במאמר שפורסם ביומון אל־קודס אל־ערבי, היוצא לאור בלונדון, מביע הכותב מוולוד בן זאדי, מבקר ועורך ממוצא אלג'יראי המתגורר בבריטניה, את הסתייגותו משחיטה דתית מסורתית הגורמת סבל לבעלי חיים, ומציע אפשרויות להתמודד עם הבעיה.
עם תחילת חגיגות עיד אל־אדחא (חג הקורבן) מדי שנה, כותב בן זאדי, מופיעים במדינות ערב דיווחים על תאונות עבודה שקורות לשוחטים מתחילים – כאלה שלא נגעו בסכין בחייהם, או אפילו לשוחטים מקצועיים. בזמן חופשתו באלג'יר, כמה שבועות לפני כתיבת המאמר, נפגש בן זאדי עם כמה שוחטים, וביניהם חמזה, קרוב משפחה שלו, שוחט מתחיל בשנות העשרים לחייו. חמזה, שלמד לשחוט מצפייה ביוטיוב, סיפר לו כלאחר יד: "בדיוק כמו שאימהות לומדות לבשל מיוטיוב, כך לומדים לשחוט". בן זאדי פגש גם את שייח א־טאהר, השוחט הוותיק בשכונת מגוריו בילדותו, שבאותו יום נפצע באופן חריג ברגלו הימנית בעקבות טעות שמאפיינת בדרך כלל שוחטים לא מקצועיים רבים שאינם כובלים את החיות בעת השחיטה ונפגעים מהשתוללותן.
בן זאדי מותח ביקורת על הפולקלור שנקשר בשחיטה בעולם הערבי: פרקטיקה שאינה סיבה לגאווה בלבד, אלא גם פופולארית מאוד ברשתות החברתיות, שם אפשר לראות סרטונים של "כבש שנמלט לאחר שחיטתו" או של "כבש שנכנע לשחיטה לאחר ששמע את שמו של אללה". כל זאת, מוכיח בן זאדי את קוראיו, תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיהם של בעלי חיים ומסבלם. הוא מזכיר דוח שפורסם ב־2010 על מעשי שחיטה מנקודת מבט וטרינרית. על פי מחברי הדוח, בעלי חיים חשים פחד וכאב במצבים קריטיים, כמו שחיטה, ומביעים את כאבם בכל מיני דרכים כמו בריחה, קיפאון, עלייה בקצב הלב ובלחץ הדם, הזעה, נשיכות, שריטות ועוד.
ההגדרה המילונית של שחיטה היא "רצח (חיה) על ידי שיסוף גרון". הפעולה נעשית באמצעות חיתוך כלי הדם בצוואר, מה שמוביל לעצירת אספקת הדם והחמצן למוח, לאובדן הכרה ולבסוף למוות. בעלי חיים מגיבים בצורה שונה לכאבים, ובן זאדי מדגיש כי הכאב נובע למשל לא רק מגודלה של החיה, אלא גם ממעשה השחיטה עצמו, מפני שחיתוך כלי הדם בצווארה מונע את יציאת הקולות הללו, כפי שחשף הדוח.
מצד שני, אלה שמגינים על שחיטה דתית, טוענים שאם היא מבוצעת במהירות בידי שוחט מנוסה, נמנעת תחושת כאב מן החיה. אלא שהדוח שולל זאת: שחיטה מהירה בידי שוחט מנוסה אומנם עשויה להפחית מהכאב, אך אינה מונעת אותו לגמרי. עוד מציין הדוח שבעוד שבשחיטת עוף, שוחט נזקק להעביר את הסכין פעם אחת, בשחיטת צאן ובקר הוא נזקק לפעם עד שש פעמים כאלה, מה שגורם כאב גדול יותר. לפי הדוח, יש גם הבדל בין בעלי החיים בזמן שלוקח עד אובדן ההכרה, כלומר בין 2–20 שניות אצל צאן, ובין 5–90 שניות אצל בקר.
בן זאדי מציע פתרון בצורת טכניקה של אלחוש, שמשמעותה להכניס את החיה למצב דמוי שינה כדי שלא תחוש כאב. האדם הבין את חשיבות האלחוש לפני שנים רבות, וחיפש תמיד משככי כאבים, במיוחד בתחום הכירורגיה. הסינים לדוגמה השתמשו בזריקה כדי למנוע כאבים בניתוחים; האינדיאנים לעסו עלי קוקה ואז ירקו את המיץ שלהם, העשיר בקוקאין, על פצעים כדי לאלחש את הכאב; גם במסופוטמיה ובמצרים השתמשו בעשבים ובאלכוהול לשיכוך כאבים, מזכיר בן זאדי. במאה ה־19, הומצאו סמים מקוקאין ומחומרים אופיאטיים נוספים. היום, ברשות האדם תרופות יעילות וטכניקות טובות לאלחוש, והשימוש בחומרי אלחוש התרחב גם לחיות. הטכניקות הללו זמינות כיום, כך שאין יותר הצדקה שלא להשתמש בהן, מדגיש בן זאדי, מלבד במקרה של עורכי טקסים דתיים, שלדידם האלחוש נוגד את הערכים המסורתיים.
ומהו בעצם מקומה של השחיטה בהיסטוריה האנושית? הכותב מביא את היסטוריית השחיטה אצל עמים שונים. לפי עיתון הגרדיאן הבריטי, האדם החל לצוד חיות ולשחוט אותן לפני קרוב לשני מיליון שנה. השחיטה מוזכרת גם בספר בראשית, שמתאר בפרוטרוט את סיפורם של אברהם ושל בנו יצחק (כפי שמצוין בפרק כ"ב, פסוקים ט–י): "וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ". גם בעבודת האלילים של הערבים שלפני האסלאם, שחטו בעלי חיים בכעבה כזבח לאלילים ולפסלים. אזכור לכך אף קיים בפרשת אל־בקרה (הפרה) בקוראן: "אמרו: עכשיו הבאת את דבר האמת, ואז הם זבחו אותה (את הפרה) וכמעט לא עשו זאת". כלומר, השחיטה אפיינה חברות רבות.
לפי הכותב, הרדמה או הלם חשמלי לפני שחיטה אינם סותרים את הדת מפני שאינם גורמים למות החיה לפני השחיטה, ולכן השימוש בהם מותר. גם המועצה המשפטית האסלאמית תומכת בהרדמה של בעל חיים או בכל שיטה אחרת שאינה מביאה למותו לפני השחיטה, אלא רק מחלישה את התנגדותו ומקלה את תהליך השחיטה.
הכותב מסכם את המאמר בהתייחסותו מחד גיסא למחקרים ולדוחות שלפיהם בעלי החיים סובלים כאב בזמן שחיטה ללא קשר למהירות שבה מבוצעת הפעולה או למיומנותו של השוחט, ומאידך גיסא לשימוש בטכניקות מתקדמות של אלחוש כדי למנוע כאב. האדם משתמש באלחוש כדי למנוע כאב וסבל מעצמו, אולם דתות שונות מונעות את השימוש בטכניקות הללו בעת שחיטה של בעלי חיים, אף שישנם חכמי הלכה שקבעו כי טכניקות הרדמה מסוימות אינן מנוגדות לשחיטה הלכתית והתירו אותן.
בן זאדי סבור כי כפי שממשלת דנמרק הוציאה ב־2014 חוקים האוסרים על שחיטה דתית ללא אלחוש מתוך רחמים על בעלי חיים, כך יקרה לבסוף בחברות אחרות, לרבות חברות ערביות.
