בספטמבר 2019 התפרסם מאמרה של העיתונאית הנאדי קואסמי "הירושלמים והאזרחות הישראלית – בין הפטיש לסדן". המאמר פורסם במתראס, פלטפורמה מקוונת לתחקירים ולכתבות בתחומים שונים הקשורים לפלסטין.
קואסמי מספקת סקירה ביקורתית של סוגיית מעמדם החוקי של תושבי ירושלים הפלסטינים מאז 1967 ועד היום, תוך שהיא בוחנת את העמדות של התושבים מצד אחד ושל מדינת ישראל מצד שני. במאמרה, היא מתבססת על ספרו של אמנון רמון "תושבים, לא אזרחים: ישראל וערביי מזרח ירושלים, 2017-1967", על מאמרים בעיתונות הישראלית ועל פרסומים של ארגוני זכויות אדם.
לאחר המלחמה ב־1967, סיפחה מדינת ישראל שטח גדול לשטחה המוניציפאלי של ירושלים, או כפי שמכנה אותה קואסמי באירוניה – "בירתה המאוחדת" של ישראל. צעד זה העמיד את המדינה בפני דילמה: כיצד להתייחס לכ־70 אלף פלסטינים שחיו בשטח המסופח. בתום שורה של דיונים, החליטה הממשלה שלא לאזרח את תושבי העיר הפלסטינים, אלא לתת להם מעמד של תושבי קבע. מעמד התושבות מעניק לפלסטינים תושבי מזרח ירושלים את הזכות לחיות ולעבוד בישראל וכן זכויות כלכליות וסוציאליות. הם משלמים מיסים בישראל וזכאים לתשלומי ביטוח לאומי. הם יכולים להצביע בבחירות המוניציפאליות בירושלים, אולם אין להם זכות הצבעה בבחירות לכנסת.
למעמד התושבות יש השלכות מרחיקות לכת על חיי התושבים, והוא מייצר מצב תמידי של דאגה וחוסר יציבות. הגדרת תושבי מזרח ירושלים כ"תושבי קבע" פירושה שהם אינם נחשבים אזרחים של אף מדינה, אלא מחזיקים במעמד כלאיים שמותנה במספר קריטריונים וניתן לשלילה. תושבי ירושלים הפלסטינים נדרשים לספק למשרד הפנים הוכחות לכך שמרכז חייהם נמצא בישראל, אחרת הם עלולים לאבד את מעמדם החוקי. לדברי קואסמי, מאז כיבוש מזרח ירושלים ב־1967 ועד סוף 2018 נשללה התושבות של למעלה מ־14,600 פלסטינים.
על פי החוק בישראל, תושבי ירושלים הפלסטינים יכולים להגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית. כדי לקבל אזרחות על התושב לעמוד בכמה תנאים, ביניהם רמת עברית מסוימת, הצהרת נאמנות למדינה, עבר ביטחוני "נקי" ומגורים של שלוש שנים בישראל לפני הגשת הבקשה. ככלל, מאז 1967, דוחים הפלסטינים תושבי ירושלים בתוקף את רעיון ההתאזרחות מסיבות פוליטיות וחברתיות. כך למשל, בתחילת שנת 1973 היו רק 66 פלסטינים שהתאזרחו. לדברי קואסמי, בתקופה זו, תושבי ירושלים הפלסטינים היו קשורים בקשרים מסחריים וחברתיים עמוקים למדינות ערב, ולא חשו שיש להם אינטרס לקבל אזרחות ישראלית. נוסף על כך, התפיסה הרווחת באותה תקופה התנגדה בתוקף לקבלת אזרחות ישראלית וראתה בכך חצייה של קו אדום. עמדה עקרונית זו הינה העמדה הדומיננטית בקרב הציבור המזרח ירושלמי עד היום, אולם בשנים האחרונות נראה כי היא מתחילה להתערער.
לאחרונה, חלה עלייה חסרת תקדים במספרי בקשות ההתאזרחות: בשנת 2018 הוגשו למעלה מ־1,000 בקשות לעומת כ־70 בקשות בלבד בשנת 2003. קואסמי מציינת כי אנשים המבקשים להתאזרח רואים בכך פתרון פרוצדוראלי הנובע מכורח, כיוון שאזרחות ישראלית תאפשר להם לשפר את חייהם ואת עתידם באמצעות לימודים ועבודה בחו"ל מבלי לאבד את זכותם לשוב לירושלים. ישנם גם צעירים שאינם מסוגלים לעמוד בעלויות הדיור בירושלים ומבקשים לקנות דירה בגדה המערבית מבלי לאבד את מעמדם, ואילו אחרים מקווים כי התאזרחות תסייע להם בהליכים בירוקרטיים כגון קבלת אישורי בנייה, תקל עליהם להתקבל לאוניברסיטה או לעבודה בישראל, או אפילו תאפשר להם לטוס לחו"ל מבלי להמתין לקבלת ויזה.
ישראל מצידה אינה ממהרת להעניק אזרחות לפלסטינים ירושלמים. האפשרות החוקית אומנם קיימת, אולם רוב בקשות ההתאזרחות נדחות, ואף אלה שמתקבלות דורשות תהליך בירוקרטי האורך כשש שנים. יתר על כן, משרד הפנים מתעלם מסעיף בחוק האזרחות שאמור היה לאפשר לאלפי פלסטינים להתאזרח בקלות ובמהירות. כיום מסתמן שינוי כיוון שבתחילת 2019 בית המשפט העליון חייב את משרד הפנים להאיץ את תהליך בדיקת הבקשות. לפי הערכות של עיתונאים ישראלים, החלטה זו צפויה להביא לעלייה חדה במספר המתאזרחים.
קואסמי סבורה כי למשרד הפנים הישראלי יש יחס אמביוולנטי כלפי העלייה במספר בקשות ההתאזרחות. מצד אחד, יש לישראל אינטרס פוליטי לאשר בקשות כאלה משום שהתאזרחות של הפלסטינים תושבי ירושלים מקטינה מאוד את הסיכוי שירושלים תוחזר לידיים פלסטיניות בהסדר עתידי. מצד שני, סביר שהממסד הישראלי ירצה לפקח באופן הדוק על הבקשות המתקבלות, ולנצל כל עילה ביטחונית אפשרית כדי לדחות בקשות. כך תוכל ישראל לסמן לתושבים שכדי להישאר בירושלים עליהם להיכנע לשליטה הישראלית ולוותר על כל התארגנות פוליטית או על התנגדות לכיבוש.
בסיום המאמר, קואסמי כותבת כי העלייה במספר בקשות ההתאזרחות של פלסטינים תושבי ירושלים מעלה שאלות קשות. למרות הטון הענייני של המאמר, ניכר כי קואסמי מודאגת מתופעה זו וחוששת כי היא עלולה לפורר את כוח העמידה של תושבי מזרח ירושלים ולאפשר לישראל לטשטש את הכיבוש בירושלים ולהעמיק את אחיזתה בעיר. מנגד, היא יוצאת כנגד אלה המאשימים את תושבי ירושלים בבגידה במאבק הפלסטיני, ומזכירה כי לאור משבר ההנהגה בירושלים, התושבים עומדים לבדם במערכה קשה: "בעומדם מול אמצעי הבידוד והשליטה הסמויים והגלויים, אין לירושלמים מי שיתמוך בהם מלבד הם עצמם. הדיכוי הישראלי הוביל לכך שאין כיום בירושלים תנועה לאומית פעילה, אין מי שישאל את השאלות האלה ברצינות, יחקור אותן וילמד אותן לעומק. אין מי שיגבש תוכניות או הצעות להתנגדות, או יכפה עמדה נחרצת לגביהן. אין מי שמסוגל לטפל בנושא באופן מעמיק, מבלי לחזור על דברים שנאמרו כבר לפני עשרות שנים או למהר ולהאשים אחרים בבגידה".
במצב שכזה, מזהירה קואסמי, האינטרס האישי עלול לגבור על האינטרס המשותף, ויש חשש כי ההתנגדות הקולקטיבית של תושבי מזרח ירושלים להתאזרחות תישחק בהדרגה.
