בשנה האחרונה היה גל של הצהרות מצד מדינות מערב אירופה ומדינות אחרות בצפון הגלובלי על כך שהן מכירות, או יכירו, במדינת פלסטין. באביב 2024 הכריזו כך חמש מדינות אירופיות וארבע מדינות באיים הקריביים. גל נוסף של הצהרות מצד צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, פורטוגל ומדינות אחרות, צפוי במהלך המושב השנתי של העצרת הכללית של האו"ם, המתכנסת לקראת סוף ספטמבר. ההכרה הבין־לאומית בפלסטין תגיע בכך ליותר משלושה רבעים מ־193 המדינות החברות באו"ם.
ישראל טוענת שהצהרות ההכרה בעבר ובעתיד הן פרס לטרור. המדינות המכריזות על הכרה מדגישות שפעולתן נועדה לסלול נתיב פוליטי לשלום אזורי מקיף על ידי הפיכת רעיון שתי המדינות מתוצאה של תהליך פוליטי מיוחל לנקודת המוצא שלו; ולהגן על חייהם של כל תושבי האזור, ישראלים ופלסטינים. ההצהרות בעבר ובעתיד משקפות את אכזבתן של המדינות מכך שישראל מכשילה את יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן תגובה גם לפעולותיה של ישראל בעזה, אך לא רק בהתייחס להרג הרב ולמצב ההומניטרי הקשה שם.
חלק מהמדינות המכירות הביעו חשש שאם המלחמה תימשך, לא תיוותר ישות פלסטינית.
על פי המשפט הבין־לאומי, קיומה של מדינה הוא בראש ובראשונה מצב עובדתי שבו יש ממשל אפקטיבי על אוכלוסייה בשטח ידוע, אשר פועל באופן עצמאי מבחינה משפטית ויכול לקיים יחסי חוץ. מדינות מבטאות את דעתן שהתנאים העובדתיים התמלאו כאשר הן מכריזות על הכרתן במדינה החדשה.
כיצד יש להבין מצב שבו ישות נהנית מהכרה פוליטית כמדינה על אף שיש, לכל הפחות, ספק בהתמלאות התנאים העובדתיים – בראש ובראשונה ממשל אפקטיבי?
לכל מדינה קיימת יש פררוגטיבה אם להכיר במדינה חדשה ובאילו תנאים. כך למשל, בתחילת שנות התשעים, כאשר התפרקו ברית המועצות ויוגוסלביה, התנו מדינות אירופה המערבית את הכרתן במדינות החדשות בכך שאלו תתחייבנה למשטרים משפטיים בין־לאומיים שונים, שבראשם דיני זכויות האדם ובקרת הנשק. בהקשר זה העמדה הבריטית הנוכחית מעניינת במיוחד: היא מציבה תנאים, אך אלו אינם תנאים למי שמבקשים הכרה (הפלסטינים), אלא למי שמתנגדת להכרה.
בריטניה מציגה את ההכרה הצפויה כאולטימטום לישראל. תנאיה של בריטניה להימנע מהכרה הם שישראל תחדש את חלוקת המזון ברצועה, תסכים להפסקת אש, תבהיר שלא יסופחו שטחים בגדה המערבית, ותתחייב לקדם את פתרון שתי המדינות. הכרה במדינה יכולה לשמש אם כן לא רק כגזר אלא גם כמקל.
הדיון בהכרה במדינה פלסטינית כרוך בשאלה כיצד יש להבין מצב שבו ישות נהנית מתמיכה פוליטית רחבה בתביעתה לעצמאות, ותמיכה זו מתבטאת בהכרה על אף שיש, לכל הפחות, ספק בהתמלאות התנאים העובדתיים (בראש ובראשונה ממשל אפקטיבי).
שאלה זו נוגעת להיבט נוסף בכינונה של מדינה, הנלווה לשאלה העובדתית, והוא ההיבט המשפטי, כלומר הזכות להגדרה עצמית. זוהי זכותו של עם לקבוע באופן חופשי את עתידו הפוליטי, הכלכלי והחברתי. זכות זו, שמקורה בהקשר הקולוניאלי, הורחבה במהלך השנים למצבים אחרים של שליטה לא־ריבונית, אם כי גבולותיה אינם חפים ממחלוקת. בחוות הדעת של בית הדין הבין־לאומי בהאג מיולי 2024 נקבע שהזכות להגדרה עצמית חלה גם במצבי כיבוש. על זכותו להגדרה עצמית של העם הפלסטיני (לא כל שכן על קיומו) אין מחלוקת.
ישנה טענה על פיה החסר העובדתי בממשל פלסטיני נובע מכך שישראל מפירה את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני בכך שהיא מונעת אותו ומכשילה את הסיכוי שיוכל להתקיים בעתיד
הקהילה הבין־לאומית הכירה בקיומו של העם הפלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית כבר בשנות השבעים של המאה ה־20. גם ישראל הכירה בעם הפלסטיני ובזכותו (על אף ההתכחשות להם בשיח הפנים־ישראלי), תחילה בהסכם המסגרת לשלום עם מצרים ב־1978, ושוב בהצהרת העקרונות ב־1993 ובהסכם הביניים ב־1995.
ישראל מעלה כמה טענות משפטיות נגד הכרה במדינה פלסטינית. היא טוענת שלרשות הפלסטינית, שהקהילה הבין־לאומית רואה בה את ממשלת המדינה הפלסטינית (בהווה או בעתיד), אין שליטה אפקטיבית על השטח כיוון שבהתאם להסכם הביניים (אוסלו ב') היבטים חשובים של השליטה בגדה המערבית הם בידי ישראל.
עוד מצביעה ישראל על הסתירה הפנימית בין הטענה שיש מדינה פלסטינית, כלומר יש שליטה פלסטינית אפקטיבית עצמאית בשטח, לבין הטענה שיש כיבוש, שמהותו היא היעדר שליטה כזו.
אשר לזכות להגדרה עצמית, ישראל מדגישה שזכות זו כשלעצמה אינה יוצרת מדינה, ושהצדדים – ישראל והפלסטינים – מחויבים למשא ומתן לקראת הסדר הקבע שיממש את הזכות. אף שישראל צודקת בכך שהזכות להגדרה עצמית כשלעצמה אינה יוצרת מדינה (אך אין ספק שהיא מדרבנת מדינות להעניק הכרה ובכך לקדם את יצירת המדינה), נראה שפקעה סבלנותה של הקהילה הבין־לאומית לגבי הטענה בדבר מחויבות למשא ומתן לקראת הסדר קבע.
הצהרות ההכרה שניתנו לאחרונה ושצפויות בקרוב קשורות כולן בכך שישראל פועלת בניגוד למחויבות זו: לא רק שהיא אינה מנהלת משא ומתן כזה, אלא היא מכשילה את תוצאותיו, אם יתקיים בעתיד, על ידי סיפוח בגדה המערבית בפועל ולהלכה. סיפוח זה מנוגד הן למשפט הבין־לאומי והן למחויבותה של ישראל בהסכם הביניים שלא לספח שטח.
בריטניה אמרה את הדברים במפורש: התנאי לעצירת ההכרה שלה במדינה פלסטינית הוא שישראל תפסיק את הסיפוח
בזירה הבין־לאומית כבר נטען שאף אם עדיין אין מדינה פלסטינית מבחינה עובדתית, הרי שיש בסיס משפטי להכיר במדינה כזו על בסיס העיקרון שמי שמפר את הדין אינו רשאי ליהנות מפרי ההפרה. על פי טענה זו, החסר העובדתי בממשל פלסטיני נובע מכך שישראל מפירה את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני בכך שהיא מונעת אותו ומכשילה את הסיכוי שיוכל להתקיים בעתיד.
בנסיבות אלו, כך נטען, יש הצדקה לראות את המדינה הפלסטינית כקיימת, אף אם היא אינה ממלאת את התנאים העובדתיים, כדי שלא ייווצר מצב שבו ישראל נשכרת מכך שהיא מפירה את הדין.
טענה זו אינה משקפת דין קיים, אך ייתכן שאנו צופים בהתפתחות דין כזה בפרקטיקה הבין־לאומית, בשלב זה במישור הפוליטי: הגישה שההכרה במדינה פלסטינית נועדה להפוך את רעיון שתי המדינות לנקודת המוצא של התהליך הפוליטי במקום סופו, היא בעצם ביטוי פוליטי של הטענה: כיוון שישראל ממשיכה בהפרת הזכות להגדרה עצמית על ידי הסיפוח בגדה המערבית, המדינות מכריזות על הכרה במדינה הפלסטינית שהסיפוח נועד למנוע את קיומה. בריטניה אמרה את הדברים במפורש: התנאי לעצירת ההכרה שלה במדינה פלסטינית הוא שישראל תפסיק את הסיפוח.
הודעתה של ישראל שהכרה בין־לאומית במדינת פלסטין תיענה בסיפוח הגדה (שכאמור מתרחש כבר זה זמן רב), היא בלבול מכוון של היוצרות: הסיפוח אינו תגובה לגיטימית לפעולה בלתי־חוקית של בריטניה ועמיתותיה, אלא פעולה בלתי־חוקית שמניעה את התגובה של בריטניה ועמיתותיה.
