במהלך החודש האחרון הייתי מעורב בפעילות פוליטית-קהילתית אינטנסיבית, שמטרתה להביא את המועצה המקומית בעיר מגוריי (סטייט קולג' בפנסילבניה) לאמץ החלטה הקוראת להפסקת אש. השבוע הוכתרו מאמצינו בהצלחה, כאשר חברי המועצה, שבתחילה היו מסויגים, אימצו את ההחלטה פה אחד.
מי שנמצא בלב המאבק הציבורי הזה עשוי להאמין שהוא חלק מגל סוחף שעשוי להשפיע באופן מכריע על מקבלי ההחלטות בוושינגטון. השתקפות מעוותת של תפיסה זו עשויה להיות מנת חלקם של מי שמסתמכים על אמצעי התקשורת בישראל, המתארים גל עוינות אנטי־ישראלי הסוחף את הציבור האמריקאי, ובמיוחד את הצעירים שבו. סקר דעת קהל מקיף שנערך לאחרונה על ידי יחידת הסקרים של אוניברסיטת הרווארד עשוי לפקוח את העיניים גם לישראלים החרדים לדימוי מדינתם בעולם וגם לפעילים בארצות הברית הקוראים להפסקת אש ומייחלים ללחץ חיצוני על ישראל.
הסקר נערך ב־14-13 בדצמבר בקרב 2,034 מרואיינים שהם מדגם מייצג של מצביעים רשומים בארצות הברית. זהו סקר רשת שחשוף יותר להטיות ייצוג, הן בהשוואה לסקר פנים אל פנים, הן בהשוואה לסקר טלפוני. יתרונו העיקרי הוא בעלותו הנמוכה המאפשרת את הגדלת מספר הנשאלים בתקציב נתון. כמו כל סקר, השאלות עצמן ומגוון התשובות האפשריות מבטאות את תפיסת העולם של מחברי הסקר ומכוונות את הנשאלים, במודע או שלא במודע, אל עבר תשובות מסוימות. את השאלון עצמו לא ראיתי, אך אני מנסה להסיק מהדו"ח שפורסם על אפשרויות התשובה שהוצגו בפני המרואיינים, וניכר דפוס בלתי־ביקורתי שחשוב להצביע עליו.
למשל, כשהנשאלים מתבקשים להצהיר אם הם תומכים בחמאס או בישראל, אין להם אפשרות להצהיר על תמיכה בפלסטינים או על ביקורת על ישראל בלי קשר לחמאס. כברירת מחדל אם כן עוינות או כעס כלפי ישראל בסקר זה פירושה תמיכה בחמאס. לנשאלים גם לא ניתנה אפשרות להביע סימפטיה לקורבנות ישראלים מבלי לתמוך במדיניות של מדינת ישראל. נוסף על כך, הסקר כולל ארבע שאלות העוסקות באנטישמיות, ורק אחת העוסקת באסלאמופוביה. השאלות על אנטישמיות מופיעות בסמוך לשאלות על המלחמה בעזה ובכך קושרות בין הנושאים. בהעדר הגדרה ברורה לאנטישמיות בנוסח השאלות, השאלון מרמז על כך שיחס עוין לישראל מונע מאנטישמיות ובכך מספק תמיכה להגדרה מרחיבה, אינסטרומנטלית ומזיקה של אנטישמיות. בסקר מופיעה שאלה גם בקשר ללגיטימיות של קריאות לרצח העם היהודי. חשוב לומר שבמחאה לא נשמעו קריאות מפורשות מעין אלה, גם אם חלק מהסיסמאות בהקשרים מסוימים יכולות להתפרש כך. אך ההנחה הסמויה העולה מנוסח השאלה היא שקריאות מפורשות כאלה אכן נשמעו.
האוריינטציה הפוליטית של עורכי הסקר מקבלת אולי ביטוי מובהק ביותר בשאלה באשר לפתרון הפוליטי הרצוי; אז מוצעים לנשאלים שלושה פתרונות: 1. מדינות ערב יקלטו את הפלסטינים (איך יגיעו הפלסטינים למדינות ערב? לעורכי הסקר פתרונים); 2. ישראל תסתיים (to be ended) ותימסר לחמאס ולפלסטינים; 3. שתי מדינות – ישראל ופלסטין – זו לצד זו. כלומר, הסקר מוחק בכוונה את ההבחנה בין חמאס והפלסטינים, וגם מציג את פתרון המדינה האחת באופן שמאפשר למעוניינים בכך לטעון כי מדובר במהלך עוין במהותו כלפי ישראלים. על פי התוצאות, רוב מכריע (60%) של הציבור הכללי תומך בפתרון שתי המדינות, אך למי שאינו מאמין בפתרון זה, בדומה לממשלה ולציבור היהודי בישראל, אין אפשרויות ראויות בשאלון. בשל האופי המניפולטיבי של השאלה, קשה מאוד להבין את המשמעות של תמיכת כמחצית מן הבוחרים הצעירים ביותר (24-18) באפשרות השנייה.
במילים אחרות, עוד לפני שמעיינים בתשובות, קל לזהות את השאלות ואת סדר היום שמעסיקים את יוזמי הסקר, כמו גם את אופקיהם הפוליטיים. ה"מובן מאליו" שבבסיס השאלות כולל מספר הנחות מכוונות: ראשית, הבחירה המוסרית הראויה היא תמיכה בישראל, שהרי אין הבדל בין הפלסטינים לבין חמאס. שנית, למחאות נגד ישראל יש רקע אנטישמי שאינו דרוש הוכחה. שלישית, האנטישמיות היא בעיה חמורה יותר מאסלאמופוביה ומחייבת דיון נפרד. רביעית, האפשרות לקיום ישראלי-פלסטיני משותף במדינה שוויונית אחת אינה קיימת אף לא כתרחיש תיאורטי.
למרות כל זאת, מבין מסדי הנתונים הקיימים שמאפשרים את הערכת דעת הקהל הנוכחית בארצות הברית בנוגע לישראל, כנראה שזה הטוב ביותר שנוכל למצוא, ולכן למי שמתעניין בסוגיה כדאי לעיין בנתונים מתוך מודעות למגבלותיהם שציינתי לעיל. תחת הסתייגות זו, עולים מספר ממצאים ראויים לציון.
ראשית, הפגנות הענק נגד הרצח ההמוני שישראל מבצעת בעזה אינן משקפות את דעת הקהל האמריקאית. ישראל רחוקה מלהיות בראש הדאגות של האמריקאים, אשר מוטרדים בעיקר מעליית המחירים ומסוגיות הגירה. רק 2% מן הבוחרים אמרו שעניינים הקשורים לישראל יעמדו בראש דאגותיהם בבחירות. אך גם כאשר עולה שמה של ישראל מסתבר שדימויה החיובי בקרב הציבור האמריקאי עדיין קיים. כאשר נתבקשו הנשאלים לבטא את מידת אהדתם לגורמים שונים, 54% מהם אמרו שיש להם דעה חיובית על ישראל. זהו שיעור גבוה יותר מזה שניתן למוסדות רבים אחרים כולל נאט"ו, בית המשפט העליון, משרד המשפטים, רשת פוקס ניוז וסי־אן־אן. חמאס זוכה להערכה הנמוכה ביותר מבין הגופים אשר מוזכרים בדו"ח שחיברו עורכי הסקר (14%), פחות אפילו מסין ומתנועת אנטיפה. רוב גדול של הנשאלים (74%) מאמין שחמאס שואף לבצע ג'נוסייד ביהודים, וכמעט שני שלישים מהנשאלים סבורים שארצות הברית צריכה לתמוך בישראל כנגד חמאס, אף כי רוב קטן יותר (54%) תומך בהחלטה להעניק לישראל את הסיוע הכספי בסך 14 מיליארד דולר לצורך המאבק בחמאס.
אף כי ניכר פער דורי ברור בהתייחסות לישראל, תיאור הדור הצעיר של האמריקאי כבעל תפיסה פשטנית של שחור ולבן אינו משתקף בסקר. למשל, 60% מן הצעירים (24-18) מאמינים כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה אך רוב דומה (58%) מאמין כי חמאס שואף לבצע רצח עם כנגד היהודים בישראל. בהעדר נותנים גולמיים, קשה להעריך את מידת החפיפה בין המסכימים עם כל אחת מהקביעות, אך סביר להניח שהיא אינה שולית וכי מדובר בציבור שמסוגל להיות ביקורתי כלפי שני הצדדים. רוב ברור בקרב הצעירים (76%) מאמין לגרסת ישראל בנוגע למעשי האונס שבוצעו ב־7 באוקטובר ולא לגרסת ההכחשה של חמאס והתקשורת בעולם הערבי, ומדובר בשיעור נמוך אך במעט מהשיעור באוכלוסייה הכללית (84%).
בשורה התחתונה נראה כי אכן יש כרסום במעמד הציבורי של ישראל בארצות הברית, אך אנחנו עדיין רחוקים משינוי דרמטי
ניסוח השאלות והאופן הדיפרנציאלי שעל פיו הן עשויות להיות מפורשות בקרב קבוצות גיל שונות מחייב זהירות בפרשנות. למשל, באשר לשאלה האם המרמור של פלסטינים כלפי העוולות שהם חווים יכול להצדיק את מעשי חמאס ב־7 באוקטובר, הפער האדיר בין הצעירים בני 24-18 שענו בחיוב (60%) לעומת כלל האוכלוסייה (27%) מעלה חשד שהמושג "הצדקה" עצמו מובן באופן שונה בקבוצות גיל שונות. תמיכה להשערה זו ניתן למצוא בכך שכ־73% מבני קבוצת גיל זו רואים בהתקפת חמאס ב־7 באוקטובר פעולת טרור, שיעור נמוך רק במעט משיעור ההסכמה עם קביעה זו בקרב כלל האוכלוסייה (84%). תפיסתה של מתקפת חמאס כפעולת טרור בעלת מאפיינים של רצח עם אינה עולה בקנה אחד עם ראייתה כפעולה מוסרית. גם בעניין היחס לאנטישמיות באוניברסיטאות, התפיסות של הדור האמריקאי הצעיר שונות ממה שנתפס בתקשורת הישראלית. רוב הציבור האמריקאי (68%) אינו מתכחש לכך שיש אנטישמיות בקמפוסים האמריקאים, ואילו בקרב בני קבוצת הגיל הצעירה השיעור נמוך אך במעט (63%). כאמור, כאשר האנטישמיות אינה מוגדרת, וכאשר באמצעי התקשורת יש נטייה רווחת לזהות עוינות לישראל עם אנטשימיות, קשה לפרש את המספרים הללו. ברור גם כי הדור הצעיר האמריקאי מודאג מאנטישמיות בשיעור דומה לציבור המבוגר יותר, אך סביר מאוד שקבוצות גיל שונות מגדירות אנטישמיות באופן שונה. גם בנושא שעורר סערה תקשורתית לאחרונה – כיצד להתייחס לקריאות (שלא נשמעו) לרצח עם של יהודים, 70% מהצעירים ראו בהן פשע שנאה, מעט פחות מן הציבור הכללי (79%).
בעיה מהותית אחרת באשר לאופן הצגת הנתונים בדו"ח היא היעדר כל התייחסות לתשובות חסרות. בכל השאלות הסגורות העוסקות בישראל, סך כל המשיבים שבחרו בתשובות שונות מסתכם במאה אחוזים. כל מי שאי פעם ערך או ניתח סקרים יודע כי זהו תרחיש בלתי־אפשרי, בוודאי כאשר עוסקים בנושאים שרחוקים מעולמם של מרבית הנשאלים. הדו"ח אינו מספק את נוסח השאלון או הסברים לאופן ההתייחסות לתשובות חסרות. האם האפשרות "איני יודע" נכללה בשאלון? האם התאפשר לנשאלים לדלג על שאלות? אם כן, האם התשובות החסרות הושמטו מחישוב ההתפלגות, או שהמנתחים השתמשו בשיטות סטטיסטיות כדי לייחס את התשובה המשוערת?
סוגיות אלה הופכות משמעותיות במיוחד בהתייחס לשאלה העוסקת בפתרון הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדור הצעיר בארצות הברית מוביל בסקרים את התמיכה בכל מדיניות שפירושה חתירה לשוויון בין־גזעי, החל בחקיקה שתמנע דיכוי הצבעה, דרך העדפה מתקנת וכלה בהכרה בעוולות היסטוריות. לדור הזה, יותר מאשר לדור המבוגר יותר, מדינה שבאופן מובנה מעדיפה קבוצה אתנית על אחרת ושמנגנוניה מגויסים כדי לבצר ולהרחיב את זכויות היתר של הקבוצה החזקה, נראית כסותרת ערכים בסיסיים של דמוקרטיה ושוויון. לכן דור זה מסויג יותר ממדינת ישראל ופתוח יותר לפתרונות שאינם עולים בקנה אחד עם השיח ועם הפרקטיקה הציוניים. אך השאלון לא אפשר לנשאלים לבחור באופציית המדינה השוויונית האחת. לא מקרה הוא שרק מיעוט מקרב הצעירים בחר בפתרון שתי המדינות (כאמור, פתרון שממשלות ישראל האחרונות מתנגדות לו וכך גם מרבית היהודים הישראלים). אך בהיעדר נתונים על תשובות חסרות, קשה לפרש את הנתון שעל פיו כמחצית מן הצעירים בין גיל 18 ל־24 בחרו ב"סיום מדינת ישראל ומסירתה לפלסטינים ולחמאס" כפתרון ראוי. האפשרות כי לגבי שאלה זו מספר רב יחסית של מרואיינים בחרו לא לענות כלל, וכי הללו הוסרו מחישוב ההתפלגויות, נראית סבירה למדי.
האם על פי הסקר, לחוששים לדימויה הבין־לאומי של ישראל יש סיבות לדאגה? האם למייחלים לכך שהציבור האמריקאי ישפיע על הנהגתו לחדול מן התמיכה הבלתי־מותנית בישראל יש סיבות לאופטימיות? בשורה התחתונה נראה כי אכן יש כרסום במעמד הציבורי של ישראל בארצות הברית, אך אנחנו עדיין רחוקים משינוי דרמטי. ראשית, לרוב הציבור האמריקאי עדיין יש סימפטיה בסיסית כלפי ישראל, והמחאה ההמונית נגד המלחמה מבטאת את העמדות הנחרצות של פלח ציבור מסוים. מעבר לכך, רוב הביקורת כלפי ישראל נמצאת בקרב הבוחרים הצעירים, הנוטים פחות מן המבוגרים להגיע לקלפי. בין שמדובר במאפיין גילי שעתיד להשתנות לכשיתבגרו הבוחרים הצעירים ובין שמדובר במאפיין דורי שמבשר שינוי עתידי של דעת הקהל, בטווח הקצר לפחות ההשפעה של הציבור הצעיר מוגבלת. לבסוף, ראוי לציין כי הדמוקרטיה האמריקאית פגומה מאוד באופן שאינו מאפשר ייצוג הוגן של עמדות הציבור בקרב מקבלי ההחלטות, ולכן לשחיקה בדימוי ישראל בדעת הקהל עשויה להיות השפעה מוגבלת על עמדות בקרב הממשל והמחוקקים.
