צילום מסך מתוך יוטיוב
עזרא אהרון. צילום מסך מתוך יוטיוב

הכירו את המומחית: נילי בלקינד

מוזיקה היא המרחב שבו אני מזהה את עצמי, את מי שמולי ואת הקיום האנושי. כאתנומוזיקולוגית, המחקרים שלי עוסקים בממשקים שבין עשייה מוזיקלית לבין פוליטיקה, פוסט־קולוניאליות, הבניית לאום, אזורי סכסוך ועוד

מוזיקה היא לא רק אומנותֿ ואסתטיקה עבורי. מאז שאני זוכרת את עצמי, מוזיקה היא המרחב שבו אני מזהה את (ומזדהה עם) עצמי, מי שמולי והקיום האנושי. כאתנומוזיקולוגית, המחקרים שלי עוסקים בממשקים שבין עשייה מוזיקלית (ובאופן רחב יותר — סגנון ופרפורמנס) לבין פוליטיקה, פוסט־קולוניאליות, הבניית לאום, אזורי סכסוך, הגירה ופליטות, הדמיון הדיאספורי, מדיניות תרבות, המרחב האורבאני ועוד. 

לפני לימודי הדוקטורט שלי (אוניברסיטת קולומביה ניו יורק, 2014), עבדתי שנים רבות בתעשיית המוזיקה בקליפורניה ובניו יורק, עם התמחות רחבה במוזיקת עולם. התמקדתי במיוחד במוזיקה מהאיים הקאריביים (שני אלבומים שהפקתי בפורטו ריקו היו מועמדים לגראמי) ומהמזרח התיכון. הניסיון הזה מהשטח היה בסיס חשוב לשאלות ולכיווני המחקר בעבודת המסטר שלי (על אומנים גולים מהאיטי שחיים בניו יורק) ובדוקטורט (על מוזיקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני). השנים שעבדתי בתעשיית המוזיקה השפיעו גם על הדרכים שבהן אני מנהלת את עבודת השדה – כחוקרת שמשתדלת לבנות דיאלוג מתמשך עם השותפים שלי בשטח (אנשי מפתח, אומנים, ארגונים) ולתרום להם באופן יישומי ככל שניתן. חשוב לי גם לצמצם את המרחק בין האקדמיה והמרחב הציבורי ובין האקדמי והאומנותי, ולצורך כך הפקתי אירועים רבים שמשלבים הרצאות עם מופעים ועם סדנאות ו/או עם שיח בין אומנים, אקדמאים והקהל הרחב. 

את עבודת הדוקטורט שלי, שהתבססה על עבודת שדה באתרים שונים משני צדי הקו הירוק, הרחבתי לאתנוגרפיה"Music in Conflict: Palestine, Israel and the Politics of Aesthetic Production" (SOAS music series on Routledge, 2021). הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים של עשייה מוזיקלית בישראל-פלסטין בתקופת פוסט־אוסלו. ההתניידות שלי בין שני צידי הקו הירוק ודרך המחסומים שלאורכו, הובילה אותי לחשוב על הקשר בין גבולות פיזיים וגבולות חברתיים, ומכאן, לטענה המרכזית בספר – שמוזיקה מהווה אתר שבו אנשים וקבוצות מכוננים, משמרים וגם חוצים ומפרקים גבולות אתנו־לאומיים וחברתיים. אני מתארת בספר איך עשייה מוזיקלית מתווכת פרויקטים של הבניית לאום, דיפלומטיה בין־לאומית, תגובות קולקטיביות ואישיות לאלימות פוליטית, דימויים של ״התנגדות״ ו״דו־קיום״ ותפיסות מתהוות של אזרחות ושל שייכות למקום. האתנוגרפיה עוסקת בארגונים בתוך הקו הירוק שרואים במוזיקה כלי לבניית דו־קיום ואזרחות משותפת בין יהודים וערבים, ומנגד, עוסקת בקונסרבטוריונים פלסטיניים שבהם עשייה מוזיקלית מכוונת לבניית מוסדות וסמלים לאומיים, לפרויקטים של התנגדות לכיבוש וליצירת זמניות (temporality) ומרחבים תרבותיים אוטונומיים תחת תנאים של דיכוי וכיווץ הולך ומתעצם של מרחב המחיה הפיזי. האתנוגרפיה עוסקת גם בדרכים שבהן לאום, מקום ומושגים כמו ״בית״ נחווים ונשמעים מחוץ למסגרות מוסדיות ובמקומות שבהם הפרדה אתנו־לאומית אינה מתיישרת עם המרחב שבו אנשים חיים, למשל בעיר מעורבת כמו יפו, ולא עם הקיום של פלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט שמודר על אדמתו. מרחבים ומצבים אלה מייצרים זהויות וביטויים מוזיקליים שבהם ניתן לדמיין אלטרנטיבות לזהויות לאומיות ופוסט־לאומיות, להתנגדות ולדו־קיום ולאזרחות גלובלית ולוקאלית. 

כרגע אני עובדת עם פרופסור אדווין סרוסי מהאוניברסיטה העברית בפרויקט מחקר המבוסס על הארכיון העשיר שהשאיר אחריו נגן העוד והמלחין העיראקי-יהודי עזרא אהרון (עזורי הרון). אהרון, שייצג את עיראק בקונגרס למוזיקה ערבית שנערך בקהיר ב־1932 ובעקבות זאת התפרסם בעולם הערבי, נאלץ לעזוב את עיראק בגלל איומים על חייו והיגר לירושלים ב־1934. המפגשים בין אהרון וסוכנים שונים שפעלו בירושלים, ושמתועדים בארכיון ובאתרים אחרים, ובהם אתנומוזיקולוגים יהודים פליטים יוצאי גרמניה, יהודים ספרדים שהקימו את ״האגודה למען מוזיקה מזרחית״ ועודדו את אהרון להלחין את ביאליק ויוצרים עבריים אחרים, מבקרים ומוזיקאים יהודים וערבים, הנציב העליון שהזמין אותו להופעות בהנחה שהמוזיקה שלו (בעברית ובערבית) תקרב לבבות, משורר פלסטיני שביקש שילחין את שיריו ועוד – מאפשרים מבט מוזיקלי על החיים התרבותיים בירושלים המנדטורית, על זהויות מתהוות ומשתנות של ערבים יהודים באותה תקופה ועל תפקידי הרדיו המנדטורי שהוקם ב־1936 ובהמשך הוחלף על ידי רשות השידור ב־1948. המפגשים הללו גם מאפשרים מבט על ביטויים שונים של אוריינטליזם של הבריטים ושל התנועה הציונית בתקופת המנדט. 

התובנה שמוזיקה מתווכת מכלול של גבולות גיאוגרפיים וחברתיים, ממשיכה להוות נדבך חשוב במחקרים שלי. מאמרי”Cultural Intimacy at the Borderlines of Nation, Ethnicity and Class in Israel: Jowan Safadi’s Music Video ‘To Be an Arab,’” (Ethnomusicology, 2021), מנתח את הווידיאו קליפ כדי להראות כיצד אינטימיות תרבותית בין ערבים ומזרחים מעמיקה ובאותו זמן מאתגרת את התודעה שממסגרת ערבים/פלסטינים ויהודים/ישראלים כניגוד בינארי.  כעמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית, אני מקווה להמשיך ולפתח את הנושא של אינטימיות תרבותית דרך מקרי בוחן נוספים. מעבר לכך, אני מתכוונת לשקף ולבאר את המשמעויות של פרפורמנס ושל תרבות אקספרסיבית במרחב הקונפליקטואלי שבו אנו חיים. 

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה