מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 ניפצה את האסטרטגיה הצבאית הישראלית, שבעשורים האחרונים עברה באופן מעשי, גם אם לא־פורמלי, מהתקפה להגנה. בד בבד, אירועים אלו הדגימו את הכשל הבסיסי של המדיניות הישראלית שהתבססה במידה רבה על "הכלה" של הצד השני על ידי יציאה לפעולות צבאיות מוגבלות נגדו (מה שכונה לעיתים "כיסוח הדשא") ולעיתים התבססה גם על "קניית שקט בכסף", וזאת במקום ניסיון להגיע להסדר מדיני בר־קיימה עם המדינות השכנות ועם הפלסטינים.
אך למעשה, הניסיון להשיג הסדרים מדיניים עם שכניה הקרובים של ישראל – במיוחד עם הפלסטינים אך גם עם לבנון וסוריה – נזנח עוד הרבה לפני כן, בעיקר עקב המחיר שישראל נדרשה לשלם עבור הסדרים כאלה. אכן, בשנים הבאות עלה בידי ישראל להשיג הסכמים מדיניים עם מדינות ערביות נוספות ("הסכמי אברהם"), אך אלו היו מדינות רחוקות יחסית, וההסדרים עימן לא כללו התחייבות מצד ישראל להגיע להסכמים עם שכניה הקרובים.
זאת ועוד, ההנחה של מקבלי ההחלטות בישראל – ובמיוחד של ראש הממשלה בנימין נתניהו – שמדינות ערביות חשובות כמו סעודיה יפנו עורף לבעיה הפלסטינית לטובת הסדר מדיני נפרד עם ישראל בתיווך אמריקני – התבדתה.
"אזורי הביטחון" שישראל מקימה כיום – תחילה ברצועת עזה וכיום בדרום לבנון – כוללים הרס מסיבי ושיטתי של היישובים בצד השני של הגבול
חשוב לציין כי הוויתור של ישראל על הניסיון להגיע להסדרים מדיניים עם שכניה הקרובים לא הביא לקיפאון ביחסיה עימם. זאת משום שמעבר לגבול הופיעו שחקנים לא־מדינתיים אלימים כמו חמאס וחזבאללה, אשר זכו לתמיכה ועידוד מצד איראן.
שחקנים אלו הציבו אתגר משמעותי לישראל, והניסיונות שלה לגבור עליהם באמצעות הפעלת כוח צבאי בלבד כשלו, כפי שהתברר לא רק ב־7 באוקטובר 2023, אלא גם לאחר מכן כאשר המלחמה הממושכת נגד חמאס ברצועת עזה לא הביאה למיטוטו. גם בלבנון, ההישגים הצבאיים של ישראל בלחימה מול חזבאללה לא הביאו לחיסולו כשחקן פוליטי וצבאי.
זאת ועוד, מדינות באזור כמו איראן, טורקיה וקטר, שהמדיניות שלהן במזרח התיכון כוללת תמיכה בשחקנים לא־מדינתיים אלימים, זכו להזדמנויות חדשות לפעולה.
מבחינת ישראל, המכה הקשה שספגה ב־7 באוקטובר 2023 הביאה לשינוי חשוב באסטרטגיה הצבאית שלה. במקום אסטרטגיה צבאית בעלת אופי הגנתי המבוססת על התגוננות (פסיבית ואקטיבית) של העורף והקמת מכשול פיזי בין ישראל לשכניה – ובמיוחד עם רצועת עזה ועם לבנון – עברה ישראל להתקפה, וצה"ל השתלט על שטחים מצידו השני של הגבול תוך כינון "אזורי ביטחון" בהם.
אולם חשוב להבין כי אין מדובר ב"אזורי ביטחון" כמו אלה שהקימה ישראל בעבר, ובמיוחד בדרום לבנון, שם נשענה ישראל מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת ועד נסיגתה משם בשנת 2000 על שיתוף הפעולה של לפחות חלק מהאוכלוסייה המקומית (בעיקר המיליציה של רס"ן סעד חדאד ומאוחר יותר צבא דרום לבנון-צד"ל).
ההבדל העיקרי הוא ש"אזורי הביטחון" שישראל מקימה כיום – תחילה ברצועת עזה וכיום בדרום לבנון – כוללים הרס מסיבי ושיטתי של היישובים בצד השני של הגבול, ונוסף על כך מלווים בקריאות, אומנם שוליות אך חשובות כשלעצמן, להתיישבות יהודית באזורים אלו.
כל התהליכים האלה נעשים בלי שיתוף של הציבור הישראלי וגם בלי שימת לב להיסטוריה הכואבת של מדיניות כזו עבור ישראל אך גם עבור הצד השני – ואולי אף להפך
מבחינה זו, האסטרטגיה הצבאית הישראלית כיום המכונה "יציבה יבשתית חדשה בגבולות", הכוללת, לפי שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הגנה על ישראל שלא רק מתוך גבולותיה אלא גם על ידי התבססות של כוחותיה מעבר להם, מזכירה לא את "אזור הביטחון" בלבנון אלא דווקא את השלב האחרון של מלחמת העצמאות, אשר כלל הרס שיטתי של הכפרים הפלסטיניים באזורי הגבול כדי למנוע מתושביהם לשוב לאדמותיהם.
אכן, אם מ־1948 ואילך, ובמיוחד מאז תחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, "התקפה" פירושה היה העברה מהירה של הלחימה אל שטח האויב כדי להכריעו, כיום הכוונה היא לתפוס שטחים כדי לשלוט בהם לזמן בלתי־מוגבל, וזאת תוך "טיהור" השטחים הללו מתושביהם, הרס שיטתי של התשתית האזרחית, בניית מוצבים של צה"ל ב"שטחים שולטים" ואולי גם התיישבות יהודית בהם. למותר לציין שכל התהליכים האלה נעשים בלי שיתוף של הציבור הישראלי וגם בלי שימת לב להיסטוריה הכואבת של מדיניות כזו עבור ישראל אך גם עבור הצד השני – ואולי אף להפך (ע"ע הדלקת המשואה בידי הרב אברהם זרביב, שהוא אחד מסמליה המובהקים של מדיניות זו).
אך אסטרטגיה צבאית ישראלית חדשה זו, אף שהיא נתפסת כיום כהכרח ביטחוני, לאור האיום של חמאס וחזבאללה על היישובים באזור הגבול, היא בסופו של דבר חסרת תוחלת.
ראשית, לצה"ל אין די כוח אדם ומשאבים כספיים כדי לקיים "אזורי ביטחון" בכל החזיתות הללו, ובמיוחד לאור ההתנגדות הצפויה מצד שחקנים כמו חזבאללה וחמאס אך גם מצד שחקנים שונים באזור ובעולם, ובכלל זה ארה"ב. מבחינה זו, הקריאה של כמה קצינים בצה"ל להפוך את ישראל מ"וילה בג'ונגל" ל"מלכת הג'ונגל" בזכות כוחה הצבאי העדיף אינה אלא אשליה, וכבר אמר מי שאמר בזמן מלחמת ההתשה עם מצרים וסוריה, שהתואר "מלכת אמבטיה" הוא המתאים ביותר לישראל.
הסיבה העיקרית מדוע אסטרטגיה צבאית חדשה זו היא מוטעית היא שיש לה חלופה טובה יותר
שנית, ברור כי ההרס השיטתי של היישובים מצידו השני של הגבול יביא רק לרצון לנקמה מצד תושביהם, כפי שהיה אחרי הנכבה הפלסטינית ב־1948, וכי התמיכה הציבורית של לבנונים ופלסטינים ב"התנגדות" של חזבאללה וחמאס רק תלך ותגבר עם הזמן.
אך הסיבה העיקרית מדוע אסטרטגיה צבאית חדשה זו היא מוטעית היא שיש לה חלופה טובה יותר. בניגוד לתקופה שבה הוקם "אזור הביטחון" בלבנון על גלגוליו השונים, בביירות יש כיום ממשל מרכזי שיש לו רצון ברור להשליט את ריבונות המדינה הלבנונית על כל שטחה. יצוין כי גם בקרב הפלסטינים ישנו שחקן "מדינתי" – הרשות הפלסטינית – שיש לו עניין בהסדר מדיני עם ישראל.
לכן, אם ישראל באמת מעוניינת בשלום וביטחון עם לבנון ועם הפלסטינים (כפי שיש לה עם מצרים וירדן), שני השחקנים האלה, המדינה הלבנונית ו"המדינה-בדרך" הפלסטינית, הם שצריכים להיות שותפיה, שכן רק חיזוקם יוכל להחליש ארגונים לא־מדינתיים כמו חזבאללה וחמאס בטווח הארוך, אך גם למנוע ממדינות עוינות כמו איראן להמשיך ולנצל את המצב לטובתן.
