תרבות צבאית יומיומית. צילום: פלאש 90
תרבות צבאית יומיומית. צילום: פלאש 90
Below are share buttons

הצלחה טכנולוגית – או כישלון פוליטי? טכנולוגיה ותרבות ארגונית בצה"ל

ספר חדש משבח את החדשנות הטכנולוגית של צה"ל, שנובעת לטענת כותביו מהתרבות השוויונית והיומיומית של הארגון. שאשאנק ג'ושי פרסם עליו ביקורת, שעיקריה מובאים כאן

בחודשים האחרונים דובר רבות באופן טבעי על כישלון הטכנולוגיה של צה"ל – חמאס, מיליציה ענייה בחבל ארץ הנתון לשליטה הדוקה, הביסה את יכולת ההאזנה והגילוי של המודיעין הישראלי ואת ה"מכשול" הטכנולוגי שצה"ל התגאה בו. בעיתוי מעט מביך זה, פרסמו אדוארד לוטוואק ואיתן שמיר את הספר The Art of Military Innovation: Lessons From the Israel Defense Forces. לוטוואק הוא אסטרטג אקסצנטרי בן 81, שמייעץ לממשלות וקיים קשרים ענפים בעבר עם קצינים ישראלים בכירים, ושמיר הוא ראש מרכז בגין-סאדאת. ביקורת אנגלית שפרסם שאשאנק ג'ושי באתר מגזין Foreign Affairs האמריקני, סוקרת את טיעוני הספר ואת בעיותיו, בייחוד לאור האירועים שהתרחשו באזור מאז אוקטובר.

הספר מצביע על כך שהצבא הישראלי מצליח שוב ושוב להגיע לחידושים טכנולוגיים מרשימים ביותר, המסייעים לו להגיע להישגים צבאיים מרשימים. עובדה זו המחברים מבקשים להסביר על ידי התרבות הארגונית של צה"ל – מדובר בצבא בלתי־רשמי ושוויוני יחסית (מה שבעברית היינו מכנים אולי – תרבות ה"דוגרי" הצברית). ג'ושי מצביע מראש על שלושה חסרונות עיקריים בספר – ראשית כול, ההתעלמות מן האפקט המכריע של הטקטיקה ביישום הטכנולוגיה בפועל; למעשה, לדעת ג'ושי, היתרון של צה"ל הוא בעיקר העובדה שהוא מצליח להתאים את עצמו במהירות לתנאי משבר ברמה הטקטית. החיסרון השני, שאותו למדנו על בשרנו, הוא הבעיה של העליונות הטכנולוגית – היא יוצרת תחושת ביטחון מזויפת לגבי יכולותיו של האויב. החיסרון השלישי והעיקרי הוא שניצחון במלחמה אינו נובע מחידושים טכנולוגיים ואף לא טקטיים – אלא מתבטא ברמה המדינית.

תרבות בלתי-היררכית: יתרון טכנולוגי או טקטי?

לוטוואק ושמיר מדגימים באופן ציורי את הפלא שבחידושים הטכנולוגיים הישראלים: מדינה שב־1962 החזיקה בכלכלה חקלאית, ללא תעשייה כבדה ובאוכלוסייה קטנה בחצי משל סיציליה, פיתחה עד 1973 את טילי הים ים הראשונים בעלי מעוף נמוך, ששימשו במלחמת יום הכיפורים לטיבוע 19 ספינות סוריות ומצריות. ב־1982 השתמשה ישראל לראשונה בעולם ברחפנים צבאיים לשם פעולת הטעיה כנגד סוללות נ"מ סוריות. ישראל פיתחה טנקים מהטובים בעולם וייצאה נשק לסין, להודו ולארה"ב, ועוד ועוד.

כל זאת, לפי המחברים, נובע מן השוויוניות של צה"ל. חיילים לובשים מדי ב', קוראים למפקדים בשמותיהם הפרטיים, מצדיעים לעיתים רחוקות, מדריכות קרב תופסות את המקום של סמלי האימונים מטילי האימה הנפוצים בצבאות העולם. חיילים ישראלים הם גם צעירים בהרבה ממקביליהם בצבאות העולם, פתוחים בהרבה לחידוש ולשינוי. בקרב, אוטונומיה רבה ניתנת למפקד בשטח. אפילו המבנה של צה"ל פחות "עמוס" ויעיל יותר – זרועות הים, היבשה והאוויר נמצאות תחת פיקוד משותף, בניגוד לצבאות מערביים, מה שמונע סכסוכים ארגוניים ומאמצים מקבילים.

