אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: Chris Yunker, מתוך פליקר
צילום אילוסטרציה (למצולמים אין קשר לכתבה): Chris Yunker, מתוך פליקר
Below are share buttons

לבקש פורקן מיני בתל אביב: על ביקורי פלסטינים ממזרח ירושלים בבתי בושת בעיר

בכתבה שפורסמה בכתב עת פלסטיני, מובאות עדויות ל"תופעה הנרחבת", כדברי הכותב, של חוויות פלסטינים ממזרח ירושלים בבתי בושת בתל אביב. הנגישות והקרבה של העיר הגדולה מובילה רבים לפנות לזנות, כמו גם למועדוני חשפנות, כפתרון לצרכים מיניים מודחקים, ויש אפילו שמתלוננים על אפליה וגזענות

"כשהגעתי לגיל 14, גיליתי שקשה לי לפרוק את האנרגיה המינית שלי. אי־אפשר היה ליצור יחסים עם המין השני או לצפות בסרטים פורנוגרפיים… הרגשתי שזה המוצא היחיד. בהתחלה זה היה מתוך סקרנות, לאחר מכן זה הפך להרגל". במילים אלה מתאר פאדי (שם בדוי) בן 37 ממזרח ירושלים, את ביקוריו בבתי בושת בתל אביב. הוא נהג לבקר באופן קבוע בבתי זונות ברחוב המסגר בתל אביב בשנים שלפני שנת 2000. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, לפי עדותו, רבים מהם נסגרו מסיבות ביטחוניות, ובמיוחד משום שרבים מהלקוחות היו פלסטינים.
 
בכתבתו שפורסמה בכתב העת העצמאי רציף 22, מביא הכותב סעיד עמורי עדויות באשר לתופעה הנרחבת, לדבריו, של ביקור פלסטינים תושבי מזרח ירושלים בבתי בושת בתל אביב. לדידו, פלסטינים החיים במזרח ירושלים הכבושה מסתכלים על מיניות כעל "שד מפחיד", בדומה לחברות שמרניות אחרות, ולדבר יש השלכות חברתיות ופסיכולוגיות על האופן שבו הצעירים בחברה תופסים מיניות. אלא שהמקרה הפלסטיני ייחודי.  העובדה שבתוך ישראל, בערים קרובות ונגישות כמו תל אביב, שהישראלים מכנים "העיר שלא ישנה לעולם", מתקיימת תרבות כמו מערבית, מובילה צעירים פלסטינים מירושלים לפנות לזנות בתוך ישראל כמעין פתרון לצרכים מיניים מודחקים.
 
גם נדאל, פלסטיני נשוי בן 33, אינו מצליח להיפטר מההרגל לבלות בבתי בושת בתל אביב בכל סוף שבוע כבר למעלה מ־13 שנים. על אף שחשב שנישואיו ישימו קץ להרגל זה, הוא גילה שאין קשר בין מה שמתרחש בתוך הנישואים לבין יחסי המין שמתקיימים מחוץ להם. בעדותו הוא קושר את התופעה לעובדה שצעירים רבים עובדים בערים כמו תל אביב או אילת לפני נישואיהם, ושם הם נחשפים באחת לחברה פתוחה שהמיניות בה זמינה לרוב ושמנוגדת לחברה השמרנית והדתית שממנה באו.
 
חלק מן המרואיינים בכתבה מספרים גם על צורות אחרות של מין בתשלום, כגון מועדוני חשפנות שבהם לקוחות פלסטינים מוציאים סכומי כסף גבוהים בהשוואה להכנסתם החודשית עבור ריקודים ארוטיים או עבור מכונים שמציעים מין בתשלום במסווה של "עיסוי". לדבריהם, גם שם מתבססים במידה רבה על לקוחות פלסטינים. במקביל, מעידים המרואיינים כי גם מקומות אלה לא חפים מגילויי גזענות. "רוב הבחורות לא מתנהגות יפה ללקוחות, במיוחד לאלה הערבים. התחושה היא שהן רוצות רק לנצל אותך עבור כסף", מעיד המרואיין אבראהים, ודבריו מביעים תפיסה בעייתית במיוחד של יחסי מנצל-מנוצל. גם חמזה, בחור בשנות ה־20 לחייו, מספר כי מועדוני חשפנות רבים מתבססים על לקוחות פלסטינים, אך אין זה אומר שלא מתרחשת בהם אפליה: "באחת הפעמים, הלכתי עם חברי למועדון חשפנות, והשומר טען שאין מקום להכניס אותנו בגלל הצפיפות. אלא שבאותו זמן הוא הכניס שני בחורים ישראלים שלא הזמינו מקום מראש". לדבריו, יש מועדונים ש"מיועדים" לקהל ערבי ולמהגרים, ואחרים מיועדים לישראלים. גם במקרים של קטטות בין ישראלים לפלסטיניים בתוך המועדונים, המאבטחים נוהגים באלימות כלפי הלקוחות הפלסטינים.
 
נדמה כי חלק מן המרואיינים היו מעדיפים להפסיק את ההרגל הזה, אך איש מהם אינו מביע חרטה או רגשות אשם עמוקים כלפי הנושא. היחיד שמזכיר מפורשות תחושה שלילית לגבי רכישת שירותי מין הוא מלאכ, שנסע למכון "עיסוי" ארוטי בראשון לציון. לדבריו, החוויה סיפקה דחף מיני רגעי, אבל התחושה שלאחר מכן הייתה רעה. היחס היה קר ולא אנושי – גם הוא תולה זאת בהיותו פלסטיני. מלאכ מתאר שהרגיש הקלה כאשר עזב את המקום החשוך והקר. הוא אינו מתייחס לעובדה שלמרבה הצער, עובדות המקום אינן יכולות לצאת משם באותה קלות שהוא יכול.
 
הפסיכולוגית הפלסטינית ג'ומאן מזאווי מצביעה על סיבות שונות הדוחפות צעירים ירושלמים לבתי הבושת בתל אביב. חינוך מיני לקוי מהווה לדבריה סיבה מרכזית – המידע שהצעירים מקבלים בנושא מגיע ממקורות לא מהימנים, וגם כאשר הנושא מדובר בבית או בבית הספר, הדבר נעשה תוך בושה והסתרה. סיבה נוספת היא הצורך של צעירים להתמרד – הצעירים חיים בחברה שמטילה מגבלות רבות בנוגע למה מותר ומה אסור, ובחלק מהחברה הערבית ישנה גישה שמרנית מאוד גם לגבי מגע פיזי רגיל כגון חיבוקים. ההיעדר יוצר דווקא אפקט הפוך, ודוחף את הצעירים לממש צורך זה דרך זנות. כמו כן, העובדה שיחסי מין מותרים ומקובלים רק לאחר הנישואים, גורמת לצעירים להימנע מכל מגע עם בני המין השני כדי שלא לעורר חשדות מצד המשפחה. אך בה בעת, הצורך שלהם במגע עם בני המין השני עדיין קיים, וכך הם נוסעים לתל אביב, עיר זרה שבה איש אינו מכיר אותם, ולאחר מכן חוזרים הביתה ללא רגשות אשם.
 
עם זאת, ישנה גם נקודת אור. על פי מזאווי, בשנים האחרונות חלה התפתחות ביחסים בין המינים בחברה הערבית, וישנה מודעות גוברת בקרב משפחות לנושאים כגון אפליה על בסיס מגדרי, נישואים בגיל מוקדם מדי ובחירת בן־זוג מתאים לחיים. לטענתה, שיעור צרכני הזנות בחברה הפלסטינית ירד בשנים האחרונות עקב כך, והדבר גם מבשר טובות בנוגע לעתיד.
 
הנקודה המעניינת האחרונה שמציינת מזאווי, אשר גם מובילה את עמורי למסקנתו הסופית, נוגעת לתנאי החיים של הפלסטינים בירושלים. מזאווי טוענת כי הצעירים הפלסטינים נמצאים במצב של לחץ נפשי, עצב וכעס הנובעים מהנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של חיים תחת כיבוש בירושלים. עמורי מצידו, לאחר שלאורך רוב הכתבה בעיקר הציג עדויות אישיות ללא שיפוט או נקיטת עמדה, מסכם באמירה שהעובדה שתעשיית המין בתל אביב מסתמכת במידה רבה על לקוחות פלסטינים ירושלמים אכן מהווה בעיה, אך כיצד חברה שנתונה לכיבוש יכולה להתמודד עם בעיות הקשורות למין לא בטוח או לזכויות של קטינים? אין בכך כדי להפחית מחשיבותן של בעיות אלה, אך לפחות מנקודת מבטו, חברה תחת כיבוש אינה מסוגלת להפנות משאבים כדי להכיל נושאים חשובים אלה ולטפל בהם.
 
מאמרו של עמורי מעניין לא רק מפני שהוא מביא עדויות אישיות, אלא גם מפני שהוא נוגע בנקודה הכואבת של יחסי כוחות במצבים של ניצול, ומראה כי במיוחד בקרב אנשים שחיים תחת דיכוי, תמיד יימצא מישהו חלש יותר בשרשרת המזון שניתן לנצל. בסוף שנת 2018 חֻקק בישראל חוק לאיסור צריכת זנות המטיל קנסות ועונשים על צרכני הזנות (הפללת הצרכן). עם זאת, רק ביולי האחרון נכנס החוק לתוקף, על אף שמרבית תקציבי השיקום שנועדו לטפל בנשים במעגל הזנות ובצרכנים לא נוצלו. רבים מהדיונים סביב חוק זה נסובים סביב השאלה האם הטלת קנסות היא צעד מספיק, או שללא שינוי חינוכי מהותי, הדבר רק ירע את מצבן של העוסקות בזנות. שאלות אלה מתכתבות עם דבריה של הפסיכולוגית מזאווי, שמהם משתמע כי ללא חינוך הולם ובתנאים של דיכוי, אין אפשרות לשינוי אמיתי במצב.
"כשהגעתי לגיל 14, גיליתי שקשה לי לפרוק את האנרגיה המינית שלי. אי־אפשר היה ליצור יחסים עם המין השני או לצפות בסרטים פורנוגרפיים… הרגשתי שזה המוצא היחיד. בהתחלה זה היה מתוך סקרנות, לאחר מכן זה הפך להרגל". במילים אלה מתאר פאדי (שם בדוי) בן 37 ממזרח ירושלים, את ביקוריו בבתי בושת בתל אביב. הוא נהג לבקר באופן קבוע בבתי זונות ברחוב המסגר בתל אביב בשנים שלפני שנת 2000. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, לפי עדותו, רבים מהם נסגרו מסיבות ביטחוניות, ובמיוחד משום שרבים מהלקוחות היו פלסטינים.
 
בכתבתו שפורסמה בכתב העת העצמאי רציף 22, מביא הכותב סעיד עמורי עדויות באשר לתופעה הנרחבת, לדבריו, של ביקור פלסטינים תושבי מזרח ירושלים בבתי בושת בתל אביב. לדידו, פלסטינים החיים במזרח ירושלים הכבושה מסתכלים על מיניות כעל "שד מפחיד", בדומה לחברות שמרניות אחרות, ולדבר יש השלכות חברתיות ופסיכולוגיות על האופן שבו הצעירים בחברה תופסים מיניות. אלא שהמקרה הפלסטיני ייחודי.  העובדה שבתוך ישראל, בערים קרובות ונגישות כמו תל אביב, שהישראלים מכנים "העיר שלא ישנה לעולם", מתקיימת תרבות כמו מערבית, מובילה צעירים פלסטינים מירושלים לפנות לזנות בתוך ישראל כמעין פתרון לצרכים מיניים מודחקים.
 
גם נדאל, פלסטיני נשוי בן 33, אינו מצליח להיפטר מההרגל לבלות בבתי בושת בתל אביב בכל סוף שבוע כבר למעלה מ־13 שנים. על אף שחשב שנישואיו ישימו קץ להרגל זה, הוא גילה שאין קשר בין מה שמתרחש בתוך הנישואים לבין יחסי המין שמתקיימים מחוץ להם. בעדותו הוא קושר את התופעה לעובדה שצעירים רבים עובדים בערים כמו תל אביב או אילת לפני נישואיהם, ושם הם נחשפים באחת לחברה פתוחה שהמיניות בה זמינה לרוב ושמנוגדת לחברה השמרנית והדתית שממנה באו.
 
חלק מן המרואיינים בכתבה מספרים גם על צורות אחרות של מין בתשלום, כגון מועדוני חשפנות שבהם לקוחות פלסטינים מוציאים סכומי כסף גבוהים בהשוואה להכנסתם החודשית עבור ריקודים ארוטיים או עבור מכונים שמציעים מין בתשלום במסווה של "עיסוי". לדבריהם, גם שם מתבססים במידה רבה על לקוחות פלסטינים. במקביל, מעידים המרואיינים כי גם מקומות אלה לא חפים מגילויי גזענות. "רוב הבחורות לא מתנהגות יפה ללקוחות, במיוחד לאלה הערבים. התחושה היא שהן רוצות רק לנצל אותך עבור כסף", מעיד המרואיין אבראהים, ודבריו מביעים תפיסה בעייתית במיוחד של יחסי מנצל-מנוצל. גם חמזה, בחור בשנות ה־20 לחייו, מספר כי מועדוני חשפנות רבים מתבססים על לקוחות פלסטינים, אך אין זה אומר שלא מתרחשת בהם אפליה: "באחת הפעמים, הלכתי עם חברי למועדון חשפנות, והשומר טען שאין מקום להכניס אותנו בגלל הצפיפות. אלא שבאותו זמן הוא הכניס שני בחורים ישראלים שלא הזמינו מקום מראש". לדבריו, יש מועדונים ש"מיועדים" לקהל ערבי ולמהגרים, ואחרים מיועדים לישראלים. גם במקרים של קטטות בין ישראלים לפלסטיניים בתוך המועדונים, המאבטחים נוהגים באלימות כלפי הלקוחות הפלסטינים.
 
נדמה כי חלק מן המרואיינים היו מעדיפים להפסיק את ההרגל הזה, אך איש מהם אינו מביע חרטה או רגשות אשם עמוקים כלפי הנושא. היחיד שמזכיר מפורשות תחושה שלילית לגבי רכישת שירותי מין הוא מלאכ, שנסע למכון "עיסוי" ארוטי בראשון לציון. לדבריו, החוויה סיפקה דחף מיני רגעי, אבל התחושה שלאחר מכן הייתה רעה. היחס היה קר ולא אנושי – גם הוא תולה זאת בהיותו פלסטיני. מלאכ מתאר שהרגיש הקלה כאשר עזב את המקום החשוך והקר. הוא אינו מתייחס לעובדה שלמרבה הצער, עובדות המקום אינן יכולות לצאת משם באותה קלות שהוא יכול.
 
הפסיכולוגית הפלסטינית ג'ומאן מזאווי מצביעה על סיבות שונות הדוחפות צעירים ירושלמים לבתי הבושת בתל אביב. חינוך מיני לקוי מהווה לדבריה סיבה מרכזית – המידע שהצעירים מקבלים בנושא מגיע ממקורות לא מהימנים, וגם כאשר הנושא מדובר בבית או בבית הספר, הדבר נעשה תוך בושה והסתרה. סיבה נוספת היא הצורך של צעירים להתמרד – הצעירים חיים בחברה שמטילה מגבלות רבות בנוגע למה מותר ומה אסור, ובחלק מהחברה הערבית ישנה גישה שמרנית מאוד גם לגבי מגע פיזי רגיל כגון חיבוקים. ההיעדר יוצר דווקא אפקט הפוך, ודוחף את הצעירים לממש צורך זה דרך זנות. כמו כן, העובדה שיחסי מין מותרים ומקובלים רק לאחר הנישואים, גורמת לצעירים להימנע מכל מגע עם בני המין השני כדי שלא לעורר חשדות מצד המשפחה. אך בה בעת, הצורך שלהם במגע עם בני המין השני עדיין קיים, וכך הם נוסעים לתל אביב, עיר זרה שבה איש אינו מכיר אותם, ולאחר מכן חוזרים הביתה ללא רגשות אשם.
 
עם זאת, ישנה גם נקודת אור. על פי מזאווי, בשנים האחרונות חלה התפתחות ביחסים בין המינים בחברה הערבית, וישנה מודעות גוברת בקרב משפחות לנושאים כגון אפליה על בסיס מגדרי, נישואים בגיל מוקדם מדי ובחירת בן־זוג מתאים לחיים. לטענתה, שיעור צרכני הזנות בחברה הפלסטינית ירד בשנים האחרונות עקב כך, והדבר גם מבשר טובות בנוגע לעתיד.
 
הנקודה המעניינת האחרונה שמציינת מזאווי, אשר גם מובילה את עמורי למסקנתו הסופית, נוגעת לתנאי החיים של הפלסטינים בירושלים. מזאווי טוענת כי הצעירים הפלסטינים נמצאים במצב של לחץ נפשי, עצב וכעס הנובעים מהנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של חיים תחת כיבוש בירושלים. עמורי מצידו, לאחר שלאורך רוב הכתבה בעיקר הציג עדויות אישיות ללא שיפוט או נקיטת עמדה, מסכם באמירה שהעובדה שתעשיית המין בתל אביב מסתמכת במידה רבה על לקוחות פלסטינים ירושלמים אכן מהווה בעיה, אך כיצד חברה שנתונה לכיבוש יכולה להתמודד עם בעיות הקשורות למין לא בטוח או לזכויות של קטינים? אין בכך כדי להפחית מחשיבותן של בעיות אלה, אך לפחות מנקודת מבטו, חברה תחת כיבוש אינה מסוגלת להפנות משאבים כדי להכיל נושאים חשובים אלה ולטפל בהם.
 
מאמרו של עמורי מעניין לא רק מפני שהוא מביא עדויות אישיות, אלא גם מפני שהוא נוגע בנקודה הכואבת של יחסי כוחות במצבים של ניצול, ומראה כי במיוחד בקרב אנשים שחיים תחת דיכוי, תמיד יימצא מישהו חלש יותר בשרשרת המזון שניתן לנצל. בסוף שנת 2018 חֻקק בישראל חוק לאיסור צריכת זנות המטיל קנסות ועונשים על צרכני הזנות (הפללת הצרכן). עם זאת, רק ביולי האחרון נכנס החוק לתוקף, על אף שמרבית תקציבי השיקום שנועדו לטפל בנשים במעגל הזנות ובצרכנים לא נוצלו. רבים מהדיונים סביב חוק זה נסובים סביב השאלה האם הטלת קנסות היא צעד מספיק, או שללא שינוי חינוכי מהותי, הדבר רק ירע את מצבן של העוסקות בזנות. שאלות אלה מתכתבות עם דבריה של הפסיכולוגית מזאווי, שמהם משתמע כי ללא חינוך הולם ובתנאים של דיכוי, אין אפשרות לשינוי אמיתי במצב.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה