בעשורים הקרובים ישראל תישא פניה לעבר סיפוחה הכולל של פלסטין ההיסטורית וחיסול רעיון סיום הסכסוך. יוזמות בין־לאומיות שונות ותוכניות של נשיאים אמריקנים לעתיד ולשעבר תונחנה על השולחן, אך ישראל תדחה את כולן. פה בישראל, רווחת התפיסה של מדינה יהודית בכל שטחה של פלסטין ההיסטורית, ומדינה זו אף עלולה להשתלט על שטחים נוספים בעולם הערבי. זה לא יקרה בשל שאיפות דתיות לשלוט על כל השטח המשתרע "מהנילוס ועד נהר הפרת", אלא מפני שכוח ללא מצרים נוטה מטיבו להתפשט, עד שהוא כלה.
"עסקת המאה" מקובלת על הכול בישראל. פה ושם נשמעים ארגוני זכויות אדם או פעילי שלום משכילים שמשלמים מס שפתיים בדברם על הסוגיה, אבל התוכנית הזו, על הסיפוח שהיא טומנת בחובה, תיושם הן תחת ממשלת ימין והן תחת ממשלת ימין-מרכז.
מה נוכל לעשות?
באש"ף ימשיכו לדבוק בפתרון שתי המדינות, הרי במשך שבעים שנות הסכסוך – לפני שעלה על הפרק רעיון הסיפוח – הם היטיבו לשגות בקריאת העתיד. אולם פתרון שתי המדינות חלף מן העולם – באירופה לא דבקים בו יותר, וגם לא באסיה או ברוסיה. הגיע הזמן, אם כן, שהפלסטינים יחלו לחשוב על פתרונות אחרים – וזה מה שיקרה בשנים הקרובות. החוקרים והמלומדים יזנחו את פתרון שתי המדינות ויעברו לבחון את שני הצעדים שישראל ככל הנראה תנקוט: סיפוח מחד גיסא, או היפרדות חד־צדדית מאידך גיסא.
איש אינו יכול לנבא מה תהיינה האפשרויות שיעמדו בפני הפלסטינים בעתיד, מלבד הצעדים המדיניים מבית מדרשו של סאיב עריקאת, אך רעיונות שונים בטוח יעלו על הפרק. מוחמד אשתייה מציע התנתקות, מהלך מתוחכם שהוא שכלול של רעיון החרם הכלכלי על ישראל. במקביל, גלי הדקירות ופיגועי הדריסה שישראל תכיל יימשכו ללא ספק, והגבול עם עזה ימשיך לבעור. לאור כל זאת, אילו פתרונות בכלל אפשריים, ואיזו מציאות יכולה להכשיר את הקרקע עבורם?
בעיניו של כל פלסטיני, ארור אותו הרגע שבו הסכמנו לעיקרון של "עזה ויריחו תחילה", ויש עוד דברים רבים שנלקה את עצמנו בגינם ונתהה לגביהם. כמו למשל, איך נפלנו בפח ואפשרנו ליהודים להיפטר מריכוז האוכלוסין ההולך ומתרבה של עזה? (רעיון שנרקם במוחם עוד בשנות השבעים, ויושם בשנת 2005); או איך הם הצליחו לשטות בכל העולם – בקלינטון, בקוזירוב, במלך חוסיין ובערפאת, והציגו בפניהם גבול יבשתי פיקטיבי ביריחו? ואיך הם הצליחו להונות אותם עם שדה תעופה בערבה ועם מעבר יבשתי בתרקומיה בשנת 1994, ואז קרעו לגזרים את הרשות בשנת 2002 עם גדר ההפרדה?
לאור זאת, אחת האלטרנטיבות לפתרון הסכסוך שעשויה לעלות על הפרק היא שהפלסטינים יישארו במקומם, בלב ליבה של המדינה היהודית, עד שאלוהים יחליט אחרת וההיסטוריה והעולם כולו ישתנו. בתרחיש כזה, מצבם של ריכוזי האוכלוסייה בגדה המערבית יהיה כמצבם של ערביי 48' החיים תחת הכיבוש הישראלי. הם יקבלו את מלוא הזכויות האזרחיות ממדינת ישראל – החל בביטוח לאומי, עבור בזכות להשתמש בשדה התעופה וכלה באפשרויות תעסוקה – וכן, הם גם יגויסו לצבאה, שכן ישראל לא תאפשר לעם שהיא כובשת לחמוק מגיוס.
ביום שאחרי הסיפוח
זהו לא התרחיש היחידי, שכן ישראל עשויה גם לקדם בעשרים השנים הקרובות את המתווה של גיסו היהודי של נשיא ארה"ב, שיחלק את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית למספר אזורים מנותקים ומופרדים. מאידך גיסא, התרחיש האחר שאני מנסה לשרטט דומה באופיו לכניעה מצד הפלסטינים – אותה כניעה שאנשי דת יהודים שונים קוראים לה כדי לשים סוף לשפיכות הדמים בכל פעם שנזרקים לאוויר דיבורים על תהליך שלום.
זהו לא התרחיש היחידי, שכן ישראל עשויה גם לקדם בעשרים השנים הקרובות את המתווה של גיסו היהודי של נשיא ארה"ב, שיחלק את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית למספר אזורים מנותקים ומופרדים. מאידך גיסא, התרחיש האחר שאני מנסה לשרטט דומה באופיו לכניעה מצד הפלסטינים – אותה כניעה שאנשי דת יהודים שונים קוראים לה כדי לשים סוף לשפיכות הדמים בכל פעם שנזרקים לאוויר דיבורים על תהליך שלום.
ביום שאחרי הסיפוח, לא יהיה מנוס מלחשוב על האפשרות שהפלסטינים יקבלו זכויות וחובות מישראל. הם אומנם יהיו ריכוז אוכלוסייה חדש ומובס, אבל תעמודנה לרשותם זכויות ואפשרויות. לא מן הנמנע שחלק ניכר מאותה אוכלוסייה לא יהיה מוכן ליפול שנית באותו פח, ויסרב לתוכנית האוטונומיה של האו"ם, לפרלמנט עצמאי ולחיים פוליטיים חסרי כל הנהגה ומנהיגות. אולם לא תהיה זו כניעה, כפי שאותם אנשי דת יהודים חושבים, אלא טקטיקה כחלק ממרד לאומי עיקש וקשה עורף.
אני יודע שאני אומר דברים שנחשבים לטאבו בעיני הפלסטינים, אבל הם עלולים להתרחש כבר בשנה הקרובה. הדברים הללו כבר מתרחשים בימים אלה בתוך שטחי הקו הירוק, והם יהפכו לאפשרות מעשית אם שטחי C וירושלים יסופחו. ואני מדגיש זאת שוב, לא מדובר בכניעה, אלא בטקטיקה של חלשים הנתונים במלחמת הישרדות.
ושוב, אני בסך הכול מעלה על הכתב תרחיש, לא יותר מזה.
אבל אם אכן ניקלע למצב שכזה, יהיה עלינו לנהל את הפוליטיקה שלנו במסדרונות הכנסת; הסטודנטים שלנו יפתחו כלי נשק עבור משרד הביטחון הישראלי; משלחות מטעמנו יצאו לחו"ל בשמה של "המדינה היהודית הגאונה", שממנה נקבל תקציבים, סמכויות ותשתיות, ושבה השפות והדתות שלנו ושלהם ייאלצו לדור בכפיפה אחת.
זה תרחיש מסויט ומעורר אימה, אני יודע, אבל זה מה שמסתמן לאור התחזקותו ההולכת וגוברת של הימין הישראלי ולנוכח היעדר האופציות בצד הפלסטיני והערבי.
הרבנים ניצחו והכריעו את עמוס עוז ואת חסידיו המשכילים בישראל, שלא יוכלו לעצור בגופם את זחלי הטנקים שלה ולהביא לסיומו של הסכסוך ולייסודה של מדינה דמוקרטית בישראל, ואילו אצלנו, בצד הפלסטיני, בזבזנו שנים שלמות שאבדו ושאינן במחשבות על פתרונות. הגיע הזמן לחשוב אחרת.
זה רק תרחיש אחד. יש עוד תרחישים רבים, כמו אינתיפאדה שלישית ורביעית; שינוי מדיניות בישראל, שאולי תאמץ מחדש את פתרון שתי המדינות, ולו באופן חלקי; או שאולי תתרחש לפתע התנתקות חד־צדדית מהשטחים שבהם חיים הפלסטינים, כפי שקרה בעזה. אך עלולים להתרחש גם תרחישים רבים נוספים. אחד מהם הוא סיפוח רחב מימדים – ותרחיש כזה ייאלץ את הפלסטינים לחשוב ומהר אילו צעדים עליהם לנקוט כדי לשרוד ולדרוש את זכויותיהם הלאומיות עד שיגיע הרגע שבו נזכה סוף סוף בשחרור מלא, בשיבה שתתממש במלואה ובירושלים כולה.
סאלח משארקה הוא עיתונאי פלסטיני ומרצה לתקשורת באוניברסיטת ביר זית. המאמר המלא התפרסם באתר הביקורתי פלסטין אולטרה, ב־9 בפברואר 2020. תרגם מערבית: און דגן.