חוסר ההיררכיות היחסי בא לידי ביטוי גם במקרים של הפרת פקודה מפורשת. כך פותחה כיפת ברזל לאחר מלחמת לבנון השנייה במהירות מדהימה של ארבע שנים על ידי דני גולד, למרות הנחיות מגבוה להפסיק את התוכנית מטעמים כלכליים. מקרה מפורסם בהרבה הוא זה של אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים – שרון חצה עם פקודיו את תעלת סואץ כנגד פקודה ישירה, ולאחר שהצליח, בדיעבד זכה לשבחים. צה"ל גם נאלץ לאלתר במצבי חסר טכנולוגיים – הוא עשה שימוש מחדש בנגמ"שים אמריקאיים במלחמת 1948, וייצר גדוד טנקים שלם מטנקים סובייטיים שנלקחו שלל מצבאות ערב.

עם זאת, נראה שהספר חותר תחת עצמו. הטיעון של המחברים מראה שמה שמביא להישג בשדה הקרב הוא הטקטיקה ולא רק הטכנולוגיה. כך למשל, ב־1982, כאשר הפעילה ישראל רחפנים כדי להטעות סוללות נ"מ סוריות, היא השתמשה ברחפנים אמריקאיים, אלא שהאמריקאים השתמשו בהם רק למטרות אימון, ולא חלמו להשתמש בהם בשדה הקרב.

ג'ושי מפנה לספרו של סטיבן בידל, שבו הדגיש המחבר את הקדימות של הטקטיקה על פני הטכנולוגיה. כך הצליחה אל־קאעידה בפקיסטן לחמוק בעזרת אימון וטקטיקה מן הטכנולוגיה המתקדמת של האמריקאים. דוגמה נוספת ליתרון הטקטיקה על פני הטכנולוגיה היא ניתן למצוא במלחמת העולם הראשונה – רבים טוענים שמה שהביא לתקיעות בשוחות הוא התפתחות של טכנולוגיות צבאיות כמו מכונת הירייה, שהפכו את אסטרטגיית הפריצה והאיגוף המסורתיות לחסרות סיכוי. אלא שכפי שבידל מראה, על אף שהכוחות של בעלות הברית החזיקו ממש בטכנולוגיות אלו, הצליחה גרמניה לפלוש לבלגיה ולצרפת ולכבוש שטחים עצומים בתחילת המלחמה, אך מתקפת הנגד של בעלות הברית באותו אזור ממש הולידה את קרב נהר הסום, שנגמר במיליון הרוגים בכל הצדדים ובו התקדמו בעלות הברית קילומטרים ספורים בלבד. ב־1918 כבשה גרמניה שוב כ־6,000 קמ"ר ללא שימוש בטנקים.

אירועי ה־7 באוקטובר הראו בבירור את קוצר היד של מנגנונים ארגוניים אלו… ההתעלמות נבעה מקונספציה פוליטית דווקא שהתיימרה לדעת במדויק את טיבו של האויב ואת מעשיו, ומן הצד השני מן ההסתמכות על טכנולוגיית גילוי מתקדמת שכשלה ברקע האמת

יוהרת העליונות הטכנולוגית

הבעיה השנייה, כאמור לעיל, היא התודעה שמגיעה עם הטכנולוגיה – מוכנות לנטילת סיכונים מופלגים תוך הסתמכות על נועזות ועל כושר ההמצאה. הדבר מתבטא גם כידוע ב"תרבות הסיירות" של צה"ל – בצה"ל, בניגוד לצבאות אחרים, רבים מן המפקדים הבכירים מגיעים מן הסיירות, ויש להן מקום מרכזי בצבא. סיכונים כמו המתקפה האווירית המקדימה ב־1967 וחציית התעלה של שרון הובילו להצלחות צבאיות מסחררות של צה"ל. ומנגד, ממש אותם דפוסים הובילו לכישלונות הגדולים של ישראל. כך למשל, ההערכה של אמ"ן לפני מלחמת יום כיפור נבעה מבוז לנחיתות הצבאית של צבאות ערב לאחר 1967 – אך אמ"ן נכשל בלחזות את החידושים הטקטיים שאימץ לעצמו צבא מצרים באימונים מאז שנת 1967. הטכנולוגיה גם תרמה אז ישירות לשאננות הישראלית – גם "קו בר־לב", ממש כמו ה"מכשול" בעזה, היה מבוסס על מכשירי גילוי רדיו מתקדמים, אך אלו פשוט לא הופעלו לפני המתקפה ביום כיפור.

אולי כנגד זאת, לוטווק ושמיר מדגישים את העובדה שהכישלון של 1973 הביא לחיזוק התרבות השוויונית בצה"ל ולהקמה של יחידות "איפכא מסתברא" במודיעין – אך אירועי ה־7 באוקטובר הראו בבירור את קוצר היד של מנגנונים ארגוניים אלו: קצינים זוטרים ונגדים התריעו על סימנים למלחמה וזכו להתעלמות גורפת מצד בכירי הצבא. ג'ושי מצביע על הדמיון בין שני הכישלונות: ההתעלמות נבעה מקונספציה פוליטית דווקא שהתיימרה לדעת במדויק את טיבו של האויב ואת מעשיו, ומן הצד השני מן ההסתמכות על טכנולוגיית גילוי מתקדמת שכשלה ברקע האמת.

לסיכום, ג'ושי מבקש להדגיש שתי נקודות נוספות – הראשונה היא דווקא שההתמקדות בהצלחות של ישראל מסתירה חלק גדול מ"סוד ההצלחה שלה" – האופן שבו היא מצליחה להתאים את עצמה מחדש למצבי כישלון ומשבר. למשל, בתחילת מלחמת יום הכיפורים, חיל השריון הישראלי ספג אבדות כבדות מדגמי נ"ט סובייטיים חדשים שהחזיקו צבאות ערב. לאחר ההלם הראשוני, התאים את עצמו צה"ל – הוצבו מרגמות על טנקים כדי לפגוע במקומות שבהם הסתתרו חוליות נ"ט, וטנקים השתמשו בעשן כדי להסוות את מיקומם. הטקטיקות נחלו הצלחה וכמות האבדות ירדה באופן דרמטי.

הנקודה השניה, והחשובה יותר, היא שהתאמות, טקטיקות וטכנולוגיות, טובות ככל שיהיו, אינן מנצחות מלחמות – והדוגמה הטובה ביותר לכך היא המלחמה הנוכחית בעזה. זו מדגימה לכאורה חלק גדול מן החוזקות הישראליות המתוארות על ידי לוטוואק ושמיר: ישראל משתמשת ברחפנים חדשניים, במשוריינים מהטובים בעולם ובמערכת הבינה המלאכותית "הבשורה", המייצרת 100 מטרות ביום. טכנולוגיות אלה מסייעות לישראל לייצר הישגים צבאיים – התקדמות לתוך עומק עזה והריגת יותר מ־9,000 אנשי חמאס תוך כדי אבדות מצומצמות יחסית למלחמה בשטח בנוי (פחות מ־3 הרוגים בממוצע ליום).

אם לא חושבים באופן פוליטי – מה בעצם הבעיה להסתכל על הפלסטינים כ"בעיה" שמוח טכנולוגי מבריק מספיק יכול "לפתור"? כך, מערכת בינה מלאכותית לייצור מטרות משמשת ליצירת הרס אסטרונומי בעזה כי "צריך מטרות"

מטרות פוליטיות גבוהות יותר

עם זאת, ג'ושי מדגיש שישראל איננה משכילה להציב מטרה פוליטית למלחמה ולתרגם את ההישג הצבאי לכזה פוליטי. גם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר תתקשה להתגבר על אויב שהתחפר במשך 20 שנה באדמה מתחת לערים צפופות מצד אחד, ומימון סעודי לבנייה מחדש של עזה איננו פתרון פוליטי. במישור הפוליטי, ג'ושי מטעים, נראה שהמנהיגים של ישראל אינם נכונים לחדשנות או לנועזות שמאפיינת כל כך את הצבא הישראלי לפי לוטוואק ושמיר.

אפשר לסיכום לתהות אם אין אולי קשר עמוק יותר בין אותה "תרבות ארגונית" של צה"ל לבין הכישלון שלו מלבד הסתמכות היתר על טכנולוגיה. מוצאה של תרבות ה"דוגרי" בצה"ל, המוכרת לכולנו, היא האתוס המיליציוני של היישוב ושל דור המדינה שעיצב אותו מראשיתו. אתוס זה הציב על נס את חוסר ההיררכיות, את הספונטניות של המיליציה. המיליציה היא היענות ספונטנית להכרח של המלחמה – "קול קרא – והלכתי" (כפי שניסחה זאת חנה סנש בשירה). זאת בניגוד למציאות של הצבא הסדיר, שאמור להיות ביטוי של ריבונות ושל היררכיה מדינתית – אותה מציאות שבה צבא סדיר אמור להיות כפוף בתורו למטרות פוליטיות גבוהות יותר.

עובדה זו גם מסתירה מעיני הכותבים את מה שאפשר לכנות, בהיעדר מילה טובה יותר, "המציאות" – ישראל איננה נלחמת אל מול צבא מדינתי (שמולו ייתכן שטקטיקות "מיליציוניות" מעניקות יתרון מהירות מסוים), אלא משתמשת בטכנולוגיות המתקדמות שלה כדי להפעיל שליטה גוברת והולכת על האוכלוסייה הפלסטינית. לא זו אף זו, טכנולוגיות אלה משמשות אותה לא כדי לגבור על יריב בשדה הקרב, אלא כדי להסיר מעצמה באופן הולך וגובר את האחריות לאוכלוסייה זו – מה שהולם בהחלט את האתוס המיליציוני האנטי־פוליטי שלה.

אם לא חושבים באופן פוליטי, מה בעצם הבעיה להסתכל על הפלסטינים כ"בעיה" שמוח טכנולוגי מבריק מספיק יכול "לפתור"? כך, מערכת בינה מלאכותית לייצור מטרות משמשת ליצירת הרס אסטרונומי בעזה כי "צריך מטרות". לפעמים, אפילו לא מדובר ב"טכנולוגיה מתקדמת" אלא פשוט בשימוש פרוע בכוח כדי "לפתור בעיות"; בלי דין וחשבון על התוצאות מוקם "אזור חיץ" תוך הרס עצום של בתים פלסטיניים, משל אזרחיהם היו אבק; וצה"ל משתמש ב"מסך אש מתגלגל" כדי למזער אבדות של כוחות שלו – גם כן תוך יצירת הרס עצום במרחב העירוני הצפוף בעזה. אפשר לומר ש"חוסר היוזמה" הפוליטי אינו ממש פרדוקס כאשר משווים אותו ל"יוזמה הצבאית הישראלית" – הוא פשוט הצד השני של אותו מטבע.

בחודשים האחרונים דובר רבות באופן טבעי על כישלון הטכנולוגיה של צה"ל – חמאס, מיליציה ענייה בחבל ארץ הנתון לשליטה הדוקה, הביסה את יכולת ההאזנה והגילוי של המודיעין הישראלי ואת ה"מכשול" הטכנולוגי שצה"ל התגאה בו. בעיתוי מעט מביך זה, פרסמו אדוארד לוטוואק ואיתן שמיר את הספר The Art of Military Innovation: Lessons From the Israel Defense Forces. לוטוואק הוא אסטרטג אקסצנטרי בן 81, שמייעץ לממשלות וקיים קשרים ענפים בעבר עם קצינים ישראלים בכירים, ושמיר הוא ראש מרכז בגין-סאדאת. ביקורת אנגלית שפרסם שאשאנק ג'ושי באתר מגזין Foreign Affairs האמריקני, סוקרת את טיעוני הספר ואת בעיותיו, בייחוד לאור האירועים שהתרחשו באזור מאז אוקטובר.

הספר מצביע על כך שהצבא הישראלי מצליח שוב ושוב להגיע לחידושים טכנולוגיים מרשימים ביותר, המסייעים לו להגיע להישגים צבאיים מרשימים. עובדה זו המחברים מבקשים להסביר על ידי התרבות הארגונית של צה"ל – מדובר בצבא בלתי־רשמי ושוויוני יחסית (מה שבעברית היינו מכנים אולי – תרבות ה"דוגרי" הצברית). ג'ושי מצביע מראש על שלושה חסרונות עיקריים בספר – ראשית כול, ההתעלמות מן האפקט המכריע של הטקטיקה ביישום הטכנולוגיה בפועל; למעשה, לדעת ג'ושי, היתרון של צה"ל הוא בעיקר העובדה שהוא מצליח להתאים את עצמו במהירות לתנאי משבר ברמה הטקטית. החיסרון השני, שאותו למדנו על בשרנו, הוא הבעיה של העליונות הטכנולוגית – היא יוצרת תחושת ביטחון מזויפת לגבי יכולותיו של האויב. החיסרון השלישי והעיקרי הוא שניצחון במלחמה אינו נובע מחידושים טכנולוגיים ואף לא טקטיים – אלא מתבטא ברמה המדינית.

תרבות בלתי-היררכית: יתרון טכנולוגי או טקטי?

לוטוואק ושמיר מדגימים באופן ציורי את הפלא שבחידושים הטכנולוגיים הישראלים: מדינה שב־1962 החזיקה בכלכלה חקלאית, ללא תעשייה כבדה ובאוכלוסייה קטנה בחצי משל סיציליה, פיתחה עד 1973 את טילי הים ים הראשונים בעלי מעוף נמוך, ששימשו במלחמת יום הכיפורים לטיבוע 19 ספינות סוריות ומצריות. ב־1982 השתמשה ישראל לראשונה בעולם ברחפנים צבאיים לשם פעולת הטעיה כנגד סוללות נ"מ סוריות. ישראל פיתחה טנקים מהטובים בעולם וייצאה נשק לסין, להודו ולארה"ב, ועוד ועוד.

כל זאת, לפי המחברים, נובע מן השוויוניות של צה"ל. חיילים לובשים מדי ב', קוראים למפקדים בשמותיהם הפרטיים, מצדיעים לעיתים רחוקות, מדריכות קרב תופסות את המקום של סמלי האימונים מטילי האימה הנפוצים בצבאות העולם. חיילים ישראלים הם גם צעירים בהרבה ממקביליהם בצבאות העולם, פתוחים בהרבה לחידוש ולשינוי. בקרב, אוטונומיה רבה ניתנת למפקד בשטח. אפילו המבנה של צה"ל פחות "עמוס" ויעיל יותר – זרועות הים, היבשה והאוויר נמצאות תחת פיקוד משותף, בניגוד לצבאות מערביים, מה שמונע סכסוכים ארגוניים ומאמצים מקבילים.

חוסר ההיררכיות היחסי בא לידי ביטוי גם במקרים של הפרת פקודה מפורשת. כך פותחה כיפת ברזל לאחר מלחמת לבנון השנייה במהירות מדהימה של ארבע שנים על ידי דני גולד, למרות הנחיות מגבוה להפסיק את התוכנית מטעמים כלכליים. מקרה מפורסם בהרבה הוא זה של אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים – שרון חצה עם פקודיו את תעלת סואץ כנגד פקודה ישירה, ולאחר שהצליח, בדיעבד זכה לשבחים. צה"ל גם נאלץ לאלתר במצבי חסר טכנולוגיים – הוא עשה שימוש מחדש בנגמ"שים אמריקאיים במלחמת 1948, וייצר גדוד טנקים שלם מטנקים סובייטיים שנלקחו שלל מצבאות ערב.

עם זאת, נראה שהספר חותר תחת עצמו. הטיעון של המחברים מראה שמה שמביא להישג בשדה הקרב הוא הטקטיקה ולא רק הטכנולוגיה. כך למשל, ב־1982, כאשר הפעילה ישראל רחפנים כדי להטעות סוללות נ"מ סוריות, היא השתמשה ברחפנים אמריקאיים, אלא שהאמריקאים השתמשו בהם רק למטרות אימון, ולא חלמו להשתמש בהם בשדה הקרב.

ג'ושי מפנה לספרו של סטיבן בידל, שבו הדגיש המחבר את הקדימות של הטקטיקה על פני הטכנולוגיה. כך הצליחה אל־קאעידה בפקיסטן לחמוק בעזרת אימון וטקטיקה מן הטכנולוגיה המתקדמת של האמריקאים. דוגמה נוספת ליתרון הטקטיקה על פני הטכנולוגיה היא ניתן למצוא במלחמת העולם הראשונה – רבים טוענים שמה שהביא לתקיעות בשוחות הוא התפתחות של טכנולוגיות צבאיות כמו מכונת הירייה, שהפכו את אסטרטגיית הפריצה והאיגוף המסורתיות לחסרות סיכוי. אלא שכפי שבידל מראה, על אף שהכוחות של בעלות הברית החזיקו ממש בטכנולוגיות אלו, הצליחה גרמניה לפלוש לבלגיה ולצרפת ולכבוש שטחים עצומים בתחילת המלחמה, אך מתקפת הנגד של בעלות הברית באותו אזור ממש הולידה את קרב נהר הסום, שנגמר במיליון הרוגים בכל הצדדים ובו התקדמו בעלות הברית קילומטרים ספורים בלבד. ב־1918 כבשה גרמניה שוב כ־6,000 קמ"ר ללא שימוש בטנקים.

