מדי שנה, ב־6 באוקטובר, לובשת מצרים חג ומציינת את יום הניצחון במלחמת 1973 בטקסים רשמיים ובמצעדים צבאיים. זאת מפני שבתודעה הלאומית המצרית, ניצחון זה שם קץ לתחושת השבר הקשה שליוותה את מצרים בשנים שלאחר התבוסה המרה במלחמת 1967. במסגרת החגיגות, נהוג שנשיא מצרים נושא במהלך יום זה נאום לאומה המצרית, ובו הוא שוטח את תפיסת עולמו ואת חזונו באשר למדיניות הפנים ולמדיניות החוץ של ממשלו ושל מצרים.
שריף אימן, פובליציסט וחוקר מצרי הכותב בנושאי פוליטיקה מצרית, משווה במאמר קצר באל־ערבי אל־ג'דיד הביקורתי בין שלושת הנאומים האחרונים שנשאו חוסני מובארכ, מוחמד מורסי ועבד אל־פתאח א־סיסי במהלך אירועי ה־6 באוקטובר. לטענתו, בכל אחד מהנאומים הללו משתקפים רוח התקופה וסדר העדיפויות השונה של כל ממשל.
דרך השוואה זו ודרך ההבדלים בין שלושת הנאומים, מצביע אימן על השינויים שעברו על מצרים במהלך העשור החולף, החל בתקופת שלטונו האיתן והממושך של מובארכ טרם האביב הערבי, עבור בשלטונו קצר הימים של מורסי, הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות לאחר האביב הערבי, וכלה בא־סיסי, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית באמצע שנת 2013.
תחילה, מדגים אימן כיצד משתקפת רוח התקופה בנאומו של כל מנהיג דרך האירועים או ההתרחשויות שהעסיקו כל נשיא, ושאליהם הוא התייחס בנאומו. מורסי, למשל, עסק בנאומו בחשיבות של לכידות העם המצרי בשל הפילוג הפוליטי שאפיין את תקופת שלטונו, ובמסגרת זו דיבר גם על עמידתו של העם לצד הצבא; מובארכ דיבר על הסוגיה הפלסטינית, על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל חזונו להפוך את מצרים למדינה אזרחית מודרנית; ואילו א־סיסי נגע במלחמה שמתנהלת נגד מצרים בכלי התקשורת המודרניים בצל שמועות והאשמות בשחיתות שמופצות בימים אלה נגדו ונגד בני משפחתו.
נושא נוסף שבחן אימן בהשוואתו בין הנאומים היה יחסו של כל נשיא לישראל. בזמן שמורסי וא־סיסי נמנעו מאזכור שמה של מדינת ישראל ומהתייחסות מפורשת אליה, לחיוב או לשלילה, חזר מובארכ וציין את שמה של ישראל כמה וכמה פעמים. הוא הטיל עליה את האחריות לכך שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים אינו מתקדם בגלל הכיבוש הישראלי של אדמות פלסטיניות, סוריות ולבנוניות, בשל דיכויים של הפלסטינים בכוח ובשל ההתנחלויות שמהוות מכשול לשלום. עם זאת, ציין אימן שמובארכ וא־סיסי התייחסו שניהם אל הקשר שבין המלחמה והניצחון בה לבין השלום שבא בעקבותיה, ואילו מורסי (שזכה לנאום רק פעם אחת ביום זה טרם הדחתו על ידי הצבא) כלל לא התייחס להסכם השלום בנאומו.
בהקשר דומה, בחן אימן גם את התפקיד שייעד כל נשיא למצרים בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת גישתם השונה לכיבוש הישראלי. א־סיסי, למשל, כלל לא נגע בנושא זה בנאומו; מורסי לעומת זאת התייחס לנושא בקצרה ואמר כי מצרים מחויבת לסייע לפלסטינים, בפרט ברצועת עזה, אולם הוא שלל מכול וכול את האפשרות שמצרים תוותר על שטחים מסיני כדי ליישב בהם תושבים מעזה. לעומתם, מובארכ התייחס בפירוט לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לתמיכתה של מצרים בסוגיה הפלסטינית ולמאמצים שהיא עושה למען שלום צודק וכולל שיסיים את הכיבוש הישראלי, ישיב לפלסטינים את זכויותיהם וישים סוף לסבלם. מובארכ גם ביטא את תקוותה של מדינתו שהפילוג הפנים־פלסטיני יסתיים, והוסיף כי המדינה הפלסטינית שתוקם תהיה בגבולות 67', בירתה תהיה ירושלים, ומסגד אל־אקצא יהיה בידיה.
הנושא האחרון שאימן בחן היה המסרים השונים שכל נשיא בחר להפנות לחברה המצרית בנוגע למצב הפנימי במצרים. מובארכ הדגיש כי לכידות העם היא אינטרס לאומי, וציין כי מצרים נאבקת בטרור ובקיצונים וקוצרת הצלחות בתחומים שונים, אולם הוא לא ציין נתונים ספציפיים ולא נקב במספרים. לעומתו, הקדיש מורסי חלק נכבד מנאומו, שארך קרוב לשעתיים, להישגים של משטרו ונקב במספרים ובנתונים ספציפיים. הסיבה לכך, טוען אימן, היא שמורסי נשא את נאומו בסמוך לסיומה של תוכנית מאה הימים הראשונים לשלטונו – תוכנית שהתקשורת המצרית סיקרה בהרחבה, שכן היו אלה הצעדים הראשונים שעשה משטרו.
לצד זה, ובצל חילופי השלטון, שם מורסי דגש על המלחמה בשחיתות הממסדית, ואף הרחיק לכת והתייחס באותה נשימה לדאגה למשפחותיהם של חללי מלחמת אוקטובר 73' ולפצועי המלחמה וכן לדאגה למשפחות ההרוגים ולפצועים בהפיכה נגד מובארכ, משל היו חללי מלחמה שנפלו בעת צליחת התעלה. לעומתו, א־סיסי בחר לדבר על כך שגורמים זרים מנהלים בימים אלה מלחמה פסיכולוגית נגד העם המצרי דרך אמצעי התקשורת המודרניים בניסיון לזרוע פחד וספקות בלב העם המצרי, לשבור את האמון בין האזרחים לבין המוסדות הלאומיים ולצייר את המדינה כאויב.
בסיכומו של דבר, מראה אימן כי עם הנסיבות המשתנות בעקבות האביב הערבי, השתנו גם הנושאים והאתגרים שהעסיקו את נשיאי מצרים, כמשתקף מנאומיהם: בעוד שמובארכ דיבר בנאומו על ביטחונו ביציבות שלטונו – מהערכים המרכזיים של שלטונו, כעבור שנתיים, רמז מורסי בנאומו לכך ששלטונו הוא למעשה המשך ישיר של ההפיכה העממית נגד מובארכ ונגד הסדר הישן במצרים, כמשתמע מדבריו בפתח נאומו: "מהפכנים חופשיים, אנו ממשיכים בדרכנו".
