"טנטורה", הסרט - צילום מסך מתוך יוטיוב
"טנטורה", הסרט - צילום מסך מתוך יוטיוב

איך נראית השתקה היסטורית בפעולה? התבוננו באוניברסיטת חיפה 

הוויכוח הפנים-ציוני האם היה טבח בטנטורה נולד בעקבות עבודת התזה של תדי כ"ץ שהוגשה ב-98' לאוניברסיטת חיפה. בהמשך, המוסד האקדמי עשה את כל הטעויות האפשריות: מינה ועדת בדיקה חיצונית חסרת תקדים, דחה את מסקנותיה, פסל את התזה, אנשי הסגל התבטאו נגד כ"ץ ועוד. כרוניקה של השתקה

בלילה שבין ה־22 ל־23 במאי 1948 כבשו לוחמי חטיבת אלכסנדרוני את טנטורה, כפר פלסטיני לחופי הים התיכון. האירועים שהתרחשו למוחרת הקרב, לאחר שאנשי טנטורה נכנעו, עומדים במוקד ויכוח היסטורי עז יצרים שהתגלע בציבוריות הישראלית לפני עשרים שנה. בעקבות סרטו הדוקומנטרי של אלון שוורץ ואינספור המאמרים שנכתבו בעקבותיו, חזר בשבועות האחרונים הוויכוח, אשר נסוב סביב השאלה האם חיילי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני ביצעו בטנטורה פשעי מלחמה, אל הכותרות.

הוויכוח על אודות מה שאירע בטנטורה הוא ויכוח פנים־ישראלי ופנים־ציוני בעיקרו. לפלסטינים, מה שאירע בטנטורה ידוע כבר שבעה עשורים ארוכים. עדויות על אודות הוצאות להורג של שבויים ועל קבר אחים הופיעו שנים מספר לאחר המלחמה בספר "מן את׳ר אל־נכבה" (1951) שחיבר מוחמד נמר אל־ח׳טיב, חבר בוועד הלאומי הערבי מחיפה לשעבר שהפך לפליט בסוריה. אל־ח׳טיב רשם בספרו גם עדויות ששמע מפליטים בשכם על אונס של צעירות מהכפר וציין כי תושבי טנטורה, כמו אנשי הכפר דיר יאסין, התביישו לספר על הזוועות שבוצעו בכפרם. גם ההיסטוריון הפלסטיני וליד ח׳אלדי הזכיר עדויות אלה במכתב ששיגר למגזין הבריטיSpectator   בקיץ 1961, וציין "קבורה בקבר משותף של כארבעים צעירים בכפר טנטורה". העדויות בערבית, במילים אחרות, היו קיימות, ולא היו זקוקות להיסטוריון הישראלי ש"יגאל" אותן. 

מבחינתם של יהודים ישראלים, לעומת זאת, נולד הוויכוח בעקבות פרסום כתבה מאת אמיר גילת בעיתון מעריב שבה הציג את ממצאיה של עבודת גמר לתואר שני שהוגשה במרץ 1998 למחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. ממצאי התזה הראו כי חיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו בטנטורה פשעי מלחמה. התזה, שהוגשה על ידי תיאודור (תדי) כ״ץ, נכתבה בהנחייתו של פרופ' קייס מ' פירו. בניגוד לסיקור העיתונאי, כ״ץ, שנקרא על שמו של תיאודור הרצל, לא חשב שהוא מחבר תזה "פוסט־ציונית" או "אנטי־ציונית". המילה "טבח" שהתנוססה בכותרת המאמר במעריב, לא הופיעה במסקנות התזה המקורית, וכ"ץ אף לא טען כי ביכולתו לקבוע באופן נחרץ וסופי מה היה מספרם המדויק של ההרוגים הפלסטינים בטנטורה. יתר על כן, התזה גילתה אמפתיה ללוחמי צה״ל, שהמחבר האמין שהגיעו אל הקרב מצולקים מחוויות קשות מקרבות קודמים. בשלמי התודה לעבודה ציין כ״ץ את הערכתו לצבי בן משה (״הניו״), מנכ״ל עמותת "אלכסנדרוני", והודה לו על שצירף אותו "אל ה'משפחה' המעניינת והמיוחדת הזו", ובעותק שהעניק להניו הוסיף בכתב יד את הערכתו ואת תודתו על "שהבאתם את כולנו כאן בארץ הזו עד הלום!". 

ההקדשה שכתב תדי כ"ץ למנכ"ל עמותת אלכסנדרוני

התזה זכתה בתחילה בציון מעולה (97), אולם הדברים השתנו מן הקצה אל הקצה לאחר פרסום הכתבה בעיתון ולאחר שאנשי עמותת אלכסנדרוני בחרו להגיש תביעת דיבה בבית המשפט בסך של למעלה ממיליון ש"ח. הנתבע היה הסטודנט כ״ץ, לא העיתון מעריב ולא האוניברסיטה.    

הייתה זו דוגמה קלאסית ל"תביעת השתקה". בדו"ח מיוחד של האגודה לזכויות האזרח היא צוינה כתקדים מסוכן המעיב על החופש האקדמי. הבחירה של עמותת אלכסנדרוני לפנות לערכאות משפטיות הובילה להרמת גבות כבר בזמן אמת. רבים מן המומחים שהגישו תצהיריהם לבית המשפט הסכימו כי עבודתו של כ"ץ אינה חפה מבעיות, אך מעטים הזדרזו לקבוע נחרצות כי לא בוצעו כל פשעי מלחמה. ההיסטוריון הצבאי מאיר פָּעִיל, איש פלמ״ח בעברו, קבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי "מחקרו [של כץ] הוא מחקר אמיתי וחשוב, אשר ראוי לקראו, ללמדו, ולנתחו […] אין כל צידוק למסע ההכפשה המתנהל נגדו". 

בתצהיר של פעיל נכללה גם שאלה רטורית כבדת משקל החשובה לענייננו: ״שומא … על אוניברסיטת חיפה, להעניק תימוכין למחקר זה, לקבל עליו אחריות אקדמית ולתת גיבוי לסטודנט… אם לא כן, איזו משמעות יש לעקרון החופש האקדמי?" היה זה רמז עבה. שכן בכל שלבי המשפט ובסערה שאחריו, האוניברסיטה לא נחלצה לעזרת תלמידה. עקב הסדר פשרה שבו הוצע כי התביעה תוסר אם כ"ץ יפרסם התנצלות ויחזור בו מטענותיו, במהלך המשפט לא התקיים דיון מלא בממצאים ובראיות ששימשו לכתיבת התזה. כ"ץ, שתחילה נכנע ללחצים הרבים שהופעלו עליו, פרסם התנצלות, אך חזר בו מן ההסכם מייד לאחר מכן, ושב והתייצב מאחורי טענותיו. במהלך אחרון זה הוא לא זכה להיענות מצד בית המשפט. 

בשלב זה, בעקבות מכתב מעמותת אלכסנדרוני, החליט רקטור אוניברסיטת חיפה דאז פרופ' אהרון בן זאב על צעד חסר תקדים: להקים ועדת בדיקה עצמאית מחוץ לחוג שבו נכתבה התזה, שתבדוק את התזה מחדש בזכוכית מגדלת. ״מנדט״ הוועדה היה לבדוק אך ורק את הפרק הרביעי בתזה, העוסק בפרשת טנטורה, ולהתמקד אך ורק במקורות הראשוניים (הקלטות ותמלילים) שכ"ץ אסף במהלך מחקרו ובניתוחם. פרקטיקה זו אינה נהוגה בשום עבודת גמר, וניכר היה שהאוניברסיטה מבקשת להעביר את התלמיד מסכת ייסורים נוספת משלה. הוועדה האקדמית הגישה לרקטור דו"ח בן 20 עמודים ביוני 2001. הדו"ח התייחס לעבודה עצמה והבהיר כי הוועדה לא קבעה "כל עמדה בשאלת קיומו או אי־קיומו של הרג המוני של בני טנטורה במהלך כיבוש הכפר או בעקבותיו". הדו"ח מצא פגמים באופן שבו ניהל כ"ץ את רישומיו ואת תמלילי ראיונותיו וזיהה חמישה מקרים שבהם כ"ץ לא דייק בתמלול השיחות, אך על אף פגמים אלה, הוועדה לא המליצה על פסילת העבודה.

במקום לסיים את הפרשה, האוניברסיטה החליטה שלא לקבל את דו"ח הוועדה האקדמית המיוחדת ולהמשיך בהתעמרות: התלמיד נדרש לתקן את עבודתו ולהצדיק את טענותיו. בעקבות זאת התזה צמחה במאות עמודים. גרסה זו נשלחה לחמישה שופטים אנונימיים תוך הצהרה שכל תוצאות השיפוט של התזה המקורית בטלות ומבוטלות. היה זה הליך נעדר שקיפות ובלתי־קונבנציונלי בלשון המעטה. שתיים מתוך חוות הדעת הגיעו ללא ציון, וכללו השמצות של מנחה העבודה שהואשם בניצול ציני של תלמידו לצרכים פוליטיים. תוכנה של אחת מחוות הדעת אף נמסר בשיחה טלפונית עם ראש מנהל הרשות ללימודים מתקדמים. 

גם לאחר הדו"חות החיצוניים הללו נשאר הציון הממוצע של העבודה המתוקנת כציון "עובר". ועם זאת, החליטה הנהלת האוניברסיטה לפסול את התזה בהתבסס על עמדת מיעוט קטן מבודקיה, לגנוז את עותק העבודה ממדפי הספרייה ולשלול מכ"ץ את תוארו האקדמי. האינטרס של האוניברסיטה להרחיק עצמה מתוכן העבודה היה גלוי, וגם המסר לקהילת המחקר והסטודנטים היה ברור, ומטרתו הייתה להרתיע את הבאים בתור. 

מלבד העוול שנעשה לכ״ץ, הפרשה שיחקה לידיהם של ההיסטוריונים השמרניים שחיפשו שעת כושר להתנגח בקולות הביקורתיים באקדמיה ובציבוריות הישראלית. פרופ׳ יואב גֶלבֶּר, שעמד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה באותה עת, היה הבולט שבהם. באותן שנים פנה גלבר במחקריו אל מלחמת 1948. הוא עשה שימוש אך ורק במסמכים מן הארכיונים תוך דחייה בוטה של כל המקורות והזיכרונות הפלסטיניים בניסיון לספק משקל נגד להיסטוריה החדשה שנכתבה בעשור הקודם. בעקבות הפרשה הוא חיבר גם את הספר ״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״ (2007), ובו טען בנחרצות כי הדור הצעיר של החוקרים, שנפל קורבן ל"שרלטנות פוסט־מודרנית", אינו מסוגל להבין מהו ההבדל שבין תעמולה פוליטית למחקר היסטורי "ראוי". גביית עדויות תוארה על ידו כ"טכניקה" השייכת לדיסציפלינות אחרות כמו פסיכואנליזה, אתנוגרפיה ופולקלור. והמונח "היסטוריה בעל־פה", מתודולוגיה היסטורית מקובלת ומרכזית, נדחה על ידו על הסף. אף שחוקרי מלחמת 1948 מחוץ לישראל מסתייגים מגלבר ומשיטותיו, בחזית המקומית יצא גלבר כמנצח הגדול מפרשת ההתעמרות בכ"ץ. האופן שבו הפרשה סוקרה בתקשורת וחוסר ההיכרות הבסיסי עם תהליכי השיפוט האקדמי ועם הפולמוסים המתודולוגיים סייעו לגלבר ולאחרים לבטל במחי יד כל טענה בדבר פשעי מלחמה ישראליים משל היה מדובר בגוזמאות, האשמות מפוברקות ואף גרוע מכך: עלילות דם. גלבר יצא כשידו על העליונה במובן נוסף: ספרו "קוממיות ונכבה – ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב 1948" הוא אחד הספרים המאושרים על ידי משרד החינוך לשימוש כספר לימוד בהיסטוריה לכיתות י״א-י״ב. היה זה אקורד סיום צורם במיוחד שסימן את סופה של תקופת הפעילות הקצרה של "ההיסטוריונים החדשים" ושיבה אל היסטוריה ממסדית. 

מלבד העוול שנעשה לכ״ץ, הפרשה שיחקה לידיהם של ההיסטוריונים השמרניים שחיפשו שעת כושר להתנגח בקולות הביקורתיים באקדמיה ובציבוריות הישראלית

כמו בפרשת כ"ץ לפני כעשרים שנה, גם סרטו התיעודי של אלון שוורץ שיצא לאקרנים לאחרונה לא סיפר לפלסטינים דבר חדש. התגובה הציבורית הערה אליו בקרב יהודים בישראל – כמו אל סרטים דוקומנטריים אחרים דוגמת "שומרי הסף", שבהם ביטחוניסטים בדימוס מתוודים על חטאיהם לעת זקנה – רק מחדדת עד כמה הציבור היהודי בישראל הורגל לקחת לתשומת ליבו ולא לבטל במחי יד עדויות מצמררות רק כאשר הן יוצאות מפיו של "אחד משלנו". לא מדובר כאן בתסמונת "יורים ובוכים" בלבד אלא בהיררכיה ברורה של מי שהציבור מונחה להקשיב לו: ניתן להאמין כי יש שמץ של אמת ב"סיפורים", ב"שמועות" וב"גוזמאות התעמולתיות" של הפלסטינים רק אם האליבי יאושש על ידי יהודי יוצא כוחות הביטחון בעצמו. 

על אף הבעיות הללו, הסרט סיפק הזדמנות לאוניברסיטת חיפה לעשות את בדק הבית שהיא נמנעה לעשות לפני עשרים שנה. בינואר 2022 שיגרו נציגי ארגון אקדמיה לשוויון איגרת בנושא לרקטור הנוכחי של אוניברסיטת חיפה פרופ׳ גור אלרואי [גילוי נאות: כותבי מאמר זה היו בין מחברי האיגרת]. באיגרת נכתב שגם אם נפלו פגמים וטעויות בעבודתו של כ"ץ, אמצעים אדמיניסטרטיביים של השתקה, צנזורה והטלת אימה על התלמיד ועל חוקרים אחרים העוסקים בתחומים קרובים היא בלתי־ראויה. 

כותבי האיגרת ייחלו להתייחסות עניינית לעוול שנעשה לתלמיד ולמנחה העבודה, לפגיעה במחקר ולהשתקתו. הנשיא והרקטור של האוניברסיטה מעולם לא ענו לאיגרת. במקום זאת, ביום שבו תוכנן סימפוזיון אקדמי שנלווה להקרנת סרטו של שוורץ באוניברסיטת חיפה, שיגר פרופ׳ אלרואי איגרת לכלל חברי הסגל החוזרת על טענות המבקרים האנונימיים מלפני עשרים שנה. לאיגרת נלוותה גם הטחת האשמה קשה במנחה קייס פירו, שהלך לעולמו בינתיים ושאינו יכול להגן על שמו הטוב, וזלזול מופגן בסגנון הכתיבה "המסורבל" של כ"ץ ובאורך העבודה, אשר הפכה לעבת כרס עקב המסכת שתוארה לעיל. האיגרת גם כללה נימוק חדש של הפסילה עקב אי־תמלול הראיונות, על אף שהדבר אינו הכרח ותוך התעלמות מהעובדה כי הראיות עצמן, ההקלטות, עדיין שמורות וזמינות. העובדה שכ"ץ מעולם לא למד קורס מתודולוגי על תיעוד בעל־פה הוזכרה שוב, מבלי לציין שגם בעשרות השנים שעברו מאז הפרשה העגומה, לא טרחה אוניברסיטת חיפה להציע קורס כזה. את הפרקטיקה המקובלת שבה עבודות גמר לתואר מ"א (להבדיל מדוקטורט) נשפטות בתוך כותלי החוג תיאר הרקטור בשפה בוטה כ"'גילוי עריות' אקדמי שתוצאתו היא פרי באושים". שני החתומים על מאמר זה, המלמדים באוניברסיטאות בחו"ל ומכירים את הפרקטיקה הנהוגה בחוגים להיסטוריה בארץ וגם בחו"ל יכולים להעיד: רוב רובן של עבודות גמר לתואר מאסטר נשפטות בידי אנשי סגל בתוך החוגים שבהם הן נכתבות. 

תקוות השווא לתיקון העוול ולבדק הבית התבדו. קיבלנו שוב פוליטיקה אקדמית המבוססת על השתקה, הכחשה, טיוח והפיכת אנשי סגל וסטודנטים שאינם הולכים בתלם לשעירים לעזאזל. כמו ההיסטוריה עצמה, גם ההשתקה של ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. רקטור אוניברסיטת חיפה מבקש לרחוץ בניקיון כפיו ומשתמש באותם תירוצים "מתודולוגיים"־לכאורה שבהם השתמשו משתיקי הפרשה לפני עשרים שנה. ברור שבמקרה של חקר הנעשה בטנטורה ב־1948, המנהיגות האקדמית של אוניברסיטת חיפה מבקשת ללכת עם ולהרגיש בלי: בידה האחת מונף דגל שעליו נחרתו סיסמאות על אודות חשיבות חקר העבר, אך היד השנייה מבקשת לאטום בחוזקה את מכסה סיר הלחץ המבעבע של עדויות ושל זיכרונות פלסטיניים ולהשתיק כל נרטיב העלול לערער את הזיכרון הציוני ההגמוני. 

הדיון המתודולוגי כביכול, שבשמו נפסלה העבודה שוב, אינו מעיד על סטנדרטים מקצועיים גבוהים וחסרי פשרות, אלא להפך: על התעלמות ממתודולוגיה ומדיונים תיאורטיים חדשים. זהו ניסיון עיקש ועקר לבצר היסטוריה חד־צדדית שנכתבת בידי המנצחים באמצעות השתקת קולות המנוצחים. זהו נרטיב לאומני נעדר ניואנסים המשרת את אלה המנסים להקטין ולהכחיש את חוויית האסון הפלסטיני ב־1948 או לבטל את חשיבותו. במסגרת ניקוי האורוות הנוכחי, האוניברסיטה כבר אינה יורה רק בשליח אלא מבטלת כלאחר יד חוג שלם – החוג ללימודי המזרח התיכון – וכעת, להבדיל מלפני עשרים שנה, משפט השדה היה קצר ולא דרש מינוי ועדות. אך סמלי הוא שבאותו יום ממש התפרסמה ידיעה על אודות תוכנית מלגות יוקרתית באוניברסיטת חיפה המיועדת ליהודים בלבד. מלאכת ההשתקה נמשכת, ואליה מצטרפות פרקטיקות הדרה. 

הדברים אינם מוכרחים להיות כך. במסגרת שירות המילואים שלו ביחידת אית"ן, היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, פרופ' אלרואי איתר את קברה של ליבקה שפר, אחת מן ההרוגות בקרבות שנערכו בשערי קיבוץ יד מרדכי, שנהרגה יממה בלבד לפני התחוללות הקרב בטנטורה. פיצוח פרשת מיקום הקבורה של הטוראית שפר סיפקה סוף מר-מתוק לפרשת חיים קצרים וטרגיים ולתעלומה בת שבעים שנה. במקרה זה הדגים פרופ׳ אלרואי כי אפשר גם אפשר להשתמש בכלי המחקר ההיסטורי כדי לחשוף סוגיות מן העבר, לפתוח מחדש "מקרים לא־פתורים" ולפענח "תעלומות עבר", ובכלל זה כאלה שעשן הקרבות והטראומות של מלחמת 1948 אופפים אותם. במקרה של פיצוח תעלומת היעלמותה של החיילת היהודייה, גויס חקר ההיסטוריה במיטבו, מגובה במשאבים הנדרשים לו. אלא שהנהגת אוניברסיטת חיפה יודעת היטב: כפי שלפלסטינים אין צבא משלהם, כך גם אין להם ארכיון ולא יחידה מיוחדת לאיתור נעדרים. אין בידיהם את הכוח, את הגישה למסמכים, את המשאבים או את מנגנון המדינה התומך בהם בבואם לחקור את עברם ולקבור את מתיהם, מטפורית ומילולית. מה שחשף מחקרו של כ"ץ על אודות מה שקרה בטנטורה הוא מה שנשמר בזיכרון הפלסטיני אל מול מציאות של מגנון מדינה העסוק במחיקה שיטתית ובחסימת הגישה לידע. לאוניברסיטת חיפה הייתה עתה הזדמנות נדירה לתיקון, לא רק מול הסטודנט לשעבר שהפך שעיר לעזאזל, אלא גם הזדמנות שנייה – נדירה כפליים – ליטול חלק בתיקון רחב יותר של הכרה בכאב ובטראומה הפלסטיניים. הבחירה של רקטור אוניברסיטת חיפה, כמו של קודמו שני עשורים קודם לכן, הייתה להימנע מכך. במקרה זה, המתים לא היו "בצד הנכון".


לינא דלאשה היא פרופסור חבר להיסטוריה באוניברסיטת הומבולדט בקליפורניה.

אריה דובנוב עומד בראש הקתדרה ע"ש מקס טיקטין ללימודי ישראל באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

הכותבים מבקשים למסור את תודתם לאנשי בלוג הסדנא להיסטוריה חברתית

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה