לפי נתונים סטטיסטיים שפורסמו לאחרונה, בשנת 2020 פחת שוב שיעור הגידול השנתי באוכלוסיית מצרים והגיע לשיעור של שני אחוזים. לכאורה, מדובר בבשורה טובה בעבור מצרים: כשיותר ממאה מיליון תושבים חיים בין גבולותיה, המדינה המאוכלסת ביותר בעולם הערבי מתמודדת זה שנים עם סכנה לפיצוץ אוכלוסין. יתר על כן, ירידה יציבה בריבוי הטבעי עשויה לבשר עתיד כלכלי טוב יותר לאזרחי מצרים. כך לפחות מבטיחים להם זה שנים מנהיגי המדינה – מהנשיא מובארק, שקבע כי הגידול באוכלוסייה זולל את פירות הצמיחה, ועד הנשיא א־סיסי שהכריז כי כדי להבריא את הכלכלה המצרית, מדי שנה צריכים להיוולד במצרים 400 אלף תינוקות פחות. האם אפוא נתוני הירידה האחרונים מלמדים שמצרים נמצאת על מסלול נסיקה כלכלי? לדעת הכלכלן המצרי מג'די עבד אל־האדי, מוקדם לפתוח את השמפניות. בטור שפרסם לאחרונה באתר היומון אל־ערבי אל־ג'דיד הוא מבאר את משמעות הנתונים הדמוגרפיים לגבי הכלכלה המצרית ובכלל.
אומנם, גודלה של האוכלוסייה המצרית אכן מדאיג לדעת עבד אל־האדי. מצרים היא אחת מאותן מדינות שבהן צירוף של ריבוי טבעי מהיר ושל בסיס אוכלוסייה גדול מביא לנסיקה דמוגרפית מטאורית. מאז שנות השישים הספיקה אוכלוסיית מצרים להכפיל את עצמה פי ארבעה, ונתוני הילודה המוחלטים בה גבוהים במיוחד – מספר התינוקות המצרים שבאים לעולם מדי שנה מגיע למחצית משיעור הילודה השנתי של יבשת אירופה כולה. אין זה פלא אפוא שלפי הערכות האו"ם, עד שנת 2100 המדינה צפויה לאכלס כמעט 225 מיליון בני אדם. אותם מיליונים מהווים כבר כעת מעמסה של ממש על כלכלת המדינה, ואם הם לא יפחתו הם צפויים להמשיך להעמיס עליה יותר ויותר בעתיד.
יתר על כן, ההסברים ההיסטוריים השונים לגבי האופי הדמוגרפי של מצרים מאששים את התפיסה שקיטון באוכלוסייה מבשר טובות לכלכלה. לפי הטענה, בדומה למדינות אחרות שהיו נתונות לשלטון קולוניאלי מערבי, גם מצרים סובלת מעיוות בדפוסים הדמוגרפיים הטבעיים. עם הכיבוש הקולוניאלי נכנסו למצרים שיטות רפואיות מערביות שהפחיתו את התמותה והאריכו את תוחלת החיים בשיעור דרסטי. מאידך גיסא, קצב הילודה נותר מהיר, כפי שאופייני לחברה מסורתית, וזאת משום שהדפוסים התרבותיים העמוקים במדינה לא השתנו עם הכיבוש הקולוניאלי. כך, לאורך ההיסטוריה של מצרים המודרנית גדלה אוכלוסייתה במהירות אדירה. מנגד, הכלכלה צמחה אך בקושי – בין היתר מכיוון שמשאביה של מצרים נוצלו ודולדלו על ידי הכוחות הקולוניאליים לצורכיהם. דפוסי הריבוי הטבעי של מצרים והמבנה הכלכלי שלה ניבאו שפיצוץ אוכלוסין הוא רק עניין של זמן.
בדיוק משום כך, טוענים מי שחוגגים את התמורות הדמוגרפיות האחרונות, הירידה ההדרגתית בשיעור הריבוי הטבעי במצרים משקפת תמורות חיוביות. הם מייחסים אותה לגורמים תרבותיים כמו שיפור רמת החינוך, שדרוג במעמד האישה, עלייה בגיל הנישואין ושינוי הרגלי ההולדה. לגבי הנקודה האחרונה הם מציינים למשל שקצב הילודה במצרים ירד מ־6.5 לידות לאם בממוצע בשנות השישים עד לכשלוש לידות בשנים האחרונות. לכל השינויים הללו, ממשיכה הטענה, יש תוצאות דמוגרפיות וכלכליות חשובות ביותר: הם עתידים לשנות את הרכב הגילים של האוכלוסייה הכללית. שיעורו היחסי של פלח האוכלוסייה שבין הגילים 15 ל־64 יגדל מאוד, וזאת על חשבון הילדים והקשישים שמספרם יפחת. במילים אחרות – כוח העבודה המצרי יגדל, בשעה שפלחי האוכלוסייה הלא־יצרניים יצטמקו. מבחינה כלכלית, הדבר צפוי להגדיל את שיעור החסכונות וההשקעות ולהזרים לשוק כוח עבודה זול – וממילא להיטיב מאוד את מצבה של הכלכלה.
מי שחוגגים את הירידה ההדרגתית בשיעור הריבוי הטבעי במצרים טוענים שהיא משקפת תמורות חיוביות. הם מייחסים אותה לגורמים תרבותיים כמו שיפור רמת החינוך, שדרוג במעמד האישה, עלייה בגיל הנישואין ושינוי הרגלי ההולדה
דא עקא, לדעת עבד אל־האדי מדובר בניתוח שגוי שסובל מעיוות תיאורטי ונשען על פרשנות סלקטיבית של הנתונים הדמוגרפיים. כאשר בוחנים את הנתונים מקרוב, אומנם ניתן לזהות בהם מגמה מסוימת של ירידה בריבוי הטבעי. אולם ירידה זו איננה יציבה אלא תנודתית להפליא, ובעשורים האחרונים היא שינתה את מגמתה בשיעור ניכר כמה וכמה פעמים. יש לעובדה זו חשיבות מכרעת, שכן היא יכולה להראות מה הסיבה לתמורות הדמוגרפיות: היא מראה שקצב הילודה איננו נובע משינויים תרבותיים עמוקים, שמטבעם הם יציבים והדרגתיים, אלא דווקא מנסיבות כלכליות שמשתנות חדשות לבקרים. המצב הכלכלי במדינה, יציבות תנאי המחיה, ציפיות לגבי הזדמנויות עבודה עתידיות ויתר גורמים כלכליים – הם אלה שקובעים את מידת המוטיבציה של אזרחי מצרים להתרבות. התנודתיות שמאפיינת את הנתונים מוכיחה זאת.
במקרה של העת האחרונה, ממשיך עבד אל־האדי ומסביר, הסיבה לירידה בקצב הריבוי הטבעי היא לא אחרת מהמשבר הכלכלי שממנו סובלת מצרים בשנים האחרונות. הדפוס ברור ופשוט להפליא: הירידה האחרונה בקצב הריבוי הטבעי נובעת מילודה פחותה שנובעת מירידה בשיעור הנישואין. ירידה זו, בתורה, איננה אלא תמונת מראה של האבטלה הגואה, של יוקר המחיה העולה ושל יתר תחלואיה של הכלכלה המצרית. המצרים מתבוננים במצב הכלכלה שסביבם, מבינים שהם פשוט לא יוכלו לפרנס צאצאים, ומולידים פחות. אולם זהו מצב זמני לעילא: לא נדרש אלא שיפור במצב הכלכלי – מהותי או מקרי, אמיתי או מדומה – וקצב הריבוי הטבעי ישוב לגדול במשנה מרץ, ולבלוע כל הבטחה לצמיחה כלכלית.
בשורה התחתונה, מי שחוגגים את הירידה העדכנית בשיעור הריבוי הטבעי במצרים מתבוננים במשוואה מצידה הלא־נכון. הם מאמינים ששיעור הריבוי הטבעי מתקיים בחלל ריק, וכי התנודות בו משפיעות על הכלכלה באופן חד־כיווני. בפועל, ההשפעה פועלת לא־פחות גם בכיוון ההפוך, ותפקודה של הכלכלה משפיע באופן ניכר על קצב הריבוי הטבעי. מי שמבטיח שירידת קצב הריבוי הטבעי תפתור את העוני במצרים, בסופו של דבר פשוט מבלבל בין סיבה למסובב.
בשולי דבריו, עבד אל־האדי מתווה את הכיוון הכללי שיעלה את מצרים על פסים של שגשוג. "יש לטפל באופן מבני ויסודי בשורשי משבר הצמיחה של מצרים", הוא מציע, "משבר שנובע בתורו מן המבנה הכלכלי-חברתי הנחשל של המדינה". שינוי כזה יגרור אחריו שלל תפניות חיוביות, ויהפוך את מצרים לכלכלה עולמית ראויה לשמה. הוא אף עשוי להביא איתו, בין יתר תוצאותיו, תמורה דמוגרפית – כן, אותה תמורה דמוגרפית שעליה מפנטזים פרשנים רבים כל כך. בשל האופי הכללי של טענותיו של עבד אל־האדי, כמו גם היות שהן אינן מגובות בנתונים, קשה להעריך באיזו מידה הניתוח שלו קולע. גם ההצעות שלו מעורפלות, וקשה להעריך אותן באופן קונקרטי. הדעת נותנת למשל שעבד אל־האדי רומז לאופי הניאו־ליברלי של הכלכלה המצרית, וכמו מבקרים אחרים הוא סבור שהוא איננו מאפשר לכל שכבות האוכלוסייה ליהנות מפירות הצמיחה. מנגד, ייתכן שהוא מתכוון דווקא להשקעה העצומה של מצרים בביטחון ובביטחון פנים, השקעה שלדעת רבים איננה משרתת את האזרח המצרי אלא משמשת לדיכויו ולתחזוקת השלטון הלא־דמוקרטי במדינה. כך או אחרת, עבד אל־האדי מותיר את דבריו מעורפלים; ניתן לקוות שהעתיד יביא איתו בהירות, ויבשר טובות גם לכלכלה המצרית.
