מי מוביל את המאבק באלימות בחברה הערבית?
תמונת אילוסטרציה (pixabay)
Below are share buttons

מי מוביל את המאבק באלימות בחברה הערבית?

לחברי ועדת המעקב של החברה הערבית בישראל הייתה הזדמנות להיאבק ברצינות באלימות בחברה הערבית, והם כשלו. עתה הכוחות הצעירים קוראים עליהם תגר, וגם מדגישים את הקשר בין האלימות לבין גזענות יהודית

בשבוע שעבר היה נדמה שאנחנו על סף "מהפכה" אדירה נגד האלימות שפשתה בנו מבפנים, בחברה הפלסטינית בגבולות הקו הירוק. זעקות האנשים עלו מכל עבר. לא מהרחובות, מהכיכרות, מהכבישים הראשיים או מוועדות עממיות, אלא מהבתים ומהרשתות החברתיות.
לסצנה הזאת, החוזרת על עצמה, התלווה הפעם כינוס של ועדת המעקב. בעקבותיו פרסמה הוועדה שורה ארוכה של החלטות, שלוו בהצהרות של ראש הוועדה מר מוחמד ברכה, של חברי כנסת ושל נציגי החברה האזרחית. הללו קראו ליישובים הערביים להקים ועדות עממיות ומסגרות מקצועיות למאבק בפשיעה. לא עלה בדעתם שהם עצמם אמורים לעמוד בראש המסגרות האלה.
הדרישה הזאת, המתבקשת זה שנים, יפה גם לעניין המאבק בתוכניות להרס התשתית של החברה הפלסטינית בישראל: גזל הקרקעות, הפגיעה בחקלאות, הרס הבתים, חנק הכפרים והערים ורישוש האנשים והפועלים.
המחאה כנה, ללא ספק, והיא מבטאת את הכעס כלפי המשטרה ואת ההזדהות עם משפחות הקורבנות. היא משקפת גם את התסכול העולה מכישלון הניסיונות לבלום את התופעה הקטלנית הזאת ואת חוסר היכולת להשפיע על מדיניות משטר האפרטהייד הקולוניאליסטי האלים. בתוך ימים ספורים איבדו ארבעה אזרחים פלסטינים את חייהם כתוצאה מאלימות. אחד מהם, האומן תאופיק זאהר, היה קורבן לאלימות חסרת הבחנה אף שלא הייתה לו כל נגיעה לפשע. הפחד גואה ותחושת הביטחון האישי והקולקטיבי התפוגגה. מספר קורבנות האלימות הפנימית מתחילת השנה הגיע ל־29. 

היוזמה באה מלמטה

 
פעם אחר פעם אנו שומעים את אותן הצהרות נזעמות ועדים לאותן החלטות. אולם מבט מקרוב באירועים האחרונים מגלה ניצוץ של תקווה: אולי הזעם של היום, שהצטבר במשך שנים, יתורגם לפעילות שיטתית, אקטיבית ולוחמת שתתבסס על תנועה עממית רחבה המכירה בקשר שבין הפשיעה לקולוניאליזם הציוני.
בעת האחרונה החלו יוזמות עממיות, גם אם מוגבלות, של פעילים ופעילות להפעיל לחץ על ההנהגה. הם מקימים אוהלי מחאה, מפגינים מול תחנות משטרה ונותנים ביטוי לייאושם ממנהיגים שאבד עליהם הכלח. אני סבור שהיוזמות הללו, שהן מרשימות יותר מיוזמותיהם של הגופים הרשמיים, מבטאות רצון להיפטר מהמנהיגים הכושלים ושאיפה לשינוי הגישה.  הפוליטיקה לא נועדה לסיפוק עצמי, ואין להקל בה ראש: הפוליטיקה היא אחריות מוסרית כלפי החברה, סבלותיה ואובדנה. התנועה הזאת, המתהווה מלמטה, היא התפתחות טבעית של עם שהכוחות הצעירים החלוציים שלו החליטו לשבור את השתיקה וחוסר המעש, לקחת יוזמה, לשנס מותניים ולהשתתף בהנהגה.
יש לארגן את ההון האנושי הזה בשום שכל, בחסות ועדת המעקב העליונה, ולפעול גם על פי התוכנית למאבק באלימות, שאימצה הוועדה לאחרונה כתוכנית אסטרטגית. השאלה הגדולה היא אם המנהיגות הפוליטית והמקומית הקיימת יכולות ליישם אותה. 

דרושה הנהגה חדשה 

לפני עשור הונחה על שולחן הוועדה תוכנית אסטרטגית למאבק באלימות הפנימית. הציג אותה  הפרופסור לסוציולוגיה מוחמד חאג' יחיא. סברתי אז שזו תוכנית מקיפה ולא קונבנציונלית, המבוססת על הבנת הרקע הקולוניאלי לאלימות והמגבלות הפנימיות של החברה הפלסטינית ומוסדותיה. אך חשוב מכך, התוכנית זיהתה את ההון האנושי, החברתי והחינוכי בחברה שלנו והציעה דרכים לגיוסו לטובת יישומה בפרק זמן של שנים ספורות.

פרופסור חאג' יחיא אינו היחיד. עשרות אנשי אקדמיה עוסקים בענייני הציבור ויש להם חזון לקידום החברה. אולם ועדת המעקב לא הבינה אז את ההכרח שבגיוס מימון לתוכנית ולא ייחסה חשיבות לרעיון הקמתה של קרן לאומית. זהו הכישלון החמור ביותר של מנהיגי ועדת המעקב בשני העשורים האחרונים, שחלקם הפגינו אוזלת יד ואחרים פשוט דחו את התוכנית.
עצוב לגלות שכל חברי ועדת המעקב נעשו דומים. לאיש מהם אין את הרוח המרדנית הדוחפת לשינוי יסודי, ואין בהם מי שמבטא חזון לאומי ארוך טווח ואסטרטגיה לבניית מאבק עממי. במקום לפתוח את הדלת לדורות הצעירים ולהנהגתם המשכילה והלוחמנית, במקום להכיר במגרעותיהם ולפנות את מקומם לאחרים, הם דווקא מבקשים לקבע לתקופה ארוכה את המבנה הקיים. כך תימשך אוזלת היד, בלי נשיאה באחריות, בלי הערכה מחדש ובלי ייסוד מנגנונים חדשים ליצירת השפעה או לשיקום הסולידריות החברתית האבודה.
המאבק באלימות, ועימו המאבק בתוכניות הגזל, הייהוד, החנק והניהיליזם הלאומני, חייב להשיב לחברה את רוח הסולידריות. הדבר דורש הכרה בכך שאנו חלק מעם הנמצא תחת שלטון של פרויקט קולוניאלי מתמשך, שרק הולך ומתעצם. ביסוס של ארגון עממי דורש עבודה שיטתית וקשה והרבה אורך רוח.
המערכה היא אחת ואי אפשר לפצלה. מאבקנו באלימות קשור במאבק במשטר האפרטהייד הקולוניאליסטי הגזעני, שהוא הגורם הראשי לאלימות. הפלישה למולדת, גירוש העם, ההתמשכות הבלתי פוסקת של הקולוניאליזם ועצירת ההתפתחות הטבעית של העם הפלסטיני, כולן פעולות אלימות, אכזריות ובלתי אנושיות.
רק הנהגה חדשה יכולה להצליח להשיג זאת, הנהגה שתאמין בחשיבות האחדות הבין־דורית ותדע לנצל את האנרגיות היצירתיות הקיימות. 

עווד עבד אל־פתאח הוא ממקימי התנועה למען מדינה אחת דמוקרטית, לשעבר מזכ"ל מפלגת בל"ד והעורך הראשי של העיתון המפלגתי "פסל אל־מקאל". המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני הנפוץ "אל־קודס". מערבית: קסם אדיב.

בשבוע שעבר היה נדמה שאנחנו על סף "מהפכה" אדירה נגד האלימות שפשתה בנו מבפנים, בחברה הפלסטינית בגבולות הקו הירוק. זעקות האנשים עלו מכל עבר. לא מהרחובות, מהכיכרות, מהכבישים הראשיים או מוועדות עממיות, אלא מהבתים ומהרשתות החברתיות.
לסצנה הזאת, החוזרת על עצמה, התלווה הפעם כינוס של ועדת המעקב. בעקבותיו פרסמה הוועדה שורה ארוכה של החלטות, שלוו בהצהרות של ראש הוועדה מר מוחמד ברכה, של חברי כנסת ושל נציגי החברה האזרחית. הללו קראו ליישובים הערביים להקים ועדות עממיות ומסגרות מקצועיות למאבק בפשיעה. לא עלה בדעתם שהם עצמם אמורים לעמוד בראש המסגרות האלה.
הדרישה הזאת, המתבקשת זה שנים, יפה גם לעניין המאבק בתוכניות להרס התשתית של החברה הפלסטינית בישראל: גזל הקרקעות, הפגיעה בחקלאות, הרס הבתים, חנק הכפרים והערים ורישוש האנשים והפועלים.
המחאה כנה, ללא ספק, והיא מבטאת את הכעס כלפי המשטרה ואת ההזדהות עם משפחות הקורבנות. היא משקפת גם את התסכול העולה מכישלון הניסיונות לבלום את התופעה הקטלנית הזאת ואת חוסר היכולת להשפיע על מדיניות משטר האפרטהייד הקולוניאליסטי האלים. בתוך ימים ספורים איבדו ארבעה אזרחים פלסטינים את חייהם כתוצאה מאלימות. אחד מהם, האומן תאופיק זאהר, היה קורבן לאלימות חסרת הבחנה אף שלא הייתה לו כל נגיעה לפשע. הפחד גואה ותחושת הביטחון האישי והקולקטיבי התפוגגה. מספר קורבנות האלימות הפנימית מתחילת השנה הגיע ל־29. 

היוזמה באה מלמטה

 
פעם אחר פעם אנו שומעים את אותן הצהרות נזעמות ועדים לאותן החלטות. אולם מבט מקרוב באירועים האחרונים מגלה ניצוץ של תקווה: אולי הזעם של היום, שהצטבר במשך שנים, יתורגם לפעילות שיטתית, אקטיבית ולוחמת שתתבסס על תנועה עממית רחבה המכירה בקשר שבין הפשיעה לקולוניאליזם הציוני.
בעת האחרונה החלו יוזמות עממיות, גם אם מוגבלות, של פעילים ופעילות להפעיל לחץ על ההנהגה. הם מקימים אוהלי מחאה, מפגינים מול תחנות משטרה ונותנים ביטוי לייאושם ממנהיגים שאבד עליהם הכלח. אני סבור שהיוזמות הללו, שהן מרשימות יותר מיוזמותיהם של הגופים הרשמיים, מבטאות רצון להיפטר מהמנהיגים הכושלים ושאיפה לשינוי הגישה.  הפוליטיקה לא נועדה לסיפוק עצמי, ואין להקל בה ראש: הפוליטיקה היא אחריות מוסרית כלפי החברה, סבלותיה ואובדנה. התנועה הזאת, המתהווה מלמטה, היא התפתחות טבעית של עם שהכוחות הצעירים החלוציים שלו החליטו לשבור את השתיקה וחוסר המעש, לקחת יוזמה, לשנס מותניים ולהשתתף בהנהגה.
יש לארגן את ההון האנושי הזה בשום שכל, בחסות ועדת המעקב העליונה, ולפעול גם על פי התוכנית למאבק באלימות, שאימצה הוועדה לאחרונה כתוכנית אסטרטגית. השאלה הגדולה היא אם המנהיגות הפוליטית והמקומית הקיימת יכולות ליישם אותה. 

דרושה הנהגה חדשה 

לפני עשור הונחה על שולחן הוועדה תוכנית אסטרטגית למאבק באלימות הפנימית. הציג אותה  הפרופסור לסוציולוגיה מוחמד חאג' יחיא. סברתי אז שזו תוכנית מקיפה ולא קונבנציונלית, המבוססת על הבנת הרקע הקולוניאלי לאלימות והמגבלות הפנימיות של החברה הפלסטינית ומוסדותיה. אך חשוב מכך, התוכנית זיהתה את ההון האנושי, החברתי והחינוכי בחברה שלנו והציעה דרכים לגיוסו לטובת יישומה בפרק זמן של שנים ספורות.

פרופסור חאג' יחיא אינו היחיד. עשרות אנשי אקדמיה עוסקים בענייני הציבור ויש להם חזון לקידום החברה. אולם ועדת המעקב לא הבינה אז את ההכרח שבגיוס מימון לתוכנית ולא ייחסה חשיבות לרעיון הקמתה של קרן לאומית. זהו הכישלון החמור ביותר של מנהיגי ועדת המעקב בשני העשורים האחרונים, שחלקם הפגינו אוזלת יד ואחרים פשוט דחו את התוכנית.
עצוב לגלות שכל חברי ועדת המעקב נעשו דומים. לאיש מהם אין את הרוח המרדנית הדוחפת לשינוי יסודי, ואין בהם מי שמבטא חזון לאומי ארוך טווח ואסטרטגיה לבניית מאבק עממי. במקום לפתוח את הדלת לדורות הצעירים ולהנהגתם המשכילה והלוחמנית, במקום להכיר במגרעותיהם ולפנות את מקומם לאחרים, הם דווקא מבקשים לקבע לתקופה ארוכה את המבנה הקיים. כך תימשך אוזלת היד, בלי נשיאה באחריות, בלי הערכה מחדש ובלי ייסוד מנגנונים חדשים ליצירת השפעה או לשיקום הסולידריות החברתית האבודה.
המאבק באלימות, ועימו המאבק בתוכניות הגזל, הייהוד, החנק והניהיליזם הלאומני, חייב להשיב לחברה את רוח הסולידריות. הדבר דורש הכרה בכך שאנו חלק מעם הנמצא תחת שלטון של פרויקט קולוניאלי מתמשך, שרק הולך ומתעצם. ביסוס של ארגון עממי דורש עבודה שיטתית וקשה והרבה אורך רוח.
המערכה היא אחת ואי אפשר לפצלה. מאבקנו באלימות קשור במאבק במשטר האפרטהייד הקולוניאליסטי הגזעני, שהוא הגורם הראשי לאלימות. הפלישה למולדת, גירוש העם, ההתמשכות הבלתי פוסקת של הקולוניאליזם ועצירת ההתפתחות הטבעית של העם הפלסטיני, כולן פעולות אלימות, אכזריות ובלתי אנושיות.
רק הנהגה חדשה יכולה להצליח להשיג זאת, הנהגה שתאמין בחשיבות האחדות הבין־דורית ותדע לנצל את האנרגיות היצירתיות הקיימות. 

עווד עבד אל־פתאח הוא ממקימי התנועה למען מדינה אחת דמוקרטית, לשעבר מזכ"ל מפלגת בל"ד והעורך הראשי של העיתון המפלגתי "פסל אל־מקאל". המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני הנפוץ "אל־קודס". מערבית: קסם אדיב.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה