במדינות ערב דנים מעת לעת בצורך לעדכן את תוכניות הלימודים במערכת החינוך – בשינוי חלק מהתכנים והמקצועות הנלמדים ובהתאמתם לרוח הזמן המשתנה. שינויים כאלה אכן קרו לא פעם במדינות ערב השונות בצל אירועים היסטוריים משמעותיים שעברו על המרחב המזרח תיכוני בעשורים האחרונים, כמו הסכמי השלום עם ישראל, הפלישה האמריקנית לעיראק והאביב הערבי.
ד"ר מועתז אל־ח'טיב, חוקר פילוסופיה אסלאמית, המתמחה בין היתר במחשבה משפטית ובאתיקה ומרצה באוניברסיטת חמד בן ח'ליפה בקטאר, עוסק בנושא זה במאמר שפרסם לאחרונה באל־ג'זירה. אל־ח'טיב מותח ביקורת לאורך מאמרו על כך שבמקרים רבים, השלטונות מתערבים בתוכני הלימודים בעיקר מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים, כלומר בתגובה למציאות הגיאופוליטית המשתנה או בשל לחצים חיצוניים ולא מתוך שיקולים ענייניים שתכליתם שיפור מערכת החינוך והישגיה.
אל־ח'טיב מביא לדוגמה כמה מקרים עדכניים: באזורים ששוחררו מידי שלטון אל־אסד בסוריה, למשל, ניסו למחוק מתוכניות הלימודים כל זכר לאינדוקטרינציה של מפלגת הבעת' ולחינוך להערצת השליט, המפלגה וערכיה; באזורים ששוחררו בידי הכורדים בסוריה, גויסה מערכת החינוך המקומית להנחלה ולהטמעה של הלאומיות הכורדית; בסודאן לאחר ההפיכה כנגד משטרו של עומאר אל־בשיר, היו דיבורים על הצורך בטיהור מערכת החינוך ממורשת האחים המוסלמים שהוטמעה בה במהלך העשורים האחרונים; ובמצרים פועל משטרו של א־סיסי לעדכון של תוכניות הלימודים כדי להיאבק ב"קיצוניות האסלאמיסטית" להגדרתו, ולקדם במקומה את חזון "חידוש השיח הדתי" – כחלק ממאבקו באחים המוסלמים ובכל אופוזיציה אחרת במדינה.
אלא שלא מדובר במגמה שרווחת רק בשנים האחרונות, כאמור. אל־ח'טיב מראה את השימוש האינסטרומנטלי שנעשה ברפורמות בתוכני הלימוד דרך שני נושאים שהרבו לשנות בתוכניות הלימודים בעשורים האחרונים: נושא הטרור, והיחס לישראל וליהודים. נושא הטרור הלך ותפס מקום נכבד בשיח על מדינות ערב ובתוכן בעקבות פיגועי ה־11.9, טוען אל־ח'טיב, וכחלק מ"המאבק בטרור" שהובילה ארה"ב, כמה מהמשטרים במדינות ערב שאימצו את העמדה האמריקנית בנושא, ראו לנכון לערוך שינויים בתוכניות החינוך. במצרים, הוא מדגים, הוחלט להסיר מתוכנית הלימודים פסוקי קוראן "בעייתיים", מסורות שונות של הנביא מוחמד ונושאים כמו ג'יהאד ושאלות של כפירה ואמונה, שמא הם ישמשו "לעידוד תפיסות עולם קיצוניות". באשר ליחס לישראל וליהודים, אל־ח'טיב טוען שמאז הסכמי קמפ דיוויד משנים את תוכני הלימוד שעוסקים בנושא בכל פעם שחלה התקרבות בין מדינות ערב לישראל – וגם פה, הדבר נעשה כדי לשרת אינטרסים גיאו־אסטרטגיים של מדינות ערב או בשל לחץ חיצוני עליהן. הוא מציין, למשל, שעל רקע הסכם השלום עם ירדן ב־1994, צמצמה מערכת החינוך הירדנית את מספר שיעורי החינוך האסלאמי, והוסרו מהם פסוקי קוראן או מסורות נגד היהודים.
בכך טמונה ליבת ביקורתו של אל־ח'טיב: הוא לא מתנגד לעצם השינויים בתוכני החינוך, אלא מלין על כך שלא נערכים שינויים דומים בתוכני הלימודים במדינות ערב כדי לטפח, למשל, תודעה אזרחית וחשיבה ביקורתית מפותחות יותר בקרב התלמידים, או כדי לקדם ולשפר את מצב חירויות הפרט במדינות אלה. והסיבה לכך, לדידו, היא שאין למשטרים הערביים הדיקטטוריים כל אינטרס לעשות זאת – אדרבה, קידום ערכים כאלה מנוגד לאינטרסים שלהם ועלול לאיים על עתידם.
כתוצאה מכך, שלא כמו במדינות דמוקרטיות, שבהן חינוך הוא מרחב להצמחת אנשים בוגרים בעלי תודעה אזרחית מפותחת והבנה של זכויותיהם וחובותיהם, במדינות דיקטטוריות או אוטוקרטיות, כמו כמה וכמה ממדינות ערב, מערכות החינוך ותוכני הלימודים הם כלי שרת בידי המשטר שמעוצב ברוחו ובדמותו של המשטר, ובהתאם לצרכיו ולאינטרסים שלו. ובתור שכאלה, מערכות החינוך פועלות כמערכות דיכוי של ממש כדי להצמיח אזרחים בעלי תודעה של נתינים ממושמעים ולהבטיח את המשך קיומו של המשטר ואת ביטחונו.
במצב הקיים, מערכות החינוך למעשה שבויות בידי המשטרים ונערכים בהן שינויים כמעט אך ורק לפי צרכים פוליטיים, כדי שהן תתיישרנה עם הקו המדיני שמכתיב המשטר, ולא על בסיס שיקולים מדעיים, טוען אל־ח'טיב. הוא גם מותח ביקורת על דרך ההתמודדות הנוכחית עם תכנים נפיצים ובעייתיים – במקום לחנך וללמד את התלמידים כיצד להתמודד איתם באופן ביקורתי ומחושב, מסירים ומעלימים אותם מתוכניות הלימודים. אלא שבעידן שבו אנו חיים, תלמידים יכולים להיחשף לנושאים נפיצים גם מחוץ לכותלי בית הספר, ולכן דווקא רצוי לדון בהם במסגרת מערכת החינוך, ובצורה ביקורתית.
אל־ח'טיב מכיר בכך שמערכת החינוך אינה פועלת רק לשמה ואמורה לסייע למדינה לקדם את יעדיה, ולהצמיח דורות של צעירים שישתלבו בשוק התעסוקה ויתרמו לשגשוגה, ועל כן, לדעתו, שינויים והתערבות בתוכני החינוך בהחלט נחוצים מעת לעת. הוא מסכם כי ראוי לנקות את מערכת החינוך מתכנים שהוחדרו לתוכה בשל תכתיבים פוליטיים ואידיאולוגיים מימים עברו; נכון להסיר תוכני לימוד בעייתיים כמו החובה להיאבק בכופר או במשומד, הכללות כלפי היהודים או מסורות שקוראות להרוג אותם; ובהחלט צריך לעדכן את שיטות הלימוד וההוראה ולהתאימן לרוח הזמן. אולם אסור ששינויים במערכות החינוך ובתוכניות החינוך ייעשו אך ורק מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים, אלא קודם כול ובראש ובראשונה על פי צרכים ושיקולים מדעיים וחינוכיים.
