מהדורת חורף 2020 של כתב העת דיראסאת פלסטיניה (מחקרים פלסטיניים) כללה פרוטוקול של דיון מעמיק בהישגיה של הרשימה המשותפת בבחירות לכנסת ישראל ובדילמות הרעיוניות הרבות הרובצות לפתחה. הדיון נערך ב־2 בנובמבר 2019 בפאנל בהשתתפות יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, חברת בל"ד היבא יזבק והאינטלקטואלים ד"ר ג'ורג' ג'קמאן מאוניברסיטת ביר זית, ד"ר ראיף זריק ממכון ון ליר ופרופסור אמל ג'מאל מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.
שאלת הפתיחה שהציג מנהל הדיון מוניר פח'ר א־דין למשתתפים הייתה: כיצד רואים ערביי ישראל את תפקידם במסגרת הפלסטינית הכוללת, וכיצד הם רואים את תרומתם לגיבוש חזונו של המאבק הפלסטיני? איימן עודה פותח בהסבירו שעל אף שהחברה הערבית בישראל היא חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, אין לה גוף בעל תפקיד ייצוגי בהקשר הפלסטיני. הסיבות לכך מגוונות, אומר עודה, ובהן העובדה שבמשך שנים נחשב אש"ף לנציגו הרשמי והבלעדי של העם הפלסטיני, וערביי ישראל לא יכלו ואינם יכולים להיות חברי אש"ף.
עודה מעלה שאלות רבות בנוגע לתפקידה של הרשימה בהקשר זה: האם ראוי שתתרום לפתרון הבעיה הפלסטינית? אם כן – כיצד? כיצד עליה להתייחס למדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ול"עסקת המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ? מה מהותה של הזהות הפלסטינית? שהרי היא מעורבת בזהות הערבית והאסלאמית, ואחד מתכניה העיקריים, לדברי עודה, הוא המאבק בציונות; מה זהותו של פלסטיני החי מחוץ למדינתו? עודה גורס שלרשימה המשותפת יכול להיות תפקיד משלים במסגרת המאבק הפלסטיני.
בתורה, היבא יזבק מצביעה על כך שהבחירה להשתתף בכנסת ישראל מעלה שאלות מאתגרות נוספות: האם האזרחות הישראלית והחברות בכנסת מצמצמות, או אף מעלימות, את ההיבט הלאומי של הזהות הפלסטינית בישראל? האם היעדר הממסדיות הוא שדוחף את הערבים בישראל להתמקד בבעיותיהם כאזרחים?
משלימים זה את זה
מצידו, ג'ורג' ג'קמאן מאבחן כי מבחינה מדינית, הערבים בישראל ובשטחי ירושלים המזרחית, ברצועת עזה ובגדה המערבית אינם עם אחד, כיוון שאש"ף הביע את הסכמתו לפתרון שתי המדינות. עם זאת, ג'קמאן מסכים עם עודה כי השחקנים השונים בזירה הפלסטינית, ובהם הרשימה המשותפת, יכולים למלא תפקידים משלימים. ג'קמאן מסביר כי העניין מסתבך אף יותר כשחלק מהערבים בישראל מבקשים פתרון של מדינה אחת, ומעניינת קביעתו כי "אף מפלגה פלסטינית בגדה וברצועת עזה אינה יכולה לאמץ אותו כרגע, והוא לא יזכה לאהדה בקרב הציבור" הפלסטיני שמחוץ לישראל. עם זאת, הוא סבור שמדיניות הסיפוח הישראלית תביא לכך שהפלסטינים בגדה יעלו דרישות לשוויון. הוא מעלה גם את האפשרות שחוק הלאום ידחף את הערבים בישראל לשיתוף פעולה עם ערביי מזרח ירושלים במסגרת המאבק הפלסטיני.
ראיף זריק מסביר שאף שהערבים בישראל תמיד חשו עצמם חלק מהעם הפלסטיני, היה להם גם הצורך להיות חלק מהממסד הישראלי כדי להגן על האינטרסים שלהם כאזרחי המדינה. כמו כן, הוא מציין שאש"ף לא התייחס לסוגיית הפלסטינים בישראל. זריק אינו מפרט, אבל יש להניח שמנהיגי אש"ף הבינו שהעיסוק בעניין זה נפיץ מבחינת ישראל, ושהוא עלול להזיק הן למטרותיו של אש"ף הן לפלסטינים בישראל בהיותם אזרחי המדינה. זריק טוען שהפיצול הגיאוגרפי והמדיני של קבוצות האוכלוסייה הפלסטינית השונות מקשה עליהן מאוד להתוות אסטרטגיה מדינית אחת. לדעת זריק "אין דבר מעבר לאזרחות", ומכך נגזר כי על הפלסטינים בישראל להטמיע את זהותם הלאומית בזהותם כאזרחי ישראל.
אחדות היא המפתח
באשר להישגיה של הרשימה המשותפת בבחירות לכנסת ה־22 בספטמבר 2019, אומר אימן עודה שהרשימה הוכיחה שאחדות היא המפתח להצלחה והיא צו השעה בעידן של פילוג. לדבריו, ישנן שתי שאלות עיקריות: האחת היא שאלת הלאומיות, המתבטאת בכך שהחברה הערבית בישראל מורכבת מציבורים שונים. מה תהיה מדיניות הרשימה כלפי הדרוזים, למשל? שהרי הם חלק מהחברה הערבית, אך רבים מהם הם פטריוטים ציונים. השאלה השנייה היא השאלה הדמוקרטית: כוחה של הרשימה עלה ל־10 מושבים (ובבחירות לכנסת ה־23 ל־13 מושבים). ובכן, מה הלאה? האם יש לרשימה תוכנית אסטרטגית עבור בוחריה? עודה אומר שבמדינה שבה חיים שני עמים; אין מנוס מיצירת חיבור בין תומכי הדמוקרטיה משני הצדדים, והוא מבחין בין המימד האסטרטגי של ההתנגדות לציונות ובין המימד הטקטי שבו הרשימה עשויה ליצור שותפויות עם מפלגות ציוניות כאשר הדבר משרת את מטרותיה. לדוגמה, אם אנו מעוניינים בסיום הכיבוש ובפתרון שתי המדינות, הרי שמרצ והאגף השמאלי של מפלגת העבודה הם שותפיה של הרשימה. לעומת זאת, אומר עודה, אם נואשנו מפתרון שתי המדינות, הרי ששותפיה של הרשימה הם אנשי הגדה והרצועה, ואחוז אחד מהיהודים המתנגד לציונות.
עודה קובע כי הנושאים הבוערים ביותר הם המאמץ להכשלת "עסקת המאה" ותוכנית הסיפוח הישראלית וכן הפלת שלטון הימין של נתניהו. לטעמו של עודה, ההסתה של נתניהו נגד הערבים עולה עשרות מונים על זו של כל קודמיו בתפקיד. הוא טוען שנתניהו רודף את חברי הכנסת הערבים לא רק מתוך גזענות, אלא גם על רקע האיום הנשקף לשלטונו בשל עליית כוחה של הרשימה. כך מונצח המצב שבו המפלגות הערביות משתתפות בכנסת כשחקן פוליטי לא לגיטימי. עודה אומר שעליית כוחה של רשימתו ומפגש האינטרסים עם המפלגות הציוניות המעוניינות בהפלת נתניהו עשויים לתקן מצב זה.
ויש גם כלכלה
עודה דן גם בתפיסתה הכלכלית של הרשימה. הוא נותן כמה דוגמאות היסטוריות המראות כי האינטרס של בעלי ההון גובר בסופו של דבר על התפיסות הגזעניות של הציבור. למשל, אנשי העסקים הערבים שאמרו ללוי אשכול שברצונם לבנות בתל אביב, אך לשם כך יידרש לבטל את משטר היתרי התנועה לתושבי הגליל והנגב. עודה קושר זאת לסיום הממשל הצבאי בשנת 1966. כוח העבודה הערבי זול יחסית בישראל, אך שיעור ההעסקה ההולך וגדל משפר את מצבם התעסוקתי וההשכלתי של הערבים, בבחינת מתוך שלא לשמה בא לשמה.
היבא יזבק טוענת שהצלחתה של הרשימה המשותפת נובעת מהבנתם של הערבים כי הכנסת היא הזירה האפקטיבית להשגת מטרותיהם ומהתחזקותם של קווי מדיניות גזעניים בישראל. אלה דחפו את המפלגות הערביות להתאחד, ואת המצביעים לבחור ברשימה המשותפת. אחד המבחנים הראשונים לאחדות זו, מציינת יזבק, התבטא בשאלה אם להמליץ על בני גנץ להרכבת הממשלה. בעניין זה, אומרת יזבק שבמסע הבחירות שלה זנחה הרשימה את שאלת ההבדלים בין נתניהו לגנץ, והדבר נזקף לחובתה. היות שמאז הדיון המתואר נערכו בישראל בחירות שלישיות במספר בתוך שנה, נראה שאפשר לקבוע בהתבוננות לאחור שלפחות את המשוכה הראשונה צלחה הרשימה בעזרת הגישה הפרגמאטית שמבטא עודה. הכוונה לכך שבסופו של דבר המליצו חברי הרשימה על בני גנץ, אף שחברי בל"ד התנגדו לכך.
הפאנל נשאל לגבי האפשרות של בחירות נוספות והאם לרשימה תוכנית להגדלת כוחה. יזבק אומרת שהגדלת מספר המושבים היא אחת ממטרותיה החשובות של הרשימה בהיותה נציגת העם הפלסטיני בכנסת. היא מציינת כי הציבור הערבי מעוניין שהרשימה תתמוך בגנץ להקמת הקואליציה, על אף שלדעתה "הוא מייצג את הימין בישראל."
חור שחור או מפץ גדול?
ראיף זריק שואל דימוי מעולם האסטרופיזיקה לתיאור שני המצבים האפשריים ברשימה: האחד הוא "חור שחור", מצב שבו הרשימה נאלצת לדכא את חילוקי הדעות בין חבריה, וכך לא נותר דבר מהאידאולוגיה שלה. האחר הוא מצב של "מפץ גדול", שבו חילוקי הדעות מובילים לכאוס. לטענתו של זריק, הרשימה נעה כל העת בין שני מצבי קיצון אלה, וחסרים לה מנגנוני הפעולה הנחוצים כדי להתגבר על כך. זריק מאבחן בחדות כי הרכבה של הרשימה מקשה מאוד על יכולתה לשרת את בוחריה המגוונים. הוא אומר שהערבים בישראל צריכים לפעול בשני צירים – האחד בכנסת ישראל, והאחר מחוץ לה. זריק מסביר שכל מפלגה כבולה באילוצים פוליטיים שאינם מחייבים, למשל, את ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, אך יש למנוע התנגשות בין הוועדה והרשימה המשותפת. כפתרון אפשרי, זריק קורא להקמתה של מועצה מייעצת של הרשימה המשותפת, שתתכנס מדי שלושה חודשים ותקבל החלטות מדיניות. זריק טוען גם שאגודות ערביות וערביות-יהודיות שקראו לציבור הערבי להצביע, תרמו להגדלת כוחה של הרשימה.
אמל ג'מאל מצביע על כך שככל שעולה כוחה של הרשימה, הציבור היהודי חושש ממנה יותר ויותר, ורואה אותה כפחות ופחות לגיטימית. הוא מעלה את השאלות האם ובאיזו מידה הרשימה יכולה וצריכה למתן את מדיניותה כדי להגדיל את בסיס כוחה בקרב היהודים. משאלות אלה נגזרת, שוב, השאלה אם לתמוך בבני גנץ, אם לאו. ג'קמאן מעריך שהעתיד הקרוב יספק יותר הזדמנויות לשיתוף פעולה בין הפלסטינים בישראל ומחוץ לה, כיוון שלדעתו פתרון שתי המדינות מת, וסיפוח הגדה המערבית הוא "עניין של זמן בלבד".
בעניין הפשיעה בחברה הערבית בישראל אומר איימן עודה שהתפרקות המבנה המסורתי של החברה הערבית בתחילת שנות התשעים וירידת קרנם של המוח'תארים בקרב הצעירים, אחראיות במידה רבה למצב הנוכחי. מאידך גיסא, הוא אומר, מדינת ישראל לא לקחה על עצמה את האחריות שאבדה למנהיגים הערבים, והריק הזה הוא שאפשר את הפצת הנשק בחברה הערבית.
היבא יזבק מצביעה על אירועי אוקטובר 2000 כנקודת המפנה ביחסיהן של החברה הערבית ומשטרת ישראל. על אף העוינות, היא אומרת, כאזרחים, על הערבים לקבל את המשטרה כגוף כמדינתם. היא אומרת שתפקידה של הרשימה המשותפת ללחוץ על ממשלת ישראל לפעול למיגור הפשיעה בחברה הערבית. עם זאת, היא מבחינה בין משימה ממשלתית כמו החרמת הנשק ובין חינוך לאי־אלימות שמתחיל מהבית.
ברצוני לסיים מאמר זה בהערה חשובה. כידוע, הרשימה המשותפת המליצה על בני גנץ להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת ה־23. אפשר לראות בעובדה זו סימן להתנהלותה העתידית של הרשימה. עם זאת, נראה שמגפת הקורונה והמשבר הפוליטי הנובע ממנה טרפו את הקלפים. אין לדעת בדיוק מה תהיה דמותה של הדמוקרטיה הישראלית בעוד מספר חודשים. בתרחיש האופטימי, יבינו הישראלים ששיתוף פעולה, אחדות וקבלת השונה חיוניים לצליחת המשבר הכלכלי העמוק המצפה לנו. בתרחיש הפסימי, האבטלה הגואה והאפשרות של משטר לא דמוקרטי עלולות להקצין את המתחים הקיימים עד פיצוץ. כך או כך, בעת הזאת, קשה לדמיין ממשלה צרה הנשענת על תמיכה של הרשימה המשותפת מבחוץ. ימים יגידו.
