צילום מסך מתוך ספר לימוד היסטוריה מצרי
צילום מסך מתוך ספר לימוד היסטוריה מצרי
Below are share buttons

מחכים לצלצול הגואל: הפלסטינים והישראלים בספרי הלימוד במצרים

מאמר שדן בייצוגים של ישראל בספרי הלימוד במצרים מצא שהם מחמיאים להסכם השלום בין המדינות ומקדישים תשומת לב מזערית לפלסטינים. לטענת החוקרת, מדובר בביטוי נוסף לאופן שבו ספרי הלימוד במצרים מעוצבים זה עשורים – כאמצעים לביצור מעמדו של השלטון הצבאי במדינה

אי אלו תלמידי בית ספר עשויים לחלוק על הקביעה הבאה, אולם אין ספק שתוכנם של ספרי לימוד הוא עניין חשוב בתכלית. במידה רבה, הם מעצבים בעבור דורות שלמים של צעירים את גוף הידע בנושאים שונים. כשמדובר במקצועות הרלוונטיים לאתוס לאומי – היסטוריה, לשון ואזרחות למשל – ממשלות נוטות להתערב בקביעת תוכניהם של ספרי לימוד ושל מערכי שיעור וכך לקדם את סדר יומן בקרב האוכלוסייה. על כן, אם מעוניינים להבין כיצד אזרחים מצרים תופסים כיום את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכיצד מעוניין המשטר המצרי הנוכחי שהם יתפסו אותו בעתיד – חובה לבחון כיצד משתקף הסכסוך בספרי הלימוד שאושרו על ידי משרד החינוך המצרי. 
 
זו הייתה משימתו של ד"ר אופיר וינטר במאמר מ־2016 בכתב העת עדכן אסטרטגי. וינטר השווה את ייצוג הסכסוך בספר לימוד חדש בהיסטוריה שהופץ במצרים בשנים 2015—2016 בעת כהונת הנשיא א־סיסי, לספרי לימוד מעשורי כהונתו של הנשיא לשעבר מובארק. הספר החדש, קבע וינטר, שיקף תמורה מוגבלת אך משמעותית בעמדה המצרית כלפי ישראל: בעבר, לדבריו, הסכסוך בין המדינות הוצג כמאבק מצרי נגד כובש קולוניאלי אנטי־ערבי למען הפלסטינים, והשלום עם ישראל – כהחלטה פרגמאטית משוללת משמעות מוסרית ולאומית. בתקופת א־סיסי, לעומת זאת, ישראל הוצגה באור חיובי יותר, המאבק הלאומי הפלסטיני הוצנע, והשלום עם ישראל הוצג כהתפתחות חיובית שתורמת לכלכלה ולחברה במצרים – עובדה שניתן לזהות בה הדים לכך שמדיניות הנשיא א־סיסי מדגישה התקרבות לישראל, בדלנות בזירה האזורית והתמקדות בחברה ובכלכלה. לאור זאת וינטר טוען כי אומנם מדובר בשינויים מוגבלים, אולם חשובים: "כמו נושאת מטוסים שאינה משנה את כיוון שיוטה בחטף, כך גם מערכת החינוך המצרית נעה בכבדות ובזהירות אל עבר אופקים חדשים, וכמדומה פייסניים יותר, בגישתה לישראל." (עמוד 57)
 
הכותבת הירדנית איה אל־עוֺבָּלי הייתה כנראה מסכימה עם וינטר בעניין אחד: "נושאת מטוסים" היא דימוי קולע למערכת החינוך המצרית, שמתפקדת לשיטתה כאמצעי לחימה מובחר בשירות הצבא המצרי. אולם לגבי נושאים אחרים, לשניים כנראה היה קשה להסכים. במאמר שפרסמה לאחרונה במגזין התקשורת האלקטרונית העצמאי מתראס, גם אל־עובלי דנה בייצוג הסכסוך הישראלי-ערבי בספרי הלימוד במצרים, בין היתר בספר שבו התמקד וינטר. גם היא סבורה, אומנם, שספרי הלימוד במצרים מחמיאים לשלום עם ישראל ומקדישים תשומת לב מזערית לפלסטינים. אלא שבעיניה אין בדבר חידוש ואין לתלותו במדיניות של משטר א־סיסי. אדרבה, מדובר בביטוי נוסף לאופן שבו ספרי הלימוד במצרים מעוצבים זה עשורים – כאמצעים לביצור מעמדו של השלטון הצבאי במדינה. מאז כהונתו של הנשיא הקצין גמאל עבד א־נאצר בשנות החמישים והשישים ועד היום, לדבריה, ספרי הלימוד נועדו להדהד את האידיאולוגיה שבשמה אנשי צבא אוחזים ברסן השלטון במצרים.  
 
לדברי אל־עובלי, עובדות אלה ניכרות מבעד לכל שורה בספרי הלימוד העוסקת בסכסוך. כך למשל, בפרקים המוקדשים למלחמה ב־1948 ולאירועים שקדמו לה, אין כל אזכור ליוזמה פעילה של התנגדות לישראל מצד הפלסטינים, ואפילו מנהיג לאומי פלסטיני אחד אינו מוזכר בשמו. כאשר הזרקור מופנה סוף סוף לפלסטינים, הם מתוארים כקורבנות סבילים נעדרי יוזמה: "המוני פלסטינים אחוזי אימה יצאו מארצם", נכתב באחד הספרים, "כשהם מקווים לשוב אליה יחד עם צבאות ערב שבאותה העת התכוננו להיכנס לפלסטין מוכת הנכבה ולהשיב אליה את הביטחון והשלווה". לדעת אל־עובלי, תיאור כזה יכול לטעת במוחם של התלמידים המצרים מסר אחד בלבד, והוא שהפלסטינים תלויים לחלוטין בכוחות הצבא של מדינות ערב, ושלקחי הנכבה מסתכמים בחובה לטפח צבא מצרי חזק. נקל להבין אילו תועלות רואה השלטון הצבאי במצרים בהחדרת מסרים כאלה.
 
לצד אישוש חשיבותו של הצבא, ספרי הלימוד במצרים מתעלמים ממה שאל־עובלי מתארת כקולוניאליזם ציוני וכאופי הטרוריסטי של ישראל מסיבה נוספת. לדעתה, מחיקת קופת השרצים ההיסטורית של ישראל מאפשרת לתאר אותה כמעצמה צבאית וכלכלית ניטרלית מבחינה מוסרית. ניצחונה של ישראל ב־1967 מוצג בספרי הלימוד כתוצאה של עליונותה האווירית המוחלטת, ואילו תבוסתה של האחרונה ב־1973 מוצג כהצלחה אסטרטגית מזהירה של "הכוחות הצבאיים הערביים". במילים אחרות, ישראל היא כוחה הצבאי, ולכן גם הסכסוך הישראלי-מצרי הוא משחק כוחות שקול בין שני כוחות צבאיים חזקים.
 
מהאמור עולה מסר כפול שנועד, שלא במפתיע, להטמיע את הצורך בצבא מצרי חזק. ראשית, אם הסכסוך הוא קרב ענקים צבאי – כדי להעמיד משקל נגד לישראל, מצרים מוכרחה להתמקד רק בענייני צבא. שנית, אם לסכסוך אין היבטים פוליטיים והיסטוריים, הרי שאין צידוק מוסרי לנהל נגד ישראל מלחמת מתקפה – וממילא יש הצדקה לחתימת הסכם השלום עם ישראל. זוהי אומנם עמדה יונית, בדלנית כמעט, אולם היא נובעת משיקולים מיליטריסטיים לעילא: יחסים טובים עם ישראל מבטיחים לצבא המצרי שמשאביו יופנו להתעצמות ולא יותשו במלחמות עם ישראל. אין זה מקרה אפוא, טוענת אל־עובלי, שהנשיא לשעבר אנוור א־סאדאת, אדריכל הסכם השלום וקצין ותיק בצבא המצרי, זוכה לדיוקן מחמיא במיוחד בספרי הלימוד.  
 
כפי שניתן לראות, שני כותבים אלה למעשה מסכימים על מרבית העובדות אך לא על מסגורן ועל הסיבות להן. לדעת וינטר, ספרי הלימוד במצרים משקפים רצון חדש יחסית של המשטר במדינה להתמקד בענייני פנים ולהתקרב לישראל, ואילו אל־עובלי מזהה ברקע ספרי הלימוד רצון בן עשורים לפאר את תדמיתו הציבורית של הממסד הצבאי השולט במצרים. כאשר מביאים בחשבון מחד גיסא שהנשיא המכהן א־סיסי אומנם מקדם מדיניות אסטרטגית פרו־ישראלית שממוקדת בענייני פנים ובכלכלה, ושהאופי המיליטריסטי של התעמולה המצרית הוא עובדה ידועה מאידך גיסא, נראה שמדובר בשני צדדיו של מטבע אחד. להתפתחויות אלה יש השלכות רבות, אבל אחת מרכזית שלא נעלמה מעיניהם של שני הכותבים היא המקום ההולך ומצטמצם שניתן בתוכניות הלימוד לעם הפלסטיני ולצורך בפתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו איננה התפתחות מפתיעה, במציאות שבה הקשב הערבי לסוגיה הפלסטינית הולך ונכחד; אולם לפלסטינים, שבעבורם השנה האחרונה בעולם הערבי ממילא לא הייתה אופטימית במיוחד, מדובר בהתפתחות עגומה למדי.
אי אלו תלמידי בית ספר עשויים לחלוק על הקביעה הבאה, אולם אין ספק שתוכנם של ספרי לימוד הוא עניין חשוב בתכלית. במידה רבה, הם מעצבים בעבור דורות שלמים של צעירים את גוף הידע בנושאים שונים. כשמדובר במקצועות הרלוונטיים לאתוס לאומי – היסטוריה, לשון ואזרחות למשל – ממשלות נוטות להתערב בקביעת תוכניהם של ספרי לימוד ושל מערכי שיעור וכך לקדם את סדר יומן בקרב האוכלוסייה. על כן, אם מעוניינים להבין כיצד אזרחים מצרים תופסים כיום את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכיצד מעוניין המשטר המצרי הנוכחי שהם יתפסו אותו בעתיד – חובה לבחון כיצד משתקף הסכסוך בספרי הלימוד שאושרו על ידי משרד החינוך המצרי. 
 
זו הייתה משימתו של ד"ר אופיר וינטר במאמר מ־2016 בכתב העת עדכן אסטרטגי. וינטר השווה את ייצוג הסכסוך בספר לימוד חדש בהיסטוריה שהופץ במצרים בשנים 2015—2016 בעת כהונת הנשיא א־סיסי, לספרי לימוד מעשורי כהונתו של הנשיא לשעבר מובארק. הספר החדש, קבע וינטר, שיקף תמורה מוגבלת אך משמעותית בעמדה המצרית כלפי ישראל: בעבר, לדבריו, הסכסוך בין המדינות הוצג כמאבק מצרי נגד כובש קולוניאלי אנטי־ערבי למען הפלסטינים, והשלום עם ישראל – כהחלטה פרגמאטית משוללת משמעות מוסרית ולאומית. בתקופת א־סיסי, לעומת זאת, ישראל הוצגה באור חיובי יותר, המאבק הלאומי הפלסטיני הוצנע, והשלום עם ישראל הוצג כהתפתחות חיובית שתורמת לכלכלה ולחברה במצרים – עובדה שניתן לזהות בה הדים לכך שמדיניות הנשיא א־סיסי מדגישה התקרבות לישראל, בדלנות בזירה האזורית והתמקדות בחברה ובכלכלה. לאור זאת וינטר טוען כי אומנם מדובר בשינויים מוגבלים, אולם חשובים: "כמו נושאת מטוסים שאינה משנה את כיוון שיוטה בחטף, כך גם מערכת החינוך המצרית נעה בכבדות ובזהירות אל עבר אופקים חדשים, וכמדומה פייסניים יותר, בגישתה לישראל." (עמוד 57)
 
הכותבת הירדנית איה אל־עוֺבָּלי הייתה כנראה מסכימה עם וינטר בעניין אחד: "נושאת מטוסים" היא דימוי קולע למערכת החינוך המצרית, שמתפקדת לשיטתה כאמצעי לחימה מובחר בשירות הצבא המצרי. אולם לגבי נושאים אחרים, לשניים כנראה היה קשה להסכים. במאמר שפרסמה לאחרונה במגזין התקשורת האלקטרונית העצמאי מתראס, גם אל־עובלי דנה בייצוג הסכסוך הישראלי-ערבי בספרי הלימוד במצרים, בין היתר בספר שבו התמקד וינטר. גם היא סבורה, אומנם, שספרי הלימוד במצרים מחמיאים לשלום עם ישראל ומקדישים תשומת לב מזערית לפלסטינים. אלא שבעיניה אין בדבר חידוש ואין לתלותו במדיניות של משטר א־סיסי. אדרבה, מדובר בביטוי נוסף לאופן שבו ספרי הלימוד במצרים מעוצבים זה עשורים – כאמצעים לביצור מעמדו של השלטון הצבאי במדינה. מאז כהונתו של הנשיא הקצין גמאל עבד א־נאצר בשנות החמישים והשישים ועד היום, לדבריה, ספרי הלימוד נועדו להדהד את האידיאולוגיה שבשמה אנשי צבא אוחזים ברסן השלטון במצרים.  
 
לדברי אל־עובלי, עובדות אלה ניכרות מבעד לכל שורה בספרי הלימוד העוסקת בסכסוך. כך למשל, בפרקים המוקדשים למלחמה ב־1948 ולאירועים שקדמו לה, אין כל אזכור ליוזמה פעילה של התנגדות לישראל מצד הפלסטינים, ואפילו מנהיג לאומי פלסטיני אחד אינו מוזכר בשמו. כאשר הזרקור מופנה סוף סוף לפלסטינים, הם מתוארים כקורבנות סבילים נעדרי יוזמה: "המוני פלסטינים אחוזי אימה יצאו מארצם", נכתב באחד הספרים, "כשהם מקווים לשוב אליה יחד עם צבאות ערב שבאותה העת התכוננו להיכנס לפלסטין מוכת הנכבה ולהשיב אליה את הביטחון והשלווה". לדעת אל־עובלי, תיאור כזה יכול לטעת במוחם של התלמידים המצרים מסר אחד בלבד, והוא שהפלסטינים תלויים לחלוטין בכוחות הצבא של מדינות ערב, ושלקחי הנכבה מסתכמים בחובה לטפח צבא מצרי חזק. נקל להבין אילו תועלות רואה השלטון הצבאי במצרים בהחדרת מסרים כאלה.
 
לצד אישוש חשיבותו של הצבא, ספרי הלימוד במצרים מתעלמים ממה שאל־עובלי מתארת כקולוניאליזם ציוני וכאופי הטרוריסטי של ישראל מסיבה נוספת. לדעתה, מחיקת קופת השרצים ההיסטורית של ישראל מאפשרת לתאר אותה כמעצמה צבאית וכלכלית ניטרלית מבחינה מוסרית. ניצחונה של ישראל ב־1967 מוצג בספרי הלימוד כתוצאה של עליונותה האווירית המוחלטת, ואילו תבוסתה של האחרונה ב־1973 מוצג כהצלחה אסטרטגית מזהירה של "הכוחות הצבאיים הערביים". במילים אחרות, ישראל היא כוחה הצבאי, ולכן גם הסכסוך הישראלי-מצרי הוא משחק כוחות שקול בין שני כוחות צבאיים חזקים.
 
מהאמור עולה מסר כפול שנועד, שלא במפתיע, להטמיע את הצורך בצבא מצרי חזק. ראשית, אם הסכסוך הוא קרב ענקים צבאי – כדי להעמיד משקל נגד לישראל, מצרים מוכרחה להתמקד רק בענייני צבא. שנית, אם לסכסוך אין היבטים פוליטיים והיסטוריים, הרי שאין צידוק מוסרי לנהל נגד ישראל מלחמת מתקפה – וממילא יש הצדקה לחתימת הסכם השלום עם ישראל. זוהי אומנם עמדה יונית, בדלנית כמעט, אולם היא נובעת משיקולים מיליטריסטיים לעילא: יחסים טובים עם ישראל מבטיחים לצבא המצרי שמשאביו יופנו להתעצמות ולא יותשו במלחמות עם ישראל. אין זה מקרה אפוא, טוענת אל־עובלי, שהנשיא לשעבר אנוור א־סאדאת, אדריכל הסכם השלום וקצין ותיק בצבא המצרי, זוכה לדיוקן מחמיא במיוחד בספרי הלימוד.  
 
כפי שניתן לראות, שני כותבים אלה למעשה מסכימים על מרבית העובדות אך לא על מסגורן ועל הסיבות להן. לדעת וינטר, ספרי הלימוד במצרים משקפים רצון חדש יחסית של המשטר במדינה להתמקד בענייני פנים ולהתקרב לישראל, ואילו אל־עובלי מזהה ברקע ספרי הלימוד רצון בן עשורים לפאר את תדמיתו הציבורית של הממסד הצבאי השולט במצרים. כאשר מביאים בחשבון מחד גיסא שהנשיא המכהן א־סיסי אומנם מקדם מדיניות אסטרטגית פרו־ישראלית שממוקדת בענייני פנים ובכלכלה, ושהאופי המיליטריסטי של התעמולה המצרית הוא עובדה ידועה מאידך גיסא, נראה שמדובר בשני צדדיו של מטבע אחד. להתפתחויות אלה יש השלכות רבות, אבל אחת מרכזית שלא נעלמה מעיניהם של שני הכותבים היא המקום ההולך ומצטמצם שניתן בתוכניות הלימוד לעם הפלסטיני ולצורך בפתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו איננה התפתחות מפתיעה, במציאות שבה הקשב הערבי לסוגיה הפלסטינית הולך ונכחד; אולם לפלסטינים, שבעבורם השנה האחרונה בעולם הערבי ממילא לא הייתה אופטימית במיוחד, מדובר בהתפתחות עגומה למדי.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה