אירועי המחאה האחרונים בלבנון, שהובילו אף להתפטרות ההמשלה, סוקרו כבר ממגוון רחב של זוויות. הכותב הסורי ורד כאסוחה מתמקד במאמרו אשר פורסם ביומון אל־אח'באר בתחילת נובמבר 2019, בהיבטים המעמדיים של המחאות ובהיבטים סוציולוגיים הנוגעים למשטר עצמו.
כאסוחה סבור כי המאפיין החשוב ביותר של גל המחאות הנוכחי בלבנון, מלבד ההרכב המעמדי של המוחים, הוא הקושי להתנגד לשלטון שמצוי בידי אוליגרכים ושמבוסס על מבנה חברתי עדתי. לדבריו, קשה לקבוע מהי בדיוק "הזהות החברתית" של מחאות אלה ואם הן מבטאות נטישה של הסוציולוגיה הפוליטית בלבנון אשר מבוססת לדבריו על שני מרכיבים: על חלוקה עדתית של הכוח הפוליטי על פי חוק (לפי הסכם טאיף שנחתם ב־1989 בסיום מלחמת האזרחים בלבנון) ועל השיטה הניאוליברלית והברית עם האוליגרכיה הלבנונית.
כאסוחה מציין כי אירועים שקדמו למחאות יצרו את התנאים לקראת אותה "נטישה" תיאורטית. למשל, "מחאת הזבל" שהתרחשה בשנת 2015, אלא שאז לדבריו לא היה לכוחות המוחים ולו הישג אחד שניתן כיום להתבסס עליו כדי לחדש את המערכה מול השלטון. למעשה, ההישג היחיד של אותה מחאה הוא שנפתח פתח בסוציולוגיה הפוליטית העדתית, ועלו כוחות חדשים שניסו לחדש את המערכה באמצעים שונים.
כאסוחה מזכיר גם את סוגיית הפליטוּת, שלאחר אותה תקופה של מחאות, הפכה מבעיה אנושית בשולי המשבר בסוריה, לאחד הגורמים שעזרו ללבנונים "לצאת" מנקודת המבט הסוציולוגית הצרה הגלומה במערכת הפוליטית שלהם. לסוגיה זו, לפי כאסוחה, נודעת חשיבות רבה מפני שהיא הופכת את אסטרטגיית ההתנגדות, ולו לרגע, למנותקת ממה שהוא מכנה "הייחודיות הלבנונית" – ככל הנראה בהתכוונו למרקם החברתי-עדתי הרגיש במדינה, ועל כן יכולה להביא להתגבשות של ברית בין־מעמדית רחבה שתייצג עומק חברתי, ותוכל, בבוא העת, להגדיר בצורה ברורה יותר את אופי המאבק לכשיפרוץ.
כאסוחה מציין כי העניין המעמדי בא לידי ביטוי בפועל בימים הראשונים של המחאה הנוכחית. כאשר החלה המחאה בבירות, הייתה נוכחות משמעותית של בני המעמד הנמוך במרכז העיר. הם מחו על החלטת הממשלה להטיל מס על שימוש בוואטסאפ. צעד זה של הממשלה עורר מחאה עזה בקרב שכבות אוכלוסייה חלשות המתגוררות בשכונות הסמוכות למרכז העיר. למחאות אלה הצטרפו גם חלקים אמידים יותר של האוכלוסייה, שנעשו מעורבים מאוד במחאה. לדעת כאסוחה, המחאות התנהלו באופן לא ריכוזי, כאשר כל פעם עלו "זירות" מחאה אחרות. בשל כך, המחאה איבדה מהמומנטום שלה, במיוחד לאחר שהמעמד העני יותר נסוג לטובת מעורבותם של בני מעמד הביניים. הדבר קרה במקביל במקומות שונים. בעיר צור למשל, שם היו המחאות הסוערות ביותר, המחאות נעלמו, ובמקומן הופיעו זירות מחאה חדשות, מרכזיות או משניות, שבהן כבר אבד המומנטום והן קיבלו אופי הרבה פחות רדיקלי.
הנקודה המרכזית שכאסוחה חותר אליה, כך נדמה, היא שטבעו האמיתי של המאבק אינו רק לזעזע את המערכת השלטונית, אלא להפוך לזירת קרב במובן המעמדי. אלא שגורמים מעמדיים שחשבו שיש אפשרות להתגבר על ה"ייחודיות הלבנונית" העדתית, נתקלו שוב ושוב בכוחות שהסכם טאיף מייצג במובן הסוציולוגי את השפעתם על המציאות הלבנונית. לא תוכל להיות סולידאריות אמיתית בין המעמדות כל עוד החברה לא תתנער מה"גיאוגרפיה החברתית" שהיא מקובעת בה ושבמסגרתה נוצרו כל המאבקים הקודמים – אך בה בעת גם כל המכשולים בדרכם של מאבקים אלה.
כאסוחה מספק הקשר היסטורי לדבריו, ומציין שמבנה השלטון בלבנון למעשה מנע את התרחשותם של שינויים מהותיים בו לא רק מאז הסכם טאיף, אלא מאז פרוץ מלחמת האזרחים, שקדמו לה ניסיונות רציניים רבים לשינוי – אפילו משמעותיים יותר מאלה שקיימים היום. במהלך מלחמת האזרחים, גבר הפן העדתי על הפן המעמדי, והאופוזיציה הסוציאליסטית-קומוניסטית לא יכלה להתמודד עם כך. כאסוחה מותח ביקורת על כך שלא אימצו בזמנו את המודל הסוציאליסטי כאופק היחיד שיאפשר להתגבר על העניין העדתי. בשלב מאוחר יותר, עלתה גם גישתו של אל־חרירי שהביאה ללבנון את הניאוליברליזם תוך התבססות על מבני עומק חברתיים עדתיים, ואותם לדבריו יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשנות.
לסיכום דבריו, כאסוחה קובע כי המצב הנוכחי בלבנון לא יסייע להתגבר על המבנה החברתי-עדתי ההיסטורי שקיים במדינה כל עוד השלטון ימשיך להציב מכשולים בפני כל ניסיון לחרוג ממנו. כאשר מתרחשת התקוממות אלימה, כמו זו שהייתה בימים הראשונים של המחאות הנוכחיות, השלטון מתארגן מחדש לאחר שספג את המכה, ופועל לאור ההתפתחויות בשני קטבים – כאילו הוא השלטון והאופוזיציה גם יחד. חלק אחד של השלטון מרסן את המחאות ומתאים אותן לפעולה של החלק השני – האופוזיציה, והאופוזיציה הופכת לאלטרנטיבה היחידה עבור מי שבשולי החברה. אפילו התפטרות הממשלה לא עוזרת לפתור את הקיטוב הזה, מפני שנפילת חלק אחד (הממשלה) אינה מחייבת שגם החלק השני (האופוזיציה) יפול. הממשלה למעשה התחזקה, לדעת כאסוחה, מפני שהיא "נפטרה" מהחוליה החלשה שלה – סעד אלחרירי.
עם זאת, המחאות לדעת כאסוחה כן השיגו הישג מסוים בתחום הניתוק מהאוליגרכיה, אם כי נותרה עוד עבודה משמעותית בתחום, מפני שניתוק יחסים מוחלט עם שלטון האוליגרכים מחייב לא רק את התפטרות הממשלה, אלא שינוי של ההיבטים הסוציולוגיים שבבסיס המשטר. זאת כדי שתוכל להתקיים תנועה מעמדית שלא "מוגבלת" על ידי היבטים עדתיים פוליטיים וחברתיים. רק אז ייפתח האופק לאופציות חדשות של מאבק לא רק נגד העדתיות הפוליטית, אלא גם נגד המודל הכלכלי שהאוליגרכים מנהיגים בניגוד לאינטרס של הרוב, מודל אשר מונע מהמדינה לצעוד לעבר אופק סוציאליסטי אמיתי.
