בראשית אוגוסט 2019 פרסם העיתונאי המצרי כרים שפיק באתר העיתונות העצמאית הערבית דרג' מאמר על לימודי הדת במצרים ועל השפעתם השלילית, לדעתו, על הסובלנות במצרים.
שפיק פותח את מאמרו בתיאור סיטואציה שעשתה עליו רושם רב בילדותו: אחד ממוריו בבית הספר היסודי נכנס לכיתה ונזף בתלמידים על שאחד מחבריהם לכיתה לא הגיע ללימודים זמן רב ואיש מחבריו לא טרח להתעניין במצבו.
שפיק מעלה בזיכרונו את הילד הנוצרי שהמורה דיבר עליו, אומלל, מבודד, יושב בשורות האחרונות של הכיתה. חברים לא היו לו, איש מעמיתיו ללימודים לא ידע אפילו איפה הוא גר. על כן הוא בחר ללמוד בבית ולבוא לבית הספר רק כדי להיבחן. שפיק נזכר איך אותו תלמיד חמק החוצה מהכיתה, בדממה ובבושה, שעה שהתחילו שיעורי הדת בכיתתם.
אותה חוויה הייתה מנת חלקם של תלמידים נוצרים רבים אחרים, מספר שפיק: בתחילת שיעורי הדת היה המורה משלח את הנוצרים אל מחוץ לכיתה. הם נהגו לכלות את הזמן בשוטטות חסרת מעש או, במקרים בודדים, בשיעור דת עם מורה נוצרי, ללא כיתת לימוד, יושבים על הרצפה באחד המסדרונות. חוויה זו, לדעתו של שפיק, משאירה בפיהם של התלמידים הנוצרים טעם מר וגורמת להם לחוש לא שייכים, אחרים, מופלים ומודרים. במדינה שבה מקור הלגיטימיות העיקרי הוא הדת המוסלמית, חוויה כזאת קשה פי כמה.
את אותה הדרה שפיק מזהה בסממנים נוספים שבאים לידי ביטוי בבתי הספר. בכל מקום מופיעים שלטים עם פסוקי קוראן. שיעורי הערבית כוללים חומרים מהקוראן וסיפורים אסלאמיים שקשים לשינון פי כמה למי שאינו מוסלמי. אף שהמסרים הבאים לידי ביטוי בתכנים הללו אינם מסרים מפלגים או מסיתים בהכרח, עצם הנכחת הקוראן, שאינו מהווה מכנה משותף בזהות תלמידי בית הספר, מגדירה בעיני שפיק זהות דומיננטית מונוליתית המדירה את הנוצרים.
בהמשך המאמר שפיק פונה לנתח את תוכנו של החומר האסלאמי שנלמד בשיעורי הדת ומבקש להוכיח שהוא פוגע בנוצרים. כדי להדגים את עמדתו הוא מביא פרשנות של טקסט מן הקוראן כפי שקרא אותה באחת מתוכניות הלימודים של משרד החינוך המצרי: "בני האדם שכחו את העולם הבא, את דין האל, הגמול והעונש. יום הדין ממשמש ובא אך דעתם מוסחת מהיום הנורא הזה. פיתויי העולם הזה משכיחים מהם את המשפט שמצפה להם. הסורה עוסקת במכחישי הקוראן, אשר חזו בקודמיהם נהרגים אך זלזלו ולא למדו את הלקח. הייסורים יבואו אליהם במפתיע, והם ירימו את קולם בתחנונים ובקשת עזרה. אבל, מה חבל! שעת החרטה עברה".
בציטוט הזה שפיק מזהה אלימות סמלית ומוסרית, ביטוי של תפיסת עולם אלימה ואפלה, היוצרת לחץ נפשי, פחד וחרדה תמידיים אצל המאמין. את הרגשות השליליים הללו, שפיק מסביר, מפנה המאמין אל "האחר", מפני שלפי תוכנית הלימודים יש דת אמת אחת. דתות אחרות אינן נחשבות קדושות, ולעיתים אפילו נשללת מהן ההגדרה "דת" ומאמיניהן מוגדרים ככופרים וכחוטאים. כך נוצרת אצל הנוצרים תחושה של מיעוט זר.
אלו אינן אנקדוטות, מדגיש שפיק. התפיסות האסלאמיות שנלמדות בשיעורי דת שולטות בתוכנית הלימודים ומכוננות אצל התלמידים זהות, התנהגות, ערכים, תפיסות לגבי תחומים שונים ואת היחס לאחר. הן יוצרות פילוג, חלוקה היררכית ואפליית החלש על רקע עדתי, דתי, מגדרי ועוד. שפיק מחזק את טענתו ומזכיר כי לפי מחקר שערך מכון קרנגי (ומהדהד לאורך כל דבריו של שפיק), לימודי הקוראן והערבית מלמדים ערכים שעומדים בסתירה לערכים פלורליסטיים שנמצאים בתוכניות לימוד אחרות. כך, למשל, ערך השוויון בין המינים שנלמד בשיעורי הסוציולוגיה עומד בסתירה לאחד מנושאי הלימוד בתוכנית לימודים בערבית שכותרתו לקוחה מן הקוראן – "מנת חלקן של הנשים ומנת חלקם של הגברים".
הוא מביא דוגמה נוספת, המזכירה את הסיטואציה שתיאר בפתיחת המאמר, ומספר שאחיינו בן העשר למד בבית הספר את אחת מתוכניות הלימודים ששפיק בחן. שפיק ביקש מהאחיין לספר מה למד על פסוק שנכלל בתוכנית הלימודים ואשר עוסק באחדות האל. האחיין סיפר שהפסוק משבח את הסגידה לאללה למול דרכם של עובדי האלילים, שעימם נמנים הנוצרים המאמינים בשילוש הקדוש. שפיק שאל כיצד הגיבו הילדים הנוצרים בכיתה, ואחיינו סיפר שהיה רק תלמיד אחד כזה, והוא ביקש לעבור ללמוד בכיתה אחרת שבה לומדים נוצרים.
בנקודה זו שפיק מציין ששיח אלים ומדיר זה עושה את הילדים נוחים יותר לקלוט מסרים של קיצוניות דתית ו"תכפיר" (הכרזה על מוסלמי אחר ככופר – פרקטיקה שמאפיינת את דאעש, אל־קאעדה וארגונים אסלאמיסטיים אחרים), והוא מזכיר שגם בבתי הספר של יום ראשון, שאותם פוקדים הנוצרים, נלמדים תכנים שהם תמונת ראי לקיצוניות ולשנאת הזרים שמאפיינת את חומרי הלימוד האסלאמיים.
שפיק חותם את דבריו ואומר שאותה אמונה דתית אלימה שתיאר לעיל מאפיינת גם את השיח על הלאום. ההגנה על המולדת היא חובה קדושה, ג'יהאד, שיש עליה גמול דתי – גן עדן. החלה כזאת של טרמינולוגיה דתית על השדה הלאומי מעלה שאלות: מיהם אנשי האל ומי האויבים? את התשובה הוא מוצא בשורות שיר שנמצא גם הוא בתוכנית הלימודים ושמו "שירה של ארצי". הוא חותם בציטוט מן השיר:
"אני נשבע שלא תובסי, נשבע באלוהי האסלאם, במי שנתן למוסלמים את דתם.
אגן על אדמתך ועל דרכייך, אנו קוראים: הניצחון למוסלמים!"
