במאמר שפרסם לאחרונה, פרופ' יובל נח הררי טוען כי הפלישה הרוסית לאוקראינה מאיימת על העידן השלו ביותר שידעה האנושות. מאז 1945, הסביר הררי, "לא היה ולו מקרה אחד של מלחמה בין מעצמות גדולות, או מקרה אחד שבו מדינה בעלת הכרה בין־לאומית רחבה נמחקה מהמפה על ידי פלישה זרה". גם אם סכסוכים מקומיים נותרו נפוצים למדי, כפי שמבהיר הררי, רק מדינות מעטות ניסו להרחיב את גבולותיהן באופן אלים. הררי ממשיך וטוען כי בעוד משמעותו של שלום בעבר הייתה ש"כרגע אין מלחמה", לאחר 1945 הופיע סוג חדש של שלום שמשמעותו "מלחמה היא לגמרי בלתי־סבירה", ושבאזורים רבים של העולם מדינות הפסיקו למעשה לפחד מפני פלישה אפשרית של שכנותיהן בכל רגע ומפני חיסולן. אינדיקציה מרכזית לכך, לדעת הררי, היא שתקציב הביטחון בכל מדינה צנח משמעותית בהשוואה למאות הקודמות. כיום, הוא מציין, ההוצאה הממשלתית הממוצעת ברחבי העולם על ביטחון היא רק כ־6.5% מהתקציב, ו"אפילו ארצות הברית הוציאה רק 11% מתקציבה על ביטחון כדי לשמר את מעמדה ההגמוני".
על פי הררי, ישנן מספר סיבות מרכזיות לכך. ראשית, שינויים טכנולוגיים ובמיוחד פיתוח הנשק הגרעיני, הפכו מלחמה בין מעצמות להתאבדות קולקטיבית. שנית, המלחמה אינה רווחית כבעבר היות שידע הפך למשאב הכלכלי החשוב ביותר, במקום משאבים פיזיים כבעבר. שלישית, בעקבות מלחמת העולם השנייה התרחש שינוי עמוק תרבותי ומוסדי אנטי־מלחמתי, שהביא פוליטיקאים לנסות להשאיר את חותמם על ההיסטוריה באמצעות פיתוח כלכלי וחברתי ולא באמצעות מלחמות. כל אלו יצרו "סדר עולמי חסר תקדים שריסן מלחמות ועודד מדינות לפתח את עצמן בדרכי שלום". ההתקפה של רוסיה על אוקראינה היא התקפה ישירה על מגמה זו, ולמעשה נקודת מפנה בהיסטוריה האנושית, על פי הררי, שכן "אם ההימור של פוטין יצליח, התוצאה תהיה קריסתם הסופית של הסדר העולמי ושל השלום החדש".
הטיעון של הררי הוא מעין גרסה מוקצנת וגרנדיוזית של אזהרות חוזרות ונשנות מאז החלה המלחמה באוקראינה מפני האיום של הפלישה הרוסית על הסדר העולמי הליברלי שהתעצב בהובלת ארה"ב מאז סוף מלחמת העולם השנייה. היא משקפת מיתוס מערבי בעייתי, עיוור לחלק גדול ממה שהתרחש בעולם מאז 1945, וגזעני במידה רבה, שכן ההתעלמות ממיליוני קורבנות במלחמות עקובות מדם מאז 1945 ועד ימינו מתאפשרת כי קורבנות אלו היו ברובם המכריע לא לבנים.
כך למשל, בסוף המאה ה־20 פלשו רואנדה ואוגנדה פעמיים לקונגו כדי לבזוז את משאביה ולהחליף את מנהיגיה בכאלו שישרתו את האינטרסים שלהן. הפלישה השנייה הביאה למה שמכונה "מלחמת העולם האפריקאית", כשמדינות שכנות אחרות התערבו במלחמה. כתוצאה מהמלחמה ומהפליטות, הרעב והמחלות שהתפשטו בקונגו בעקבות המלחמה, מתו כ־6-5 מיליון איש במדינה. לאורך הפלישות והמלחמה שבעקבותיהן תמכו ארה"ב ובריטניה ברואנדה ובאוגנדה, בין השאר משום שהאמינו שמדינות אלו יבטיחו כי המשאבים הטבעיים האדירים של קונגו ימשיכו לשרת את המערב. מסתבר אם כן כי בשיאו של עידן השלום הליברלי שמתאר הררי, לקונגו היו סיבות טובות לחשוש ששכנותיה יפלשו אליה ויהרסו אותה כדי להשתלט על משאביה הטבעיים, וזאת בתמיכת מנהיגות הסדר הליברלי – ארה"ב ובריטניה.
למעשה לקונגו עדיין יש סיבות טובות לחשוש מכך: אחת המיליציות הקונגולזיות הידועות ביותר לשמצה – M23, שנשלטה על ידי רואנדה, החלה לפעול מחדש במזרח קונגו בחודשים האחרונים, ככל הנראה שוב בשליחות רואנדה, וכבר גבתה מאות קורבנות. ההשלכות של מלחמה מחודשת בקונגו עשויות להיות לא־פחות הרסניות מהשלכות הפלישה הרוסית לאוקראינה. כפי שציין אחד החוקרים לאחרונה: "בדרכים רבות, קונגו היא עבור אפריקה מה שגרמניה היא עבור אירופה. בדיוק כפי שאירופה אינה יכולה ליהנות משגשוג ומשלום עד שענתה על 'שאלת גרמניה', כך גם אפריקה חייבת לענות על 'שאלת קונגו'… בעוד המלחמה באוקראינה היא נוראה… מלחמה רחבת היקף בקונגו עשויה להיות קטלנית במידה שווה".
הסיפור של קונגו הוא דוגמה קיצונית, אבל הוא משקף היטב את הצד האפל יותר והידוע פחות של הסדר העולמי שהררי משבח. למעשה, תקופת המלחמה הקרה הייתה עקובה מדם, והעידן שהחל מאז סוף המלחמה הקרה נראה עקוב מדם לא־פחות עוד לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. היקף תקציב הביטחון של מדינות הוא אינדיקציה מטעה לחלוטין, שכן מדינות היום נוטות להיות עשירות הרבה יותר מבעבר, ולממן תחומי חיים רבים יותר של אזרחים מאשר בעבר (מדינת הרווחה למשל עלתה רק בסוף המאה ה־19). האחוזים המעטים יחסית שארה"ב מקדישה לתקציב הביטחון שלה הם סכום עצום, גדול הרבה יותר ממה שכל מדינה בהיסטוריה הקדישה לפעולות וליכולות הצבאיות שלה. לבסוף, בעוד ידע הפך כמובן משאב מרכזי, תוצרי הידע הזה לעיתים קרובות נשענים על משאבים טבעיים – קולטן שנמצא במרבית הטלפונים הניידים והמחשבים; קובלט החיוני לתעשיית הרכב ולתעשייה האווירית (כמחצית מהקולטן והקובלט בעולם נמצאים בקונגו, וכך גם כמויות אדירות של מינרלים רבים אחרים), נפט שחיוני כידוע לאינספור שירותים ומוצרים שאנו משתמשים בהם וכך הלאה.
בכל זאת, ישנה אמת מסוימת בטענה של הררי: מאז מלחמת העולם השנייה מעצמות גדולות נוטות להבטיח את האינטרסים שלהן לא באמצעות הרס וסיפוח של מדינות סוררות, אלא באמצעות התערבויות צבאיות זמניות (שלהן עצמן או של מדינות אחרות המשרתות את האינטרסים שלהן) ובאמצעות הפיכות משטריות. דבר אינו ממחיש זאת יותר מהרקורד של ההתערבויות הצבאיות של ארה"ב.
במאמר חשוב שהתפרסם לאחרונה, חוקרות מדע המדינה סידיתה קושי (Sidita Kushi) ומוניקה טופט (Toft) מציעות ניתוח של ההתערבויות הצבאיות האמריקאיות מאז הקמת ארה"ב, על סמך בסיס נתונים חדש ומקיף. השתיים מצאו כי ארה"ב התערבה צבאית בכמעט 400 מקרים מאז הקמתה. הנתון המעניין הוא שמחצית מהתערבויות אלו התרחשו בין 1950 ל־2019, ויותר מרבע מהן התרחשו מאז סוף המלחמה הקרה, בתקופה שארה"ב הייתה המעצמה הדומיננטית ללא מתחרים. מגמה נוספת שהן זיהו היא שמאז סוף המלחמה הקרה, נטו ההתערבויות האמריקאיות להיות מרוכזות יותר במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאפריקה שמדרום לסהרה. בזמן הקצר שמאז סוף המלחמה הקרה, קוש וטופט מציינות, התרבו ההתערבויות הצבאיות האמריקאיות במזרח התיכון עד כדי כך שהן כעת רבע מההתערבויות האמריקאיות בהיסטוריה. יש לציין כי מדובר רק בהתערבויות ישירות של ארה"ב – בסיס הנתונים אינו כולל הפיכות משטרים שבהן תמכה ארה"ב בלא התערבות צבאית שלה וללא פעולות צבאיות של בעלות בריתה בתמיכתה. אילו היינו כוללים התערבויות אלו, היה זה מספר גדול הרבה יותר – בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
משמאל: ההתערבויות הצבאיות האמריקאיות על פי בסיס הנתונים החדש
ההקשר המוכר להתערבויות גוברות אלו במזרח התיכון הוא פיגועי 11 בספטמבר והכרזת המלחמה הגלובלית בטרור בעקבותיהם. אך קוש וטופט מיטיבות לעמוד על הקשר חשוב לא־פחות: התפרקות ברית המועצות וחולשתה היחסית של סין בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים, משמעותן הייתה שארה"ב נותרה מעצמת־על יחידה ללא מתחרות. לו ההסבר ההיסטורי של הררי היה נכון, היינו מצפים שמספר ההתערבויות הצבאיות האמריקאיות ירד משמעותית היות שלכאורה התאפשר לפוליטיקאים המערביים לעסוק במה שלפי הררי הם רצו לעסוק בו: בניית מדינותיהם במקום ניהול מלחמות והתערבות בכוח בענייניהן של מדינות אחרות. במקום זאת, גבר מספר ההתערבויות – לא רק במזרח התיכון אלא בעולם כולו – וכך גם הנוכחות הצבאית של ארה"ב. הסיבה היא פשוטה: כעת יכולה הייתה ארה"ב להתערב כרצונה, ללא ההגבלות שהיו עליה כתוצאה מקיומה של מעצמה מתחרה.
אך מה לגבי מטרותיהן של התערבויות אלו? בתקופת המלחמה הקרה, על פי קוש וטופט, בלטו מטרות כגון הגנה על אזרחים ועל דיפלומטים אמריקאים (כ־49% מכלל ההתערבויות הצבאיות מאז הקמת ארה"ב), סילוק משטרים עוינים (6%), מטרות טריטוריאליות (15%) ושינוי המדיניות של השלטון (9%). בתקופה שלאחר המלחמה הקרה בולטת יותר המטרה של בניית משטרים (6%) והקטגוריה הרחבה של "הגנה חברתית" הכוללת: הגנה על מיעוט חברתי-אתני ועל אזרחים באופן כללי, שיקום סדר חברתי על רקע משבר או הפסקת הלחימה בין קבוצות במדינה (33%). הן אינן מציינות באיזו תקופה בלטו יותר מטרות כלכליות, אך הן מייחסות למטרות אלו כשליש מההתערבויות הצבאיות האמריקאיות. מטרות הומניטריות, לדבריהן, נותרות "נדירות באופן יחסי". באופן טבעי, ללא בחינה מעמיקה של כל מקרה ומקרה, ניתוח זה נותר מעורפל. קוש וטופט גם מציינות בצדק כי לעיתים קרובות ישנן מספר מטרות המשתלבות זו בזו ולא אחת, והקטגוריזציה שהן מציעות היא בהתאם לכך. הן מעניקות פחות חשיבות לכך שמה שמוצהר כמטרה לעיתים קרובות אינו תואם את המטרות הממשיות של קובעי המדיניות.
את האיום הקומוניסטי החליף האיום האיראני, איום הטרור, האיום הרוסי או האיום הסיני; כל אלו הם איומים אמיתיים, ובאותו זמן השתמשו בהם כדי לכסות על אינטרסים אחרים
כך למשל, נהוג לחשוב על התערבויות צבאיות של ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה כנובעות ברובן מהחשש מפני "אפקט הדומינו" של הקומוניזם הסובייטי – שישתלט על יותר ויותר מדינות, ואין ספק כי הייתה זו מטרה חשובה בחלק משמעותי מההתערבויות. אך לעיתים קרובות כיסתה הרטוריקה האנטי־קומוניסטית על אינטרסים אחרים ועל מטרות אחרות. המזרח התיכון הוא דוגמה טובה לכך. ב־1958 קבע דו״ח של המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב כי משאבי הנפט של המזרח התיכון חיוניים לארצות הברית, אלא שהבעיה היא ש״בעיני מרבית הערבים, ארצות הברית נראית כמתנגדת להגשמת המטרות של הלאומיות הערבית. הם מאמינים כי ארצות הברית מבקשת להגן על האינטרס שלה בנפט במזרח התיכון על ידי תמיכה בסטטוס קוו ועל ידי התנגדות לקדמה פוליטית וכלכלית״. אכן, המשיכו כותבי הדו״ח, ״האינטרסים הכלכליים והתרבותיים שלנו באזור הביאו… ליחסים קרובים של ארצות הברית עם אלמנטים בעולם הערבי שהאינטרס המרכזי שלהם הוא בשמירת היחסים עם המערב ובשמירת הסטטוס קוו במדינותיהם". במילים אחרות, הדו"ח מבהיר כי ארה"ב אכן תומכת ברודנים במזרח התיכון כאמצעי להגן על הצורך שלה בנפט, וזאת כנגד האינטרסים של העמים הערביים.
ביולי באותה שנה התלונן הנשיא אייזנהאואר בפני סגן הנשיא ניקסון כי מאז 1945 ניסתה ארצות הברית להשיג גישה למשאבי הנפט החיוניים במזרח התיכון בדרכי שלום, אלא שנאצר מבקש לשלוט במשאבים אלה וכך להשיג את הכוח להרוס את העולם המערבי. הבעיה, הדגיש אייזנהאואר, היא ש״ישנו קמפיין שנאה נגדנו, לא על ידי ממשלות אלא על ידי האזרחים עצמם. הם עומדים לצידו של נאצר״. דעת הקהל העולמית, השיב ניקסון, לא תסבול את הרעיון ש״מדינות המזרח התיכון הן פיונים בתחרות בין המעצמות הגדולות על משאביהן״, ועל כן יש לנסח זאת במושגים של התערבות אמריקאית כנגד ״חתרנות״ של ״כוחות חיצוניים״. הרטוריקה של מלחמה בקומוניזם, אם כן, שימשה כיסוי לאינטרסים של השליטה בנפט.
ניתן לטעון כי מגמה זו במזרח התיכון נמשכת גם כעת, אלא שאת האיום הקומוניסטי החליף האיום האיראני, איום הטרור, האיום הרוסי או האיום הסיני; כל אלו הם איומים אמיתיים, ובאותו זמן השתמשו בהם כדי לכסות על אינטרסים אחרים. כך למשל, שימש האיום האיראני כדי לתמוך במלחמה הסעודית בתימן בתואנה שהמורדים החות'ים אינם אלא שליחים של איראן, וזאת על אף שלפחות בתחילת המלחמה שיתוף הפעולה בין איראן למורדים החות'ים היה מוגבל, והאמריקאים היו מודעים לכך. למעשה, אפילו הסעודים עצמם הפסיקו לאחרונה, לפחות בשיחות פרטיות, לתאר את החות'ים כשלוחה איראנית, ובמקום זאת מתארים אותם כקבוצה תימנית אופורטוניסטית עם קשרים טבעיים לערב הסעודית.
כך או כך, לא בטוח כי זו אסטרטגיה מוצלחת בטווח הארוך. למשל, כך ניסח זאת לאחרונה אחד האנליסטים: "מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון מבוססת על מיתוס. במשך עשורים, תמכו מעצביה באוטוקרטיות במזרח התיכון מתוך אמונה שהן המחסום היחיד בפני כאוס ובפני איומים על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון… [אלא ש] במקום להיות הפתרון לבעיות האזור, שחקנים אלו אחראים לייצור ולהחמרה של הבעיות היסודיות של האזור, וצ'ק פתוח מוושינגטון מאפשר להם לפעול ללא חשש מעונש בבית או מחוצה לו".
במובן מסוים נותרה הנקודה המרכזית של הררי נכונה: הפלישה הרוסית הנפשעת לאוקראינה עשויה להתגלות כנקודת מפנה היסטורית חשובה. אך אין זה מכיוון שיש בה משום התקפה על סדר ליברלי בעידן אנטי־מלחמתי כביכול, אלא כי ההתגייסות כנגדה מצד ממשלות ומצד אזרחים היא חסרת תקדים. ניתן לבקר את הצביעות שבהתמקדות הגדולה כל כך בה תוך כדי התעלמות מהרס מדינות אחרות שנעשה בידי המערב ובידי בעלי בריתו, ועדיין יש לקוות כי מתוך "שלא לשמה" יבוא "לשמה", כלומר שההתגייסות כנגד רוסיה תציב סטנדרט בין־לאומי חדש של ביקורת כלפי התערבויות צבאיות מהסוג שהמערב במיוחד התמחה בו בעשורים האחרונים.
