במהלך 2018 הצליח משטר אסד להשתלט על מובלעות ברחבי סוריה שנותרו בשליטת המורדים. לצד זאת, רוסיה, בעלת הברית העיקרית של משטר אסד, הגיעה להסכמות עם טורקיה, תומכת האופוזיציה, בנוגע לנטרול אזורים בצפון־מערב סוריה שנותרו לעת עתה בשליטת האופוזיציה. המשטר והמורדים ממשיכים להחליף אש לעיתים, אך היקף הלחימה בסוריה הצטמצם מאוד. למרות זאת, ולמרות התנאים הקשים במדינות השכנות, כשישה מיליון הפליטים הסורים שברחו אל מחוץ למדינה והשתכנו במדינות השכנות לסוריה, אינם ממהרים לשוב לבתיהם. חוסר הביטחון בתוך סוריה, המשך שלטונו של אסד, החרמות רכוש, ההרס, החורבן והאבטלה, גורמים לפליטים להיוותר במקומותיהם למרות ניסיונות כוחניים של לבנון וירדן לעודד את שיבתם.
(פליטים סורים שבים מלבנון, יולי 2018)
יותר משישה מיליון סורים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת האזרחים המתמשכת. כמיליון הגיעו לאירופה, אך רובם המכריע חיים במדינות השכנות לסוריה. מספר הפליטים הסורים הרשומים במדינות הגובלות בסוריה, במצרים ובצפון אפריקה, עומד על 5.6 מיליון איש ואישה. יתר על כן, מאות אלפי פליטים סורים נוספים חיים במדינות אלו ואינם רשומים בשל מגבלות חוקיות שהטילו המדינות הקולטות. בלבנון חיים כ־1.5 מיליון פליטים סורים, שני שלישים מהם רשומים, ושליש אינם מתועדים בסוכנות הסיוע לפליטים בשל האיסור שהטיל השלטון בלבנון על רישום פליטים חדשים ממאי 2015. על פי נתונים מ־2017, 76% מהפליטים הסורים בלבנון חיו מתחת לקו העוני של 3.84 דולר ליום. בשל מדיניות מכוונת, לפחות 74% מהפליטים הסורים בלבנון שוהים במדינה בלא מעמד חוקי, והם חשופים למעצר. לבנון מגבילה תעסוקתם של פליטים סורים לתחומי הבניין, החקלאות והניקיון ומקשה עליהם להשיג אישורי עבודה.
בירדן מצבם של הפליטים קשה אף הוא. במדינה חיים כ־1.3 מיליון פליטים סורים, רק כמחציתם רשומים. ירדן הקימה מחנות פליטים, אך 79% מהפליטים אינם חיים בהם בשל תנאי הקיום הבסיסיים, חוסר היכולת להתפרנס והאיסור לצאת מתחומי המחנה. לרבים מהפליטים הרשומים החיים מחוץ למחנות אין התעודה המעניקה להם גישה לשירותי רווחה בסיסיים. 82% מהפליטים הסורים במדינה חיים מתחת לקו העוני הירדני. 21% חיים בלולי עופות, במחסנים ובאוהלים. מי ששוכרים דירות חולקים אותן עם שכנים רבים.
מלבד המגבלות על חופש התנועה והתעסוקה והעוני המחפיר, הפליטים הסורים מתמודדים עם שכנים עוינים הרואים בהם עול ואף סכנה. במחקר שנערך בקרב פליטים בירדן ובלבנון ב־2017 דיווחו פליטים רבים כי הם נחשפו לאלימות פיזית ומילולית מצד שכנים וזרים ברחוב בשל היותם סורים. בלבנון פוליטיקאים משתמשים בסורים כדי להצדיק את מצבה הכלכלי הקשה ואת חוסר תפקודה של המדינה הלבנונית ומלבים את שנאת הזרים.
במהלך 2017 החלה לבנון לעודד שיבה של פליטים סורים למדינתם. על פי מנהלת הביטחון הכללי הלבנוני המתאם את שיבת הפליטים, מיולי 2017 שבו לסוריה כמעט 90,000 פליטים. נוסף על כך, מאז פתיחתו מחדש של מעבר הגבול א־נציב בין ירדן לסוריה באוקטובר 2018, חזרו דרכו כ־28,000 פליטים, כ־12% מהם פליטים רשומים. השיבה מירדן ומלבנון היא לאזורים בשליטת המשטר ודורשת אישור מוקדם של המשטר. טורקיה אף היא מעודדת את חזרתם של הפליטים – היא החלה לפרק מחנות ולסגור ארגונים שסייעו לפליטים בשטחה. לטענת טורקיה, כ־260,000 פיטים סורים חזרו לאזורים בשליטה טורקית ישירה בצפון מחוז חלב.
המשפט הבין־לאומי המנהגי, המחייב את כל המדינות, אוסר על גירושו של אדם למקום שבו חייו או חירותו יהיו בסכנה. פסיקה של בתי משפט ברחבי העולם קבעה כי עקרון אי־ההחזרה (non-refoulement) כולל גם איסור על יצירת תנאים קשים במדינה הקולטת שיכפו על מבקשי מקלט לשוב למקום שבו נשקפת להם סכנה (constructive refoulement). העוני הקשה, חוסר היכולת להתפרנס באופן חוקי, המגבלות המשמעותיות על חופש תנועה, החשש התמידי ממעצר והגישה המוגבלת לשירותים בסיסיים, כולם תורמים להחלטה של פליטים סורים לשוב לבתיהם.
אולם למרות תנאים קשים אלו, רובם המכריע של הפליטים הסורים בטורקיה, לבנון וירדן, בוחרים שלא לשוב למדינתם. סקרים וקבוצות מיקוד שנערכו עם פליטים במצרים, בלבנון ובירדן מעידים שחשש מחיים תחת שלטונו של משטר אסד, חשש ממעצר ומגיוס כפוי לצבא, הם שגורמים למרבית הפליטים להיוותר במקומותיהם. גורמים משניים בחשיבותם הם שיקולים כלכליים, כמו מציאת פרנסה, נגישות לשירותים ציבוריים והיכולת לשוב לבתיהם.
חששות אלו מוצדקים. המשטר כלא, רצח וגייס בכפייה פליטים ששבו לסוריה. רבים ממי שחוצים את הגבול בחזרה לסוריה אינם יכולים לחזור לבתיהם, אפילו אם הם נותרו על תילם, משום שאין בידיהם מסמכים המוכיחים בעלות על ביתם. מעבר לכך, המשטר מונע גישה לשכונות ולעיירות, כמו דאריא, אל־קאבון ותדאמון בדמשק וזבדאני ליד הגבול עם לבנון, שבהן המשטר, או אנשי עסקים מקורבים לו, מתכננים לבנות שכונות פאר או בסיסים צבאיים.
(פיצוץ מבוקר של בניינים בשכונת אל־קאבון, נובמבר 2018)
המדינות השכנות לסוריה מתקשות להתמודד עם קליטתם של מיליוני הפליטים לבדן, ונוקטות מדיניות מתעללת שמטרתה לאלץ את הפליטים לשוב לסוריה, שבה הם חשופים למעצר, לעינויים ולהוצאות להורג. עם זאת, כאמור, מרבית הפליטים הסורים מעידים על חוסר נכונות לשוב כל עוד המשטר הנוכחי נותר בשלטון. גם אם תסתיים המלחמה, האלימות המדינתית בסוריה נמשכת, ולכן אין פלא שפליטים השבים לסוריה מקפידים להפגין נאמנות למשטר.
כפי שאין לצפות מפליטים הומואים לשוב למדינה שבה להט"ב נרדפים ולחיות בארון, כך אין לצפות מפליטים סורים לנסות להסתיר את עמדותיהם הפוליטיות ולשוב לחיות תחת שלטון שהחריב את מדינתם, הרג את בני משפחתם וממשיך לתחזק מערך עצום של מרתפי עינויים.
