הפלסטינים מסכמים את 2020: שנה אחת, שתי מגפות
נער מביט בגרפיטי של טראמפ על חומת ההפרדה, אזור בית לחם (רויטרס)
Below are share buttons

הפלסטינים מסכמים את 2020: שנה אחת, שתי מגפות

שנת 2020 אתגרה את המערכת הפלסטינית עם צרור הפתעות שתוזמנו יחד והעמידו אותה במבחן כפול: הקורונה מחד, ותוכנית טראמפ והסכמי הנורמליזציה מאידך, הכניסו את הפלסטינים למצב חדש לחלוטין. בתוך הסחרור הזה, היו גם דיבורים על סיפוח ובחירות; שיחות פיוס שנכשלו (שוב); ועזה שנשארת עזה

1. סדר יום קורונה. מגפת הקורונה חייבה את ההנהגה הפלסטינית לעצור הכול ולהפנות את תשומת הלב, המשאבים והתקציבים לטובת התמודדות עם משבר בריאותי חסר תקדים. החלטות מהירות ונכונות שהקדים לעשות אבו מאזן בשלבים הראשונים של התפרצות המגפה התבררו בהמשך כמצילות חיים ומנעו התפשטות מסוכנת של הווירוס במחוזות השונים בגדה. לאיש לא היה ספק שאילולא צעדי המנע שנקט, מפת התחלואה הייתה נראית אדומה הרבה יותר. אבו מאזן עצמו הזיז את עצמו מהבמה לספסלים האחוריים ופיקד על המשבר מ"הבור", בשעה ששלח את ראש הממשלה שלו לחזית, לנהל את האירוע האדיר. בחסות המשבר צמחו "כוכבים", שספק אם היו זוכים למידה כזאת של בולטות ודומיננטיות, גם אם באופן זמני, אלמלא הקורונה. אחד מהם הוא רה"מ מוחמד אשתיה, שקטף רגעים רבים של תהילה וקיבל הזדמנות שרק הקורונה יכולה הייתה לתת. "הכוכבות" שלו נצנצה כל אימת שנדלקו אורות המצלמה במסיבות העיתונאים התכופות והעדכונים שמסר לציבור הפלסטיני. האיש תפעל מערכת מורכבת מאין כמותה והפך "לפרויקטור" הקורונה, מה שהעלה את הפופולריות שלו ובמקביל גם חידד מחדש את העיסוק הכללי בשאלת הירושה וביום שאחרי אבו מאזן. 

ובתוך כל זה הייתה גם הפרידה מהאיש שהיה לסמל, מי שעיצב את פני הדיפלומטיה הפלסטינית, סאאב עריקאת, ושלכתו מהזירה באה בעיתוי רגיש שבו הפלסטינים מנהלים את קרב חייהם וצריכים להילחם על שאריות הרלוונטיוּת של הסוגיה הפלסטינית. יש שיאמרו שהקורונה, אם כבר באה, באה ב"עיתוי טוב" מבחינת אבו מאזן, שהיה שרוי באותה העת בצרות טראמפ־קושנר־פרידמן. "אני לא יודע מה גרוע יותר, הקורונה או עסקת טראמפ", אמר אז גורם ברמאללה, והוסיף, "שתי מגפות, אחת גרועה מהאחרת. נקווה שאולי הקורונה תעצור את עסקת המאה". רק בדיעבד יתברר לפלסטינים כי לא זו בלבד שהקורונה לא עצרה את התקדמות העסקה, היא אף האיצה אותה עד כדי חתימה על הסכמים מדיניים היסטוריים בין מדינות המפרץ ומרוקו לישראל.

2. מדברים על סיפוח. הפלסטינים חשבו שהרע מכל מאחוריהם, אלא שאז באו ההודעות של ישראל על סיפוח חלקים מיהודה ושומרון ומהבקעה. ברמאללה התרעמו ואיימו להתנתק מההסכמים עם ישראל, אבו מאזן השעה את התיאום הביטחוני וכעבור חצי שנה השיב אותו. ניתוק יחסים אמיתי? לא בדיוק. יותר מסר של "תחזיקו אותי". הפלסטינים רצו לגייס את העולם לבלימת מהלכי הסיפוח ולהניח איום משמעותי שירתיע את ישראל מפני הנעת המהלך והוצאתו אל הפועל. הם הצליחו בכך, אך קיבלו במקום זאת את "הסכמי אברהם".
3. הפתעה מסוג אחר. אחרי המכות שניחתו על ראשם מכיוון ממשל טראמפ לא יכלו הפלסטינים לחשוב על הפתעה גרועה מזו שזימנו להם ההסכמים שנחתמו בין ישראל למדינות המפרץ. זה כבר היה יותר מדי מבחינתם. יותר מדי עד כדי כך שהתקשו להסתיר את מורת רוחם והשתלחו באמירויות בלי חשבון ובפומבי. "מהם לא ציפינו", שיתף אז גורם ברמאללה. הוא רק שכח להזכיר שיחסי שתי ההנהגות – הרשות הפלסטינית ואבו דאבי – ידעו מתיחות רבה במהלך העשור האחרון. זה היה המצע שעל בסיסו העזה האמירויות לצאת מהקונצנזוס הערבי, לשנות סדרי עדיפויות ולרקום שותפות רשמית עם ישראל.

4. הבטחות בחירות. גם ברמאללה הפסיקו לספור את מספר הפעמים שבהן הודיע אבו מאזן על הליכה לבחירות. בפועל, הבטחות יש, צו נשיאותי המורה על בחירות – בינתיים אין. אבו מאזן זקוק לאשרור מחדש של הלגיטימציה שלו כמנהיג באמצעות בחירות, ולבסוף לא יהיה מנוס מכך, אם כי בשלב זה אין עליו לחצים משמעותיים הדוחפים אותו לפעולה. הגם שבחישתו הגוברת של היריב הוותיק מוחמד דחלאן במשחק הפוליטי מפחיתה את המוטיבציה של היושב ברמאללה לקדם מהלך דרמטי זה. המערכת הפנים־פלסטינית משוסעת ומסוכסכת בתוך עצמה. שיחות הפיוס בין משלחות הפלגים הפלסטינים נכשלו, והניסיונות להחיות מחדש את מאמצי הפיוס בין פתח לחמאס לא הועילו עד כה. משקעי העבר, הבדלי הגישה וחוסר האמון גדולים מדי. אבו מאזן אינו שוכח לחמאס את ההפיכה האלימה שנטלה מידיו את רצועת עזה, ובחמאס לא מאמינים כי הוא יפעל למימוש שותפות אמיתית ושוויונית במוסדות אש"פ ויתר המנגנונים. כל צד מנסה לשמר את כוחו, זה בגדה, זה בעזה, בלי שנמצא עדיין שובר שוויון שינפץ את המצב הקיים. 

5. עזה–ירושלים. ישראל למדה להסתדר עם חמאס, כל עוד הדברים נשמרים בגבולות כללי המשחק המוסכמים והשקטים בציר סינוואר–נתניהו. שום צד אינו מעוניין בתקופה זו בזעזועים מפרי יציבות. חמאס רוצה לראות הישגים שיביאו להסרת המצור מעל רצועת עזה ולשיפור כלכלי־חברתי בחיי התושבים, לצד הבטחת משכורות לפעילים החמושים בזרועות הצבאיות של הפלגים ברצועה. לקראת הבחירות הפנימיות בתנועה סינוואר רוצה להבטיח את מעמדו ולהמשיך לשמור על כיסאו. ישראל של שנת 2020 הראתה כי בתנאים הנוכחיים היא מעדיפה "לזרום" עם המציאות הקיימת ולשמור על יציבות מאשר להיכנס להרפתקה שנקודת היציאה ממנה ותמונת היום שאחרי אינן ברורות כלל.

1. סדר יום קורונה. מגפת הקורונה חייבה את ההנהגה הפלסטינית לעצור הכול ולהפנות את תשומת הלב, המשאבים והתקציבים לטובת התמודדות עם משבר בריאותי חסר תקדים. החלטות מהירות ונכונות שהקדים לעשות אבו מאזן בשלבים הראשונים של התפרצות המגפה התבררו בהמשך כמצילות חיים ומנעו התפשטות מסוכנת של הווירוס במחוזות השונים בגדה. לאיש לא היה ספק שאילולא צעדי המנע שנקט, מפת התחלואה הייתה נראית אדומה הרבה יותר. אבו מאזן עצמו הזיז את עצמו מהבמה לספסלים האחוריים ופיקד על המשבר מ"הבור", בשעה ששלח את ראש הממשלה שלו לחזית, לנהל את האירוע האדיר. בחסות המשבר צמחו "כוכבים", שספק אם היו זוכים למידה כזאת של בולטות ודומיננטיות, גם אם באופן זמני, אלמלא הקורונה. אחד מהם הוא רה"מ מוחמד אשתיה, שקטף רגעים רבים של תהילה וקיבל הזדמנות שרק הקורונה יכולה הייתה לתת. "הכוכבות" שלו נצנצה כל אימת שנדלקו אורות המצלמה במסיבות העיתונאים התכופות והעדכונים שמסר לציבור הפלסטיני. האיש תפעל מערכת מורכבת מאין כמותה והפך "לפרויקטור" הקורונה, מה שהעלה את הפופולריות שלו ובמקביל גם חידד מחדש את העיסוק הכללי בשאלת הירושה וביום שאחרי אבו מאזן. 

ובתוך כל זה הייתה גם הפרידה מהאיש שהיה לסמל, מי שעיצב את פני הדיפלומטיה הפלסטינית, סאאב עריקאת, ושלכתו מהזירה באה בעיתוי רגיש שבו הפלסטינים מנהלים את קרב חייהם וצריכים להילחם על שאריות הרלוונטיוּת של הסוגיה הפלסטינית. יש שיאמרו שהקורונה, אם כבר באה, באה ב"עיתוי טוב" מבחינת אבו מאזן, שהיה שרוי באותה העת בצרות טראמפ־קושנר־פרידמן. "אני לא יודע מה גרוע יותר, הקורונה או עסקת טראמפ", אמר אז גורם ברמאללה, והוסיף, "שתי מגפות, אחת גרועה מהאחרת. נקווה שאולי הקורונה תעצור את עסקת המאה". רק בדיעבד יתברר לפלסטינים כי לא זו בלבד שהקורונה לא עצרה את התקדמות העסקה, היא אף האיצה אותה עד כדי חתימה על הסכמים מדיניים היסטוריים בין מדינות המפרץ ומרוקו לישראל.

2. מדברים על סיפוח. הפלסטינים חשבו שהרע מכל מאחוריהם, אלא שאז באו ההודעות של ישראל על סיפוח חלקים מיהודה ושומרון ומהבקעה. ברמאללה התרעמו ואיימו להתנתק מההסכמים עם ישראל, אבו מאזן השעה את התיאום הביטחוני וכעבור חצי שנה השיב אותו. ניתוק יחסים אמיתי? לא בדיוק. יותר מסר של "תחזיקו אותי". הפלסטינים רצו לגייס את העולם לבלימת מהלכי הסיפוח ולהניח איום משמעותי שירתיע את ישראל מפני הנעת המהלך והוצאתו אל הפועל. הם הצליחו בכך, אך קיבלו במקום זאת את "הסכמי אברהם".
3. הפתעה מסוג אחר. אחרי המכות שניחתו על ראשם מכיוון ממשל טראמפ לא יכלו הפלסטינים לחשוב על הפתעה גרועה מזו שזימנו להם ההסכמים שנחתמו בין ישראל למדינות המפרץ. זה כבר היה יותר מדי מבחינתם. יותר מדי עד כדי כך שהתקשו להסתיר את מורת רוחם והשתלחו באמירויות בלי חשבון ובפומבי. "מהם לא ציפינו", שיתף אז גורם ברמאללה. הוא רק שכח להזכיר שיחסי שתי ההנהגות – הרשות הפלסטינית ואבו דאבי – ידעו מתיחות רבה במהלך העשור האחרון. זה היה המצע שעל בסיסו העזה האמירויות לצאת מהקונצנזוס הערבי, לשנות סדרי עדיפויות ולרקום שותפות רשמית עם ישראל.

4. הבטחות בחירות. גם ברמאללה הפסיקו לספור את מספר הפעמים שבהן הודיע אבו מאזן על הליכה לבחירות. בפועל, הבטחות יש, צו נשיאותי המורה על בחירות – בינתיים אין. אבו מאזן זקוק לאשרור מחדש של הלגיטימציה שלו כמנהיג באמצעות בחירות, ולבסוף לא יהיה מנוס מכך, אם כי בשלב זה אין עליו לחצים משמעותיים הדוחפים אותו לפעולה. הגם שבחישתו הגוברת של היריב הוותיק מוחמד דחלאן במשחק הפוליטי מפחיתה את המוטיבציה של היושב ברמאללה לקדם מהלך דרמטי זה. המערכת הפנים־פלסטינית משוסעת ומסוכסכת בתוך עצמה. שיחות הפיוס בין משלחות הפלגים הפלסטינים נכשלו, והניסיונות להחיות מחדש את מאמצי הפיוס בין פתח לחמאס לא הועילו עד כה. משקעי העבר, הבדלי הגישה וחוסר האמון גדולים מדי. אבו מאזן אינו שוכח לחמאס את ההפיכה האלימה שנטלה מידיו את רצועת עזה, ובחמאס לא מאמינים כי הוא יפעל למימוש שותפות אמיתית ושוויונית במוסדות אש"פ ויתר המנגנונים. כל צד מנסה לשמר את כוחו, זה בגדה, זה בעזה, בלי שנמצא עדיין שובר שוויון שינפץ את המצב הקיים. 

5. עזה–ירושלים. ישראל למדה להסתדר עם חמאס, כל עוד הדברים נשמרים בגבולות כללי המשחק המוסכמים והשקטים בציר סינוואר–נתניהו. שום צד אינו מעוניין בתקופה זו בזעזועים מפרי יציבות. חמאס רוצה לראות הישגים שיביאו להסרת המצור מעל רצועת עזה ולשיפור כלכלי־חברתי בחיי התושבים, לצד הבטחת משכורות לפעילים החמושים בזרועות הצבאיות של הפלגים ברצועה. לקראת הבחירות הפנימיות בתנועה סינוואר רוצה להבטיח את מעמדו ולהמשיך לשמור על כיסאו. ישראל של שנת 2020 הראתה כי בתנאים הנוכחיים היא מעדיפה "לזרום" עם המציאות הקיימת ולשמור על יציבות מאשר להיכנס להרפתקה שנקודת היציאה ממנה ותמונת היום שאחרי אינן ברורות כלל.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה