מחנה זמני לפליטים פלסטינים בחאן-יונס, 2023. צילום: פלאש 90
מחנה זמני בחאן-יונס, עזה. צילום: פלאש 90
Below are share buttons

המלחמה על עזה וגורל פלסטין

הפובליציסט והסוציולוג הלבנוני ג'ילבר אל-אשקר מבקר את החמאס על האדישות לגורל הפלסטינים, ומאמין כי "הפתרון" של המלחמה הנוכחית יהיה גרוע יותר עבור הפלסטינים מאשר המצב שקדם למבול אל-אקצא. תרגום מאמר מתוך אל-קודס אל-ערבי

המלחמה הנוכחית על רצועת עזה, המלווה בהסלמה מסוכנת של ישראל בגדה המערבית, היא ללא ספק נקודת הציון המסוכנת ביותר בתולדות התוקפנות הציונית המתמשכת בזירה הפלסטינית מאז הנכבה ב־1948. אולם באופן אירוני, המלחמה הזו עשויה להביא לתוצאות הפוכות לחלוטין מאלה של המלחמה שהתרחשה לפני יותר מ־75 שנה.

לידתה הקשה של המדינה הציונית ב־1948 הפכה אותה לישות קולוניאלית חסרת לגיטימציה בעיניים ערביות, על אף הלגיטימציה שזכתה לה מצד האו"ם. הארגון הבין־לאומי היה אז בשליטה מוחלטת של מדינות הצפון הגלובלי בעלות המסורת הקולוניאלית, בעוד רוב המדינות החברות בו כיום היו תחת העול הקולוניאלי ולא היה להן ייצוג בפורומים בין־לאומיים.

התבוסה הערבית ב־1967 הובילה לנסיגה של מדינות ערב מעמדתן ההיסטורית. הן השלימו עם הלגיטימיות של המדינה הציונית בגבולותיה לפני מלחמת 1967, וקיבלו את החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967, שלושה חודשים לאחר "פסגת שלושת הלאווים" בח'רטום שדחתה שלום עם ישראל, הכרה בישראל ומשא ומתן עימה. בפועל, הלאווים של ח'רטום סתרו את ההקשר של הצהרת הוועידה, שתבעה "מאמץ מדיני" למען "סילוק תוצאות התוקפנות" ונסיגת הצבא הציוני לגבולות שקדמו למלחמה.

מצרים הובסה בשלישית במלחמת 1973, אולם סאדאת, שכינה אותה "מלחמת צליחת התעלה", טען כי מדובר בניצחון, וניצל אותה כדי להגיע לעסקה נפרדת עם המדינה הציונית בהשראת החלטה 242. הוא החזיר לעצמו את אדמות סיני ללא ריבונות מלאה ובניכוי רצועת עזה, שנוהלה על ידי מצרים לפני מלחמת 1967. בתמורה לכך הוא חתם על נורמליזציה מלאה של היחסים עם ישראל, מה שעלה למצרים בחרם ערבי.

אש"ף אומנם דחה על הסף את החלטה 242, אולם הסתגל אליה בהדרגה ואימץ את תוכנית "המדינה הפלסטינית העצמאית" לצד המדינה הציונית. לבסוף קיבל הארגון באופן רשמי את החלטה 242 של המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה בשנת 1988. בעקבות זאת נחתמו הסכמי אוסלו ב־1993, ויאסר ערפאת ומחמוד עבאס בירכו עליהם מתוך אמונה שיביאו ל"מדינה העצמאית" המיוחלת. עם זאת, הסכמי אוסלו לא תבעו נסיגה של הצבא הישראלי מהשטחים שנכבשו ב־1967, אלא רק את פריסתו מחדש מחוץ לאזורים המאוכלסים בצפיפות גבוהה בפלסטינים. הם גם לא תבעו פירוק של ההתנחלויות או אף הקפאה של פעילות ההתנחלות, והתעלמו מסיפוח של מזרח ירושלים לישראל ומזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. הסכמים אלה סללו את הדרך בפני ממלכת ירדן להצטרף למצרים ולאש"ף ולנרמל את יחסיה עם המדינה הציונית.

באשר לגורלם של הפלסטינים, חמאס מתגאה בתוצאת המבצע אשר "החזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום", אולם מתעלם מהמחיר האנושי הכבד של ה"הישג"

מבצע מבול אל־אקצא התרחש חמישים שנה לאחר "מלחמת צליחת התעלה" של סאדאת ושלושים שנה לאחר הסכמי אוסלו. הוא נועד להיות "מלחמת צליחה" שנייה, אולם הוביל לנכבה נוספת, חמורה מקודמתה מבחינת היקף ההרג, ההרס ועקירת האוכלוסייה. איחוד האמירויות הערביות, ממלכת בחרין, ממלכת מרוקו והחונטה הצבאית בסודאן עלו על רכבת ה"נורמליזציה" בשנת 2020, וערב הסעודית מתכוננת להצטרף אליהן עתה ולכונן ברית צבאית אזורית. זו תחבר את מדינות המפרץ, את מצרים, ירדן ומרוקו למדינה הציונית, תחת המטרייה של ארצות הברית ובפיקוחה, ותתייצב מול איראן ומול כל איום אחר שעלול לסכן את ביטחונם של המשטרים הללו ושל הסנדק האמריקאי.

באשר לגורלם של הפלסטינים, חמאס מתגאה בתוצאת המבצע אשר "החזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום", אולם מתעלם מהמחיר האנושי הכבד של ה"הישג". יתר על כן, המאמץ הבין־לאומי הנוכחי, בעיקר האמריקאי, נועד להחיות את הסכמי אוסלו בצורה גרועה יותר מכפי שהיו לפני שלושים שנה. המטרה היא להקים מדינונת בחלקים מהגדה המערבית ורצועת עזה שתהיה תחת פיקוח קפדני של ישראל ותוך נוכחות צבאית קבועה בגדה המערבית וברצועת עזה. בתמורה להסכמתה של ישראל למדינונת הזו היא אף תספח אליה באופן רשמי את השטחים שהצבא הישראלי וההתנחלויות מחזיקים בהם בגדה המערבית.

אם וושינגטון תצליח לכפות תרחיש זה, שהיא תומכת בו, הוא יגרום לתסכול (זמני) בקרב הימין הציוני הקיצוני, ששואף להגשים את חלום ארץ ישראל השלמה מהים עד הנהר. אולם החלום הזה ממילא לא היה בהישג יד עוד לפני שמבול אל־אקצא סיפק לצבא הציוני את ההזדמנות לכבוש מחדש את רצועת עזה ולהסלים את פעולותיו ואת התקפות המתנחלים בגדה המערבית. במילים אחרות, ה"פתרון" הטוב ביותר שיכול לצמוח ממלחמת ההשמדה הנוכחית יהיה גרוע מהמצב שקדם לה, ובוודאי גרוע הרבה יותר מהאופק של הסכמי אוסלו.

המאמץ הבין־לאומי הנוכחי נועד להחיות את הסכמי אוסלו בצורה גרועה יותר מכפי שהיו לפני שלושים שנה. המטרה היא להקים מדינונת בחלקים מהגדה המערבית ורצועת עזה שתהיה תחת פיקוח קפדני של ישראל

העם הפלסטיני יצטרך להתמיד להיאחז באדמתו ולדחות את הטרנספר ה"רך" ואת פיתויי ההגירה לאחר העקירה הכפויה. עליו להמשיך את מאבקו באמצעות גיבוש אסטרטגיה שתאפשר לו לקדם מחדש את עניינו, שנסוג מאוד לאחר ההישג של שיא האינתיפאדה הראשונה ב־1988.

העם הפלסטיני על הקרשים עתה. מאבקו יהיה חייב להתמקד ביצירת פילוג פוליטי בחברה הישראלית במקום לאחד אותה במעשים בלתי־מחושבים. יש להתאים את אמצעי ההתנגדות המזוינת המתחייבים מהדרישות הפוליטיות והציבוריות כדי לחזור לנסיבות ששררו לאחר הפלישה ללבנון ב־1982 והאינתיפאדה הראשונה אחריה. אז כזכור, הופיע בקרב היהודים הישראלים הזרם שזכה לכינוי "פוסט־ציוני", ושילב סירוב לכיבוש עם תמיכה ברעיון שלילת הצביון הציוני של מדינת ישראל והפיכתה למדינת כל אזרחיה.


ג'ילבר אשקר הוא פובליציסט וסוציולוג לבנוני. המאמר המקורי התפרסם ב־30 באפריל 2024 ביומון אל־קודס אל־ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב

המלחמה הנוכחית על רצועת עזה, המלווה בהסלמה מסוכנת של ישראל בגדה המערבית, היא ללא ספק נקודת הציון המסוכנת ביותר בתולדות התוקפנות הציונית המתמשכת בזירה הפלסטינית מאז הנכבה ב־1948. אולם באופן אירוני, המלחמה הזו עשויה להביא לתוצאות הפוכות לחלוטין מאלה של המלחמה שהתרחשה לפני יותר מ־75 שנה.

לידתה הקשה של המדינה הציונית ב־1948 הפכה אותה לישות קולוניאלית חסרת לגיטימציה בעיניים ערביות, על אף הלגיטימציה שזכתה לה מצד האו"ם. הארגון הבין־לאומי היה אז בשליטה מוחלטת של מדינות הצפון הגלובלי בעלות המסורת הקולוניאלית, בעוד רוב המדינות החברות בו כיום היו תחת העול הקולוניאלי ולא היה להן ייצוג בפורומים בין־לאומיים.

התבוסה הערבית ב־1967 הובילה לנסיגה של מדינות ערב מעמדתן ההיסטורית. הן השלימו עם הלגיטימיות של המדינה הציונית בגבולותיה לפני מלחמת 1967, וקיבלו את החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967, שלושה חודשים לאחר "פסגת שלושת הלאווים" בח'רטום שדחתה שלום עם ישראל, הכרה בישראל ומשא ומתן עימה. בפועל, הלאווים של ח'רטום סתרו את ההקשר של הצהרת הוועידה, שתבעה "מאמץ מדיני" למען "סילוק תוצאות התוקפנות" ונסיגת הצבא הציוני לגבולות שקדמו למלחמה.

מצרים הובסה בשלישית במלחמת 1973, אולם סאדאת, שכינה אותה "מלחמת צליחת התעלה", טען כי מדובר בניצחון, וניצל אותה כדי להגיע לעסקה נפרדת עם המדינה הציונית בהשראת החלטה 242. הוא החזיר לעצמו את אדמות סיני ללא ריבונות מלאה ובניכוי רצועת עזה, שנוהלה על ידי מצרים לפני מלחמת 1967. בתמורה לכך הוא חתם על נורמליזציה מלאה של היחסים עם ישראל, מה שעלה למצרים בחרם ערבי.

אש"ף אומנם דחה על הסף את החלטה 242, אולם הסתגל אליה בהדרגה ואימץ את תוכנית "המדינה הפלסטינית העצמאית" לצד המדינה הציונית. לבסוף קיבל הארגון באופן רשמי את החלטה 242 של המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה בשנת 1988. בעקבות זאת נחתמו הסכמי אוסלו ב־1993, ויאסר ערפאת ומחמוד עבאס בירכו עליהם מתוך אמונה שיביאו ל"מדינה העצמאית" המיוחלת. עם זאת, הסכמי אוסלו לא תבעו נסיגה של הצבא הישראלי מהשטחים שנכבשו ב־1967, אלא רק את פריסתו מחדש מחוץ לאזורים המאוכלסים בצפיפות גבוהה בפלסטינים. הם גם לא תבעו פירוק של ההתנחלויות או אף הקפאה של פעילות ההתנחלות, והתעלמו מסיפוח של מזרח ירושלים לישראל ומזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. הסכמים אלה סללו את הדרך בפני ממלכת ירדן להצטרף למצרים ולאש"ף ולנרמל את יחסיה עם המדינה הציונית.

באשר לגורלם של הפלסטינים, חמאס מתגאה בתוצאת המבצע אשר "החזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום", אולם מתעלם מהמחיר האנושי הכבד של ה"הישג"

מבצע מבול אל־אקצא התרחש חמישים שנה לאחר "מלחמת צליחת התעלה" של סאדאת ושלושים שנה לאחר הסכמי אוסלו. הוא נועד להיות "מלחמת צליחה" שנייה, אולם הוביל לנכבה נוספת, חמורה מקודמתה מבחינת היקף ההרג, ההרס ועקירת האוכלוסייה. איחוד האמירויות הערביות, ממלכת בחרין, ממלכת מרוקו והחונטה הצבאית בסודאן עלו על רכבת ה"נורמליזציה" בשנת 2020, וערב הסעודית מתכוננת להצטרף אליהן עתה ולכונן ברית צבאית אזורית. זו תחבר את מדינות המפרץ, את מצרים, ירדן ומרוקו למדינה הציונית, תחת המטרייה של ארצות הברית ובפיקוחה, ותתייצב מול איראן ומול כל איום אחר שעלול לסכן את ביטחונם של המשטרים הללו ושל הסנדק האמריקאי.

באשר לגורלם של הפלסטינים, חמאס מתגאה בתוצאת המבצע אשר "החזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום", אולם מתעלם מהמחיר האנושי הכבד של ה"הישג". יתר על כן, המאמץ הבין־לאומי הנוכחי, בעיקר האמריקאי, נועד להחיות את הסכמי אוסלו בצורה גרועה יותר מכפי שהיו לפני שלושים שנה. המטרה היא להקים מדינונת בחלקים מהגדה המערבית ורצועת עזה שתהיה תחת פיקוח קפדני של ישראל ותוך נוכחות צבאית קבועה בגדה המערבית וברצועת עזה. בתמורה להסכמתה של ישראל למדינונת הזו היא אף תספח אליה באופן רשמי את השטחים שהצבא הישראלי וההתנחלויות מחזיקים בהם בגדה המערבית.

אם וושינגטון תצליח לכפות תרחיש זה, שהיא תומכת בו, הוא יגרום לתסכול (זמני) בקרב הימין הציוני הקיצוני, ששואף להגשים את חלום ארץ ישראל השלמה מהים עד הנהר. אולם החלום הזה ממילא לא היה בהישג יד עוד לפני שמבול אל־אקצא סיפק לצבא הציוני את ההזדמנות לכבוש מחדש את רצועת עזה ולהסלים את פעולותיו ואת התקפות המתנחלים בגדה המערבית. במילים אחרות, ה"פתרון" הטוב ביותר שיכול לצמוח ממלחמת ההשמדה הנוכחית יהיה גרוע מהמצב שקדם לה, ובוודאי גרוע הרבה יותר מהאופק של הסכמי אוסלו.

המאמץ הבין־לאומי הנוכחי נועד להחיות את הסכמי אוסלו בצורה גרועה יותר מכפי שהיו לפני שלושים שנה. המטרה היא להקים מדינונת בחלקים מהגדה המערבית ורצועת עזה שתהיה תחת פיקוח קפדני של ישראל

העם הפלסטיני יצטרך להתמיד להיאחז באדמתו ולדחות את הטרנספר ה"רך" ואת פיתויי ההגירה לאחר העקירה הכפויה. עליו להמשיך את מאבקו באמצעות גיבוש אסטרטגיה שתאפשר לו לקדם מחדש את עניינו, שנסוג מאוד לאחר ההישג של שיא האינתיפאדה הראשונה ב־1988.

העם הפלסטיני על הקרשים עתה. מאבקו יהיה חייב להתמקד ביצירת פילוג פוליטי בחברה הישראלית במקום לאחד אותה במעשים בלתי־מחושבים. יש להתאים את אמצעי ההתנגדות המזוינת המתחייבים מהדרישות הפוליטיות והציבוריות כדי לחזור לנסיבות ששררו לאחר הפלישה ללבנון ב־1982 והאינתיפאדה הראשונה אחריה. אז כזכור, הופיע בקרב היהודים הישראלים הזרם שזכה לכינוי "פוסט־ציוני", ושילב סירוב לכיבוש עם תמיכה ברעיון שלילת הצביון הציוני של מדינת ישראל והפיכתה למדינת כל אזרחיה.


ג'ילבר אשקר הוא פובליציסט וסוציולוג לבנוני. המאמר המקורי התפרסם ב־30 באפריל 2024 ביומון אל־קודס אל־ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה