לאחר מחאות ותהפוכות שעברה המדינה בשנתיים האחרונות, ב־15 במאי התקיימו בחירות לפרלמנט בלבנון. על פי תוצאות חלקיות ובלתי רשמיות שהתפרסמו למחרת הבחירות, מסתמן שהחזבאללה יאבד את הרוב בפרלמנט, לטובת מפלגת "הכוחות הלבנוניים" הנוצרית שהגדילה את כוחה בכחמישה מושבים. יצוין כי לפי הסכם טאיף שנחתם ב־1989 עם סיום מלחמת האזרחים, הכוח הפוליטי בלבנון מתחלק על פי חוק בין העדות השונות, כאשר לכל אחת מהן מוקצים תפקידים בכירים מסוימים (לדוגמה, הנשיא הוא נוצרי וראש הממשלה – מוסלמי סוני) ומספר קבוע של מושבים בפרלמנט. בתוך מערכת סבוכה זו, שאמורה להבטיח ייצוג לכל קבוצה אתנית, יש קבוצה אחת שנשכחה מאחור ואינה זוכה לייצוג הולם. לא מדובר בקבוצה קטנה וזניחה, אלא בכ־50% מהאוכלוסייה: נשים.
מתוך 103 רשימות מועמדים לפרלמנט, נרשמו נשים רק ב־64 רשימות, ובסך הכול מספר המועמדות הוא 118. ביניהן, המספר הגדול ביותר של נשים הוא מקרב העדה הנוצרית-מארונית (35 מועמדות). בקרב הסונים יש 26 נשים, ובקרב השיעים המספר הוא הנמוך ביותר – 15 נשים מועמדות לאחר סגירת הרשימות (פחות ממספר המושבים שמוקצים לשיעים בפרלמנט). התייחסויות לנתונים נמוכים אלה ולתמונת המצב החברתית הבעייתית שהם משקפים נרשמו בשני מאמרים שפורסמו בחודש אפריל במגזין האינטרנטי העצמאי דרג' בידי שתי כותבות לבנוניות – מרים סיף א־דין ומירים סוידאן.
"בכנות, אצלנו בחזבאללה אין נשים שממלאות את התפקיד הזה" של חברות פרלמנט, אמר מזכ"ל ארגון חזבאללה חסן נסראללה לקראת הבחירות הקודמות במדינה שנערכו בשנת 2018. לטענה זו הוא סיפק הצדקות בנאום פטריארכלי להפליא, ובו נימק מדוע הוא יודע טוב יותר מהנשים מה טוב עבורן – וזה אינו כולל, כמובן, להיות חברות פרלמנט. הנשים, לדבריו, צריכות לטפל במשפחות ובילדים של פעילי הארגון וזוהי תרומתן החשובה לפעילותו. באופן לא־מפתיע, הוא גם התנגד להצעה לקבוע בחוק מכסות מינימום של נשים שצריכות להיכלל בכל רשימה, בטענה שהדבר יפגע באיזון העדין גם ככה של שיטת הבחירות במדינה. לגבי השאלה אם נשים יכולות להיות שרות, טען נסראללה שזה "יקרה ביום מן הימים".
נראה שהיום הזה טרם הגיע, משום שבבחירות הקרבות, המצע הנוכחי של הסיעה מטעם חזבאללה בראשות חבר הפרלמנט מוחמד רעד, משקף עמדות דומות לאלה שהביע נסראללה ב־2018. רעד טוען שמפלגתו תדאג לחקיקה הנדרשת להגנה על זכויות נשים ולהשתתפותן בחיים הפוליטיים. הוא קורא לנשים ליטול חלק בפוליטיקה כבוחרות, אך בפועל מפלגתו אינה מקבלת נשים לשורותיה כמועמדות. למרבה הצער, גם רימא פח'רי, האישה הראשונה והיחידה שחברה בזרוע הפוליטית של חזבאללה, משמיעה טענות דומות. היא קוראת לנשים ליטול חלק במוקדי קבלת ההחלטות, אך לא בעבודה הפרלמנטארית, מפני שלדבריה היא תובענית מדי ועלולה לפגוע בתפקודן בבית ובמשפחה.
אין להתפלא שהדרת הנשים מהחיים הפוליטיים עולה בקנה אחד עם פעולות אחרות שנוקט הארגון, כפי שבאות לידי ביטוי למשל בהטפותיו של סגן המזכ"ל נעים קאסם. קאסם מדבר על כך שחובתן הדתית של הנשים היא לציית לגבר ולטפל במשפחה, והוא מתנגד לרעיון שנשים "יביעו את עצמן" בטענה שמדובר בחוסר צניעות. התבטאות אחרת בנושא שעוררה ביקורת רבה היא זו של שיח' סאמי ח'דרא, שקרא לנשים להיעלם עוד יותר מהמרחב הציבורי על ידי החלפת תמונות הפרופיל שלהן ברשתות החבריות בתמונות של עץ, נוף או פסוקי קוראן.
במחאות בלבנון בשנת 2019 השתתפו נשים רבות, והן בין היתר השמיעו טענות כנגד המפלגות הפוליטיות במדינה אשר רובן ככולן אינן דואגות לנשים ולזכויותיהן. מאז, ולקראת הבחירות הקרובות, מפלגות מנסות לחזר אחר הבוחרות בהבטחות שונות – אך לא המפלגה מטעם חזבאללה. בבסיס התמיכה של חזבאללה יש כמובן נשים רבות – כ־50%, מה שלא בא לידי ביטוי בהנהגת הארגון (כולה, ולא רק בזרוע הפוליטית שלה). בהנהגה הבכירה אין נשים כלל, וביחידות המנהלתיות המקומיות של הארגון יש מעט נשים שממונות על "ועדות נשים", אך לא על ועדות באף תחום אחר (גם לא חינוך, בריאות או סביבה). ועדות הנשים הן גופים שמארגנים אירועים ציבוריים וחינוכיים המיועדים לנשים, והן עוסקות בפעילויות "קלות" כמו גיוס אנשים לחזבאללה בבתי ספר, מעורבות בתנועת הנוער של הארגון, תפקידי אבטחה באירועים או איסוף מידע בקנה מידה קטן.
העיתונאית באדיה פחס טוענת שלנשים יש אכן תפקיד חשוב בתוך קהל הבוחרים של חזבאללה ושהארגון יודע לנצל זאת – הן אומנם מורחקות מתפקידים פוליטיים, אך נוטלות חלק פעיל בארגון הפעילים ברמה המקומית. לטענתה, כך הארגון מוליך את הנשים שולל לחשוב שיש להן השפעה, אף שבפועל אין זה נכון. פחס אף מסבירה כי הסירוב העיקש להכניס נשים לפרלמנט קשור לאופי הדתי מאוד של השיעים בלבנון ושל חברי חזבאללה בפרט. באופן אבסורדי, אפילו באיראן עצמה מותר לנשים להיות חברות פרלמנט (אם כי אפשר למנות את מספרן על כף יד אחת). זאת מכיוון שבאיראן התרחש תהליך ארוך שנים של חילון החל בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת ועד למהפכה האסלאמית, אשר את שורשיו העמוקים המהפכה לא הצליחה לעקור לחלוטין. נוסף על כך, לאורך מלחמת איראן-עיראק גברים רבים היו בחזית המלחמה מה שלא הותיר ברירה אלא שנשים ימלאו גם תפקידים ציבוריים וקהילתיים שונים. שני גורמים אלה קיימים באיראן אך לא בלבנון, מה שמסביר את הקיצוניות של חזבאללה בנושא שילוב הנשים בפרלמנט אפילו בהשוואה לאיראן.
חרף תמונת המצב העגומה הזאת, ראוי לציין שמספרן הכולל של נשים המועמדות לפרלמנט כן גדל מאז שנת 2018, אז עמד על 81 נשים בלבד (מכל העדות). אומנם הנשים בחזבאללה זוכות ליחס גרוע במיוחד, אך נשים שיעיות אחרות אינן נהנות מיחס טוב בהרבה. תנועת "אמל", המפלגה השיעית האחרת בראשות נביה ברי, מצהירה כביכול שהיא תומכת בקידום נשים, אך בפועל אינה עושה אף צעד בעניין, ואף ניסתה לסכל את הצעת החוק של חברת פרלמנט מטעמם ענאיה עז א־דין לקבוע מכסות מינימום לנשים במפלגות השונות.
כשנשים בכל זאת מתעניינות בלהיות מעורבות פוליטית למרות כל הקשיים האלה, הן עוברות חוויות קשות מאוד. פעילות חברתיות ועיתונאיות ממוצא שיעי מותקפות בשיח אלים ואף באיומים של ממש על חייהן. כך קרה למשל למועמדת השיעית לפרלמנט נאהדה ח'ליל. ח'ליל היא מהנדסת בניין ופעילה סביבתית וחברתית שתתמודד בבחירות הקרובות ברשימת "בירות עירי". היא גם אם לשלושה ילדים, ביניהם בנות תאומות שאחת מהן היא שאדן, קומיקאית וסטנדאפיסטית שהכריזה בפומבי על היותה לסבית. בשל כך "זכתה" ח'ליל להתקפות בתקשורת ואף היו מי שקראו לפסילת מועמדותה. למרות האיומים עליה, ח'ליל אינה מתכוונת לפרוש, והיא מציינת כי ישנם גברים הממלאים תפקידים פוליטיים ואפילו דתיים בכירים ולהם ילדים הומוסקסואלים – ולאיש לא אכפת. מדוע? משום שהם גברים, אז החיים האישיים והמשפחתיים שלהם אינם מעניינים יותר מהכישורים המקצועיים ומהתוכניות הפוליטיות שלהם.
אירוע דומה חזר על עצמו עם מועמדת אחרת – רימא אבו שקרא, גם היא מטעם רשימת "בירות עירי" המתמודדת מטעם העדה הדרוזית. למרות פעילותה החברתית ארוכת השנים, היא צומצמה בתקשורת להיותה גרושתו של פעיל פוליטי אחר, ונטען שהיא מועמדת לבחירות רק בזכות קשריה המשפחתיים עימו. חשוב לציין שהביקורת על מועמדות כגון ח'ליל, אבו שקרא ואחרות, אינה מגיעה מגורמים קיצוניים ושמרניים, אלא מגורמים אופוזיציוניים ו"רפורמטיביים" שכביכול מתנגדים לשלטון השמרן. כדי לפגוש תופעות כאלה של צמצום נשים מכל הקשת הפוליטית לזהותן כאימהות או כבנות־זוג – אין צורך להרחיק לכת עד לבנון. די להתבונן, למשל, באובססיה התקשורתית סביב לידת בנה של השרה מירב מיכאלי או אף בנשים שמאמצות זהות זו בעצמן, כמו מרין לה פן, שהבטיחה בקמפיין הבחירות האחרון שלה לדאוג לצרפת "כמו אימא של משפחה".
יחס ציבורי ותקשורתי כזה לנשים קשור בקשר הדוק עם הפעילות החוקית שמתרחשת בפועל למענן. כך למשל, חרף הצהרותיהם "לקדם נשים", בפעילותם בפרלמנט, חזבאללה אינם נוקפים אצבע למען מטרה זו, ואף גרוע מכך – חברי הפרלמנט מטעמם סיכלו הצעת חוק שנועדה למנוע חיתון ילדות מתחת לגיל 18, ונלחמו בחוק שנועד להגן על נפגעי אלימות במשפחה. החוק האחרון עבר אומנם ב־2014 אך עם כמה "פרצות", כמו למשל שאונס בנישואין אינו נכלל בחוק כפשע – לשמחתם של נציגי חזבאללה.
כל זה ממחיש שנית את המובן מאליו – דיבורים על הצורך לקדם נשים ולהגן על זכויותיהן הם חסרי כל ערך כל עוד לא נותנים לנשים ליטול חלק פעיל בחיים הפוליטיים. עד שלא יהיו חברות פרלמנט, לפחות בשיעור זהה לזה של גברים, לא יהיו שינוי חקיקתי אמיתי ומשמעותי במעמדן ובזכויותיהן של נשים. הבעייתיות הברורה שבהיעדר נשים בפרלמנט יכולה לשמש תשובה מוחצת לתומכי הפרדה מגדרית למיניהם (ולא רק בלבנון). בחברה שבה לא רואים נשים ברחובות, באוטובוסים, בפרסומות, בכיתות לימוד ובאירועי תרבות, למה שיסכימו לראות אותן בפרלמנט?
