפשוט, אלא יוצרות דימוי סינתטי, כוזב ולמעשה אידאולוגי שלו כחלק ממערך רחב יותר של משטור הדימויים ומשטור גופו של הצופה הגברי
מובן שדימוי כזה של גיבור יוצר עיוות של המציאות – התכונות שהוא נדרש להן הן הגוף הגברי והיכולת שלו להתגבר, לנצח, לכבוש. העוני הוא מכשול צדדי שהגיבור יכול להתגבר עליו בכוח גופו ובכוח רצונו – וכמובן הוא גם תמיד עושה זאת. כל מי שסביב הגיבור, בייחוד נשים, נעשים כפיפים שלו ושל דמותו הדומיננטית. גופו של הגיבור תופס את מרכז הסצנה אל מול המצלמה. הוא שולט על העולם כשליט יחיד – בניגוד לכך שהמעמדות הנמוכים נוטים דווקא לקיום קולקטיביסטי יותר שבו הקהילה מודגשת יותר ולא היחיד.
הדימויים הגופניים בדרמות משכנעים את הצופה הרגיל מפני שהוא מזהה את עצמו בהם. אפקט זה מתגבר בשל אופיין החזרתי של הסדרות – כל שנה מחדש ברמדאן. ב"ג'עפר אל־עומדה" הגיבור מגולם על ידי מוחמד רמדאן – שאותו פגשנו מוקדם יותר כגיבור הסדרה "האגדה". בין שתי הסדרות אנו רואים שינוי חשוב – מעין "נרמול" של הגיבור מדמות מלאה באלימות כבושה לדמות המשתלבת באזורים נרחבים הרבה יותר, נורמטיביים הרבה יותר, של החברה.
ואכן, דמותו של גיבור הסדרה ג'עפר נעשתה חביבת הקהל. עזאזי מספר כי ממש עם כתיבת המאמר, השתחררה דמותו של ג'עפר מן הכלא – מה שגרר תגובה נלהבת של ההמונים, שתלו שלטים לכבודו ברחובות, חילקו משקאות בחינם, או פרסמו מֵמים בנושא ברשתות החברתיות. באופן כללי, דמויותיו של רמדאן, וג'עפר בכלל זה, מורכבות קצת יותר מדמות הגיבור העממי שאותה תיארנו קודם לכן מפני שעצם הפופולריות שלו גורמת לו להיות מעין מראה של התרבות שסביבו, ובמקרה זה – של תרבות הגוף. עם זאת, הדמות של ג'עפר תואמת במובנים רבים את דמות הגיבור העממי – הוא מעין שיא של גבריות, הוא מושל של מחוז ושופט צדק, אך גם אדם עשיר מאוד, שעשה את הונו מהלוואות בריבית לאנשי עסקים. במקביל לכך, הוא גם מפלרטט ממרום מושבו עם רגשות דתיים אך גם עם המין השני – יש לו ארבע נשים שונות הנאבקות לקבל ממנו תשומת לב.
כאן אנו רואים תפקוד נוסף של הגוף: כמוקד של התענגות הוא מציין מעין שיא של חברת הצריכה. הדמות של ג'עפר, שהוא מעין שיא של הדוניזם, מכשפת את הצופה דווקא משום שהיא מאפשרת לו גם להזדהות איתה – היא מאמצת דימויים פופולריים של דתיות, מידות טובות ושמרנות חברתית. עם זאת, ג'עפר מציב בפני הצופה לא רק איזשהו דימוי גברי אידאלי אלא מודל שלם של אישיות ושל פרקטיקות גופניות לעילא – כיצד הוא מתנועע, כועס, בוכה, הולך, אך גם מחליף בין נשותיו ומאזן בין דתיות לנהנתנות.
לבסוף, עזאזי מבקש להזכיר לקורא שהדימויים העממיים הללו הם למעשה פיקציה. הסדרות הללו אינן מטפלות באמת במציאות של האדם הפשוט, אלא יוצרות דימוי סינתטי, כוזב ולמעשה אידאולוגי שלו כחלק ממערך רחב יותר של משטור הדימויים ומשטור גופו של הצופה הגברי.
ומה לגבי נשים? ראינו שהדמויות הגבריות בסדרות שאליהן התייחסנו, שהציבו במרכז את הגוף הגברי ואת כוחו, נטו להפוך את האישה לפונקציה סבילה עבור הגבר, שדרכה הוא מממש את גבריותו. מודל זה, כפי שמציינת סלמיה עלאם במאמרה ברציף 22, אתר תקשורת עצמאי, נפוץ בסדרות רמדאן רבות נוספות. סדרות שכאלו פעמים רבות גם מעניקות לגיטימציה לפרקטיקות בעייתיות, כמו אלימות כלפי נשים, ומבקשות לעשות להן רומנטיזציה. כך למשל, בסדרה "אביר החלומות" דמותה של סארה סלאמה אומרת כי היא רוצה "גבר שככה ייתן לי מכות, יתפוס לי בשער, שישנה את המצב שלי, שארגיש ככה גברת".
עם זאת ישנן סדרות אחרות המציגות מודל מאוזן יותר של נשיות, ומעניקות לנשים מקום מרכזי. כך למשל, סדרות שונות הציגו נשים העובדות בעבודות הנחשבות גבריות, כמו למשל ראשת עיר, דייגת, אשת מכירות, חשמלאית ותובעת בבית משפט. כמו כן, הסדרה "תחת אפוטרופסות" התייחסה לסוגיה כאובה הנוגעת למעמד האישה במצרים – זכויות האלמנה על ילדיה. החוק המצרי מעניק את הזכויות על הילדים לסב במקום הראשון, לאחי האב במקום השני ורק לאחר מכן לאישה – שנאלצת בכל זאת לטפל בהם, אך בלא אמצעים מתאימים לעשות זאת. הסדרה תרמה רבות להגברת המודעות לסוגיה באזורי החוף במצרים, ואף נפתח בעקבותיה דיון בפרלמנט. סדרה נוספת – "ברוכה הבאה" – התייחסה לאותה סוגיה, אך הפעם באמצעות סוגת הקומדיה. בסדרה מסופר על אם החוזרת מקנדה למצרים כדי לקבל את ירושת בעלה המת תוך כדי שאחיו מנסה להשתלט על הירושה. סדרות נוספות התייחסו לסוגיות נשיות במובהק, כמו הלחצים שהחברה מציבה בפני אישה בתוך יחסי הזוגיות ולאחר לידה או החוויה של אישה לאחר גירושין.
גם מאחורי הקלעים נרשמו הישגים מרשימים יחסית לנשים – היו הרבה יותר סדרות בכיכוב בלעדי של נשים בהשוואה לשנים קודמות וכן סדרות רבות שבהן כיכבו נשים לצד גברים. נרשמה גם עלייה באחוזי התסריטאיות והבמאיות הנשיות. למשל, במאית הסדרה "תחת אפוטרופסות" מונא זכי מבססת כעת את מעמדה כבמאית העוסקת בהישרדות נשים מפרנסות, לצד במאיות נוספות שהתקדמו ברמדאן הזה לקראת ביסוס מעמדן.
עם זאת, עלאם מבקרת גם סדרות שמציבות במרכז עלילתן גיבורה אישה שפעמים רבות מוצגת באופן סטריאוטיפי ובלתי־מציאותי. טיפוס נפוץ שכזה שעלאם מוצאת בסדרות הרמדאן של השנה הוא הטיפוס של "האישה החזקה" – מעין מראה של "הגבר החזק" שראינו קודם לכן. יש כאן כמה בעיות – ראשית, זוהי פשוט דמות לא־מציאותית שכביכול אין לה חולשות או קשיים כלשהם. שנית, הדמות הזו בדרך כלל מטילה צל על כל הדמויות סביבה, גברים כנשים, ואלו מוצגים בדרך כלל כדמויות פלקטיות, תמימות או מרושעות ובכל אופן חד-ממדיות.
על אף שהסדרות מתאמצות להציג את הדמויות האלה כטובות, לעיתים קרובות הדרכים שבהן הן משתמשות כדי להגיע למטרותיהן בעצם מציבות אותן באור פחות טוב ואפילו מפלצתי. למשל, בסדרה "ג'מילה" הגיבורה ג'מילה מנסה להתערב בבחירות של בני משפחתה ובקשר של בן־זוגה עם גרושתו ועם בנו מן הנישואין הקודמים, בעודה מחלקת מוסר כל העת לדמויות שסביבה. אותה סדרה, במפתיע או שלא, גם מעניקה לגיטימציה לאלימות זוגית – כאשר הגרושה של בעלה של ג'מילה אומרת "הרי מכים כל אישה, הלוא כן?"
סטריאוטיפים אחרים נמצאים גם בסדרות נוספות המציבות נשים במרכזן. למשל בסדרה "אדוני ראשת העיר", המנסה דווקא להציג את המורכבות של מצבה של אישה המכהנת כראש עיר, מוצגת ספיה, ראש העיר, דווקא כתמימה או כקלת ראש. כאשר צעירה שנסחטת מינית על ידי צעיר אחר מגיעה אליה ואומרת לה שהיא שוקלת להתאבד, ספיה ממליצה לה להתפלל קצת ואומרת לה שהאל יסייע לה בלי שום עזרה אמיתית. דמות אחרת באותה סדרה – שלבאיה קוברת את בעלה חי אחרי שהיא מגלה שהוא בוגד בה. אם כך, עלאם מסכמת, חלה התקדמות, אך המצב רחוק מלהיות מושלם. בייחוד מסוכנת ההצדקה החוזרת ונשנית של אלימות נשית תחת הכותרת של "האהבה הורגת" – סוגיה חברתית בוערת במצרים, ונראה שרחוקה מפתרון.