אירועי ה־7 באוקטובר הראו בבירור את קוצר היד של מנגנונים ארגוניים אלו… ההתעלמות נבעה מקונספציה פוליטית דווקא שהתיימרה לדעת במדויק את טיבו של האויב ואת מעשיו, ומן הצד השני מן ההסתמכות על טכנולוגיית גילוי מתקדמת שכשלה ברקע האמת

יוהרת העליונות הטכנולוגית

הבעיה השנייה, כאמור לעיל, היא התודעה שמגיעה עם הטכנולוגיה – מוכנות לנטילת סיכונים מופלגים תוך הסתמכות על נועזות ועל כושר ההמצאה. הדבר מתבטא גם כידוע ב"תרבות הסיירות" של צה"ל – בצה"ל, בניגוד לצבאות אחרים, רבים מן המפקדים הבכירים מגיעים מן הסיירות, ויש להן מקום מרכזי בצבא. סיכונים כמו המתקפה האווירית המקדימה ב־1967 וחציית התעלה של שרון הובילו להצלחות צבאיות מסחררות של צה"ל. ומנגד, ממש אותם דפוסים הובילו לכישלונות הגדולים של ישראל. כך למשל, ההערכה של אמ"ן לפני מלחמת יום כיפור נבעה מבוז לנחיתות הצבאית של צבאות ערב לאחר 1967 – אך אמ"ן נכשל בלחזות את החידושים הטקטיים שאימץ לעצמו צבא מצרים באימונים מאז שנת 1967. הטכנולוגיה גם תרמה אז ישירות לשאננות הישראלית – גם "קו בר־לב", ממש כמו ה"מכשול" בעזה, היה מבוסס על מכשירי גילוי רדיו מתקדמים, אך אלו פשוט לא הופעלו לפני המתקפה ביום כיפור.

אולי כנגד זאת, לוטווק ושמיר מדגישים את העובדה שהכישלון של 1973 הביא לחיזוק התרבות השוויונית בצה"ל ולהקמה של יחידות "איפכא מסתברא" במודיעין – אך אירועי ה־7 באוקטובר הראו בבירור את קוצר היד של מנגנונים ארגוניים אלו: קצינים זוטרים ונגדים התריעו על סימנים למלחמה וזכו להתעלמות גורפת מצד בכירי הצבא. ג'ושי מצביע על הדמיון בין שני הכישלונות: ההתעלמות נבעה מקונספציה פוליטית דווקא שהתיימרה לדעת במדויק את טיבו של האויב ואת מעשיו, ומן הצד השני מן ההסתמכות על טכנולוגיית גילוי מתקדמת שכשלה ברקע האמת.

לסיכום, ג'ושי מבקש להדגיש שתי נקודות נוספות – הראשונה היא דווקא שההתמקדות בהצלחות של ישראל מסתירה חלק גדול מ"סוד ההצלחה שלה" – האופן שבו היא מצליחה להתאים את עצמה מחדש למצבי כישלון ומשבר. למשל, בתחילת מלחמת יום הכיפורים, חיל השריון הישראלי ספג אבדות כבדות מדגמי נ"ט סובייטיים חדשים שהחזיקו צבאות ערב. לאחר ההלם הראשוני, התאים את עצמו צה"ל – הוצבו מרגמות על טנקים כדי לפגוע במקומות שבהם הסתתרו חוליות נ"ט, וטנקים השתמשו בעשן כדי להסוות את מיקומם. הטקטיקות נחלו הצלחה וכמות האבדות ירדה באופן דרמטי.

הנקודה השניה, והחשובה יותר, היא שהתאמות, טקטיקות וטכנולוגיות, טובות ככל שיהיו, אינן מנצחות מלחמות – והדוגמה הטובה ביותר לכך היא המלחמה הנוכחית בעזה. זו מדגימה לכאורה חלק גדול מן החוזקות הישראליות המתוארות על ידי לוטוואק ושמיר: ישראל משתמשת ברחפנים חדשניים, במשוריינים מהטובים בעולם ובמערכת הבינה המלאכותית "הבשורה", המייצרת 100 מטרות ביום. טכנולוגיות אלה מסייעות לישראל לייצר הישגים צבאיים – התקדמות לתוך עומק עזה והריגת יותר מ־9,000 אנשי חמאס תוך כדי אבדות מצומצמות יחסית למלחמה בשטח בנוי (פחות מ־3 הרוגים בממוצע ליום).

אם לא חושבים באופן פוליטי – מה בעצם הבעיה להסתכל על הפלסטינים כ"בעיה" שמוח טכנולוגי מבריק מספיק יכול "לפתור"? כך, מערכת בינה מלאכותית לייצור מטרות משמשת ליצירת הרס אסטרונומי בעזה כי "צריך מטרות"

מטרות פוליטיות גבוהות יותר

עם זאת, ג'ושי מדגיש שישראל איננה משכילה להציב מטרה פוליטית למלחמה ולתרגם את ההישג הצבאי לכזה פוליטי. גם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר תתקשה להתגבר על אויב שהתחפר במשך 20 שנה באדמה מתחת לערים צפופות מצד אחד, ומימון סעודי לבנייה מחדש של עזה איננו פתרון פוליטי. במישור הפוליטי, ג'ושי מטעים, נראה שהמנהיגים של ישראל אינם נכונים לחדשנות או לנועזות שמאפיינת כל כך את הצבא הישראלי לפי לוטוואק ושמיר.

אפשר לסיכום לתהות אם אין אולי קשר עמוק יותר בין אותה "תרבות ארגונית" של צה"ל לבין הכישלון שלו מלבד הסתמכות היתר על טכנולוגיה. מוצאה של תרבות ה"דוגרי" בצה"ל, המוכרת לכולנו, היא האתוס המיליציוני של היישוב ושל דור המדינה שעיצב אותו מראשיתו. אתוס זה הציב על נס את חוסר ההיררכיות, את הספונטניות של המיליציה. המיליציה היא היענות ספונטנית להכרח של המלחמה – "קול קרא – והלכתי" (כפי שניסחה זאת חנה סנש בשירה). זאת בניגוד למציאות של הצבא הסדיר, שאמור להיות ביטוי של ריבונות ושל היררכיה מדינתית – אותה מציאות שבה צבא סדיר אמור להיות כפוף בתורו למטרות פוליטיות גבוהות יותר.

עובדה זו גם מסתירה מעיני הכותבים את מה שאפשר לכנות, בהיעדר מילה טובה יותר, "המציאות" – ישראל איננה נלחמת אל מול צבא מדינתי (שמולו ייתכן שטקטיקות "מיליציוניות" מעניקות יתרון מהירות מסוים), אלא משתמשת בטכנולוגיות המתקדמות שלה כדי להפעיל שליטה גוברת והולכת על האוכלוסייה הפלסטינית. לא זו אף זו, טכנולוגיות אלה משמשות אותה לא כדי לגבור על יריב בשדה הקרב, אלא כדי להסיר מעצמה באופן הולך וגובר את האחריות לאוכלוסייה זו – מה שהולם בהחלט את האתוס המיליציוני האנטי־פוליטי שלה.

אם לא חושבים באופן פוליטי, מה בעצם הבעיה להסתכל על הפלסטינים כ"בעיה" שמוח טכנולוגי מבריק מספיק יכול "לפתור"? כך, מערכת בינה מלאכותית לייצור מטרות משמשת ליצירת הרס אסטרונומי בעזה כי "צריך מטרות". לפעמים, אפילו לא מדובר ב"טכנולוגיה מתקדמת" אלא פשוט בשימוש פרוע בכוח כדי "לפתור בעיות"; בלי דין וחשבון על התוצאות מוקם "אזור חיץ" תוך הרס עצום של בתים פלסטיניים, משל אזרחיהם היו אבק; וצה"ל משתמש ב"מסך אש מתגלגל" כדי למזער אבדות של כוחות שלו – גם כן תוך יצירת הרס עצום במרחב העירוני הצפוף בעזה. אפשר לומר ש"חוסר היוזמה" הפוליטי אינו ממש פרדוקס כאשר משווים אותו ל"יוזמה הצבאית הישראלית" – הוא פשוט הצד השני של אותו מטבע.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה