העולם הערבי הגיב בסערה לפרוץ המלחמה בעזה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. בכל רחבי צפון אפריקה – ממרוקו דרך מצרים עד ירדן ועיראק, יצאו מפגינים לרחובות במחאה. במדינות המפרץ שבהן הפגנות אסורות, התפתחו סוגים אחרים של מחאה שבוטאו גם כביקורת כנגד היחסים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל. ממשלת איחוד האמירויות מתמודדת עם מחאה ציבורית חסרת תקדים; ערב הסעודית עומדת מול ביקורת על תהליך הנורמליזציה עם ישראל שהתקדם משמעותית בחודשים שלפני התקיפה, ואילו ביתר מדינות המפרץ גוברת ההתעניינות והתמיכה במאבק הפלסטיני.
איחוד האמירויות: לתת לסערה לעבור
על אף שנתניהו טען בדיון בכנסת שאיחוד האמירויות וערב הסעודית יממנו את שיקום עזה, לא הייתה הצהרה כזו מאף לא אחת מהמדינות, בעודן חוות אתגרים פנימיים רציניים באשר להתייחסותן למלחמה. שגרירת איחוד האמירויות באו"ם לאנא נוסייבה, שהיא ממוצא פלסטיני, הצהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי האמירויות לא ישתתפו בתיקון המשבר שיצרה ישראל בעזה ללא מתווה ברור לקראת פתרון שתי המדינות. היא דרשה להגיע לפתרון שיביא לסיום הכיבוש והסכסוך המתמשכים בהובלת ארה"ב ובמעורבות בין־לאומית, במיוחד של מדינות אירופה ומדינות ערביות המקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל.
בעוד נוסייבה ממשיכה להיות קול ברור נגד המלחמה בבמה הבין־לאומית וקוראת במועצות שונות של האו"ם לגנות את המבצע בעזה ונגד האלימות הישראלית הגוברת בגדה המערבית, ההנהגה של איחוד האמירויות ממשיכה לפסוע על הקו שבין תמיכה הומניטרית בפלסטינים אך מבלי להטיל ספק בלגיטימיות של הפעולה הישראלית. בערוצים רשמיים, גינו משרדים ממשלתיים התקפות ספציפיות על בתי חולים ועל אזורים אזרחיים מאוכלסים בצפיפות מבלי לגנות את המבצע באופן כללי, ואילו עלי א־נועימי, ראש ועדת החוץ והביטחון אמר לקבוצות לובי פרו־ישראלית כי אבו דאבי מחויבת להסכמי אברהם, וכי "אנחנו רוצים להבהיר לעולם שישראל כאן כדי להישאר". הסיוע ההומניטרי שאיחוד האמירויות מעניקה לפלסטינים עולה בקנה אחד עם המדיניות של המדינה בשני העשורים האחרונים במיוחד בתקופה של זאיד בן נהייאן, מייסד המדינה, שהיה תומך נלהב במאבק הפלסטיני.
באמירויות, מדינה שנוקטת בדרך כלל עמדה נוקשה מאוד כלפי הבעת ביקורת כנגד הממשלה, ובמיוחד מאז אירועי האביב הערבי, התקשורת עוסקת באופן קבוע ומקיף בנעשה בעזה. בערוצים הרשמיים והלא־רשמיים כאחד נשמעים דברי ביקורת חריפים על ישראל, דבר שנחשב מסוכן מאז הסכמי אברהם. "החברה והאוכלוסייה כאן הפכה לפוליטית בצורה יוצאת דופן מאז 7 באוקטובר. נדמה כאילו חזרנו לתקופה שלפני האביב הערבי ב־2011 כשעוד היה מקום לשיח פוליטי ציבורי לפני שהפחד מפיקוח או מענישה נכנס לתפיסה הציבורית בכל הנוגע להבעת דעות פוליטיות". משפיענית צעירה אמרה לי בעילום שם בגלל האופי הרגיש של דבריה, "אנחנו מרגישים כל כך מועצמים, כולם מדברים על ישראל ופלסטין. בטלוויזיה, במשקי בית, במדיה החברתית, בעבודה – זה פתאום כבר לא טאבו".
רבים מייחסים את התמיכה המשמעותית בעזה לקיומה של אוכלוסייה פלסטינית משמעותית באמירויות, שמחזיקה בעמדות של כוח והשפעה רבות, במיוחד בתחומי המדיה והעסקים. רבים מקולות אלה שהיו פעילים בצורה משמעותית עד 2020 הושתקו לאחר הסכמי אברהם, ויש עכשיו חזרה לתמיכה בנרטיב זה, תמיכה שמתבטאת בין היתר באירועים תרבותיים שמתקיימים כמעט בכל ערב בנושאים שונים הנוגעים לתרבות ולחברה הפלסטינית.
במדינה שמענישה כל סוג של ביקורת כלפי אנשי ממשל ומדיניותם, השיח והתגובות על המלחמה הם מאוד לא־צפויים ולא־שגרתיים. למשל, כשנשיא האמירויות קיבל את פניהם של מנהיגי ישראל בוועידת COP28 בתחילת דצמבר, הוא זכה לביקורת גלויה מצד אזרחים אמירותים ברשתות החברתיות. הערות כמו "למה אתה נפגש עם פושעי מלחמה?" הציפו את הרשת החברתית, ונמחקו אחרי כמה ימים אך ללא ענישה. כמו כן, היו מופעי מחאה פומביים ב־COP28 נגד האלימות בעזה ונגד נוכחות המשלחת הישראלית.
נראה שהקולניות של ביקורת זו השפיעה על מדיניות השלטון לעת עתה. גורם בכיר באחת מרשויות ההשקעות המובילות במדינה שיתף כי אסטרטגיית ההשקעה הושפעה קשות מהסנטימנט האנטי־ישראלי ברחבי המזרח התיכון ובתוך האמירויות, עם הקפאת השקעה ישירה בישראל, השקעה שעמדה בראש סדר העדיפויות בשלוש השנים האחרונות. הוא טען אומנם שמגמה זו כנראה לא תאריך ימים, אך בכל זאת היא כבר מתחילה לגבות מחיר ממשי עם ביטול של השקעות ושל שיתופי פעולה פוטנציאליים.
החרם על תאגידים התומכים בישראל – כמו קוקה קולה וסטארבקס – נפוץ מאוד וכבר משפיע בצורה חריפה על זכיינים מקומיים בדובאי ובאבו דאבי. חברה מקבוצת א־שאיע – תאגיד ענק של מזון שבסיסה מכווית – הביעה את הפתעתה מכך ש"תושבי האמירויות מצביעים בבירור בכספם נגד המלחמה
"אנחנו תחת לחץ רב לא לפרסם כל סוג של קשר עסקי עם ישויות ישראליות כרגע", הסבירה בכירה בחברת אנרגיה מובילה, גם כן בעילום שם בגלל רגישות הנושא. "אני לא חושבת שזה ימשיך ככה אחרי שהדברים יירגעו, אבל זה תלוי איך ייראה המשבר ההומניטרי אחר כך. זה מדהים איך דעת הקהל השפיעה ישירות על העסקים שלנו, זה לא משהו שקורה כאן לרוב".
נוסף על כך, החרם על תאגידים התומכים בישראל – כמו קוקה קולה וסטארבקס – נפוץ מאוד וכבר משפיע בצורה חריפה על זכיינים מקומיים בדובאי ובאבו דאבי. חברה מקבוצת א־שאיע – תאגיד ענק של מזון שבסיסה מכווית – הביעה את הפתעתה מכך ש"תושבי האמירויות מצביעים בבירור בכספם נגד המלחמה".
כמו כן ובניגוד לעבר, שגרירות איחוד האמירויות בישראל לא פרסמה דבר מאז המלחמה, ואף לא פוסט לחג חנוכה, מה שמצביע על כך שהתקבלה הוראה מלמעלה. סביר להניח שהשקט היחסי נועד כדי למנוע הערות ביקורתיות שעלולות להופיע בתגובות לכל פוסט.
כל האנשים שהתראיינו לכתבה זו מהאמירויות אינם סבורים שהמלחמה תשפיע על הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות בטווח הארוך. הערך של הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות כבר גבוה מאוד, עם מעל ליותר מ־2.5 מיליארד דולר ב־2022 בסחר בין ישראל והאמירויות ב־2022, וכאשר חברות אנרגיה מאבו דאבי מחזיקות בבעלות על יותר ממיליארד דולר מהנתחים בפעילות שדה הגז תמר של ישראל. עם זאת, כולם ציינו את הפתעתם מהמרחב החדש להבעת התנגדות ומההשפעה של המחאה על המגזר הפרטי.
ערב הסעודית: מתקרבת מתרחקת
ההתקרבות הסעודית לישראל היא עמוקה יותר משיקולים כלכליים בלבד וקשורה למערך האינטרסים האזוריים בדרכים שונות. בקרב המדינות הסוניות החזקות במפרץ קיימת איבה ארוכת שנים כלפי חמאס בשל הקשר שלה עם האויב המושבע של אותן מדינות – האחים המוסלמים ופלגים אסלאמיסטיים דומים, וכך גם בשל קרבתה לאיראן. בהתאם לכך, כל אמצעי התקשורת במדינות המפרץ מתחו ביקורת חריפה על האידאולוגיה ועל הפעולה של חמאס בשבעה באוקטובר, והתמיכה הפופולרית בחמאס כתנועה פוליטית כמעט שאינה קיימת.
למרות הסלידה מפעולת חמאס, נראה כי המלחמה החזירה את המאבק הפלסטיני למרכז הבמה בקרב הציבור הסעודי. ההנהגה הסעודית צועדת בזהירות בין הטיפות בעודה מנסה לנסח את תגובותיה למלחמה, ותוך כדי ניסיון לייצר איזון בין הציבור שמתוסכל יותר ויותר מישראל לבין האינטרס להשאיר את הסכמי הנורמליזציה על השולחן. לפני המלחמה יותר משליש מהסעודים היו מוכנים לשים את נושא הכיבוש בצד כדי להתקדם ביחסים כלכליים עם ישראל, ומעטים מהדור הצעיר החזיקו בדעה משמעותית בנושא של ישראל או על הכיבוש, ואילו היום סקרים מראים שכ־96 אחוזים מהאוכלוסייה חושבים שכל מדינות ערב צריכות לנתק את הקשרים עם ישראל. לפני המלחמה, ערב הסעודית נעה בגלוי לקראת הסכם נורמליזציה עם ישראל בעידודה של ארה"ב, שהציעה גישה לטכנולוגיה גרעינית כחלק מהסכם ביטחוני מקיף. כתוצאה מהמלחמה, לפתע צעירים סעודים רבים גילו עניין בסוגיה הפלסטינית, ואימצו שיח אנטי־קולוניאלי שהיה בעבר שולי מאוד בממלכה.
הלחץ הציבורי הפך משמעותי כל כך, עד שהשליט הסעודי מוחמד בין סלמאן קרא לאמברגו נשק על ישראל במהלך פסגת BRICS בנובמבר. ובכל זאת, יש בכירים, ובכללם שר ההשקעות ח'אלד אל־פאלח, שממשיכים להביע את הרצון להמשיך בהליכי הנורמליזציה. בעוד הנורמליזציה היא חלק חשוב מ"חזון 2030" של השליט ליצירת כלכלה מגוונת עם רלוונטיות בין־לאומית, הוא מתעקש שכל הסכם יבוא יד ביד עם פתרון שתי מדינות בתנאים של "יוזמת השלום הערבית" מ־2002 בהובלת סעודיה.
גורם נוסף שעלול להשפיע על המדיניות של סעודיה כלפי ישראל הוא חוסר הצלחה ברור מבחינה צבאית ב"מחיקת תשתית החמאס", שגרם לכמה פקידים סעודים להביע ספקות באופן פרטי. המטרה בהתקרבות לישראל היא מטעמי ביטחון ואסטרטגיה, ונראה שיש גורמים בממלכה שמטילים ספק ביכולות הצבאיות של ישראל בעקבות המבצע, במיוחד בעקבות הרקטות ששוגרו על תל אביב בערב השנה החדשה, והעובדה שפגזים מסוימים אזלו לישראל זמן קצר לאחר תחילת הלחימה.
הצטרפותה הרשמית של ערב הסעודית, לצד איחוד האמירויות, איראן ומצרים, לגוש BRICS בתחילת ינואר (הכולל בתוכו את רוסיה ואת סין), יכולה להצביע על שינוי באסטרטגיה שהובילה את הממלכה לראות בישראל שותפה חשובה. השליטים הסונים נאבקו בסכסוכי פרוקסי עם איראן ברחבי האזור בעשורים האחרונים – למשל בחריין, עיראק, סוריה ותימן – מה שהוביל אותם לחפש תמיכה ביטחונית וכלכלית מארה"ב ומישראל. הצטרפותן של מדינות ערב לגוש מקדמת סדר עולמי חדש במקביל לניסיון להוציא את הסחר העולמי מחוץ לתחום הבלעדי של הדולר האמריקאי.
בשבועות האחרונים מדינות ערב עם הצוות של ביידן מתקרבים לתיווך עסקה חדשה שתכלול תוכנית למדינה פלסטינית וכן נורמליזציה של היחסים עם ערב הסעודית. בכל תרחיש אפשרי, נראה שיש דגש כבד מאוד על תפקידן של מדינות המפרץ באזור ביום שלאחר המלחמה.
