בהעדר אינדיקציות המעידות על רצונו של אבו מאזן להעביר את שרביט השלטון בצורה חלקה ומסודרת ליורש מוסכם, דבר העלול להביא להחרפת היריבויות ומאבקי הכוח וכפועל יוצא להידרדרות נוספת במעמדה של הרשות הפלסטינית עד כדי סכנת התפרקות, כורח המציאות מחייב לנסות ולדמיין נוסחה להחלפת שלטון תקינה שביכולתה למנוע התפוררות וכאוס אפשריים. אין בנמצא אישיות הנהנית מתמיכת רוב ברור כדי לתפוס את מקומו של אבו מאזן. גם התנאים שאפשרו בעבר לערפאת ולאבו מאזן אחריו לאחוז בכל מושכות השלטון אינם קיימים עוד. אי לכך, נדמה כי הנוסחה הגואלת טמונה בהקמת מנהיגות קולקטיבית הנשענת על שלוש צלעות: פתח, הרשות הפלסטינית ואש"ף. בראש כל אחד מן הגופים הללו תעמוד אישיות מבין המועמדים הפוטנציאלים, ושלושתם יעבדו בצוותא. יש בנוסחה זו כדי להתגבר על מכשולים ועל קשיים רבים ולהקל את חבלי הלידה של מנהיגות חדשה.
מנהיגות חדשה תידרש להפשיל שרוולים ולמקד את מאמציה בטיפול במספר דילמות שבראשן ארגון מחדש של מוסדות הרשות ושל אש"ף כך שיהפכו לביתם של כל הזרמים הפוליטיים וישימו קץ לפילוג הפנימי. ברור שארגון פתח לא יוותר על הבכורה להמשיך ולהוביל את אש״ף ואת הרשות הפלסטינית. שאר הארגונים בתוך אש״ף המשתייכים לזרם הלאומי לא יתנגדו לכך. והזרם האסלאמי, קרי חמאס והג׳יהאד האסלאמי, יהיה מוכן להשלים עם מצב זה על בסיס של שותפות פוליטית, להבדיל מן המצב הנוכחי שבו יש לארגון פתח שליטה בלעדית על כל מוסדות הרשות ועל אש"ף.
שתי הסוגיות המרכזיות שיעמדו על סדר היום לאחר עידן אבו מאזן והסדרת המצב הארגוני-מנהיגותי ברשות ובאש"ף שזורות זו בזו ונוגעות לאופיו של המאבק הפלסטיני ולקשר עם ישראל ועם שלטונות הכיבוש.
ראשית כול, על שכמם של הקברניטים החדשים מוטלת המשימה לגבש תוכנית פוליטית ריאלית ורעננה שתסיק את המסקנות מכישלון דרכו הפוליטית של אבו מאזן מחד גיסא, ותשכיל להבין את מגבלותיו של המאבק המזוין כדרך יחידה להשיג את המטרות של המאבק הפלסטיני מאידך גיסא. כל קריאותיו של אבו מאזן לחידוש המשא ומתן עם ישראל בעקבות קריסת הסכמי אוסלו במסגרת זו או אחרת נתקלות בסירוב ישראלי. הניצחון של כוחות הימין הקיצוני בישראל בבחירות האחרונות והקמת ממשלה ימנית מובהקת אינם מותירים שום ספק לגבי סיכויי הצלחתה של אופציית משא ומתן מחודש. ישראל תמשיך להתמקד בקביעת עובדות בשטח כאשר יחסה לרשות ייקבע על פי שיקולי ביטחון גרידא, כלומר היא תבקש לשמור על הרשות כדי שתמלא תפקיד של קבלן משנה לביטחון ישראל.
כל בר־דעת יודע כי הסכסוך בין הפלסטינים והישראלים יוכרע במידה רב בדו־קרב בין שני הצדדים. הוא יוכרע בנקודות ולא בנוקאאוט. אי לכך, אין לתלות תקוות שווא כאילו הישועה תבוא מכיוון האו״ם, הקהילה הבין־לאומית או מדינות ערב, שרובן נתונות להשפעת ארה״ב, בת־בריתה העיקרית והאסטרטגית של ישראל שמגינה עליה כעל עצמה.
במצב של חוסר תקווה להגיע להסכם עם ישראל דרך משא ומתן, האופציה הצבאית, דהיינו מאבק מזוין, צריכה להיבחן בקור רוח ובכובד ראש. אמוציונלית, פגיעה בישראלים – בחיילים ובמתנחלים – מספקת יצרי נקם ומעוררת רגשי גאווה נוכח מעשיהם הנפשעים של שלטונות הכיבוש ושל המתנחלים. אולם אל לנו להתעלם מהשלכותיה השליליות של פעילות זו בדפוסיה המוכרים ובצל מאזן כוחות צבאי הנוטה בצורה מוחלטת לטובת ישראל. מאבק מזוין לבדו לא יכריע את ישראל ולא יאלצה לסגת מן השטחים הכבושים.
הפעילות הצבאית של הארגונים הפלסטיניים בנסיבות הקיימות לכל היותר יש בה משום מטרד לישראל, אך היא אינה מכריחה אותה להתקפל. התנחלויות, צבא ומודיעין, תיאום ביטחוני יצרו תנאים נוחים לישראל להתגונן בצורה אפקטיבית יותר, והערימו קשיים בפני הארגונים המצדדים במאבק מזוין.
חיסרון בולט נוסף לפעילות הצבאית של הארגונים נעוץ בכך שזו פגעה ביכולת של תנועות מחאה ישראליות נגד הכיבוש למנף את עצמן בתוך הציבור הישראלי. לא־מעט פעולות גורמות להקצנה לכיוון הימני קיצוני. אסור לזלזל בחזית זו ולהתייחס לחברה הישראלית כאל מקשה אחת.
באופן עקרוני, אין לערער על זכותו של כל עם נכבש לצאת למאבק מזוין נגד הכובש (בעיני ישראל היא אינה כוח כובש!). השאלה אינה נסובה סביב הלגיטימיות של מאבק מזוין, אלא היא עניין של עלות מול תועלת, של תובנה נגד אטימות. אין להקל ראש בהישגים התודעתיים של ההתנגדות המזוינת מעזה. ברם, יש להודות כי לא עלה בידה עד כה אפילו להסיר את המצור הלא־צודק שמוטל עליה, מה גם שהיא אינה תורגמה להישגים פוליטיים לעם הפלסטיני כולו, אם היא נועדה להאדרת שמו של ארגון זה או אחר. גם הפעולות של קבוצות מזוינות או של יחידים המחרפים את נפשם בג׳נין, בשכם ובמקומות אחרים בגדה המערבית – אין בהן כדי לחולל שינוי משמעותי.
יש להמציא ולעצב צורות מאבק שיאפשרו לרוב הציבור להשתתף בהן באופן פעיל. האינתיפאדה הראשונה הייתה אבן דרך חשובה מאין כמותה בהיסטוריה הפלסטינית. יש להפיק את לקחיה וליישמם בתנאים החדשים שנוצרו. הבטחת קיומם של תנאים מתאימים שיסייעו לאוכלוסייה להחזיק מעמד במאבק העשוי להימשך עשורים, היא דבר חשוב לאין ערוך מאלפי אלפים של טילים ושל פעולות צבאיות בודדות. הדבר מצריך הנהגה שמסוגלת לראות את הנולד ורשות שנותנת דוגמה לעמה. על כן, השינוי במבנה הרשות תוך מלחמת חורמה בגילויי השחיתות הן תנאי הכרחי להצלחה.
כל עוד ישראל מנהלת כיבוש דה לוקס ואינה משלמת מחיר עבור הניסיון לכפות את רצונה על עם אחר, המצב ימשיך להידרדר. אומנם העם הפלסטיני יסבול, אך ישראל תצא המפסידה האמיתית, כי התחליף למדינה פלסטינית בגבולות 1967 הוא מדינה אחת
בהיבט של הקשר עם ישראל ועם שלטונות הכיבוש, האמת שצריכה להיאמר לציבור הפלסטיני היא שהסכם פוליטי עם ישראל אינו עומד על הפרק בטווח הזמן הנראה לעין אם בכלל. הקיפאון הפוליטי עשוי להימשך זמן רב, והמאבק הפלסטיני-ישראלי ילבש צורות שונות ומשתנות בהתאם לתנאים הקיימים. אסור להשלות את הציבור. הסכמי אוסלו שייכים לעבר, ודרך המשא ומתן שאבו מאזן הלך בה לא הניבה דבר. הימין הישראלי הקיצוני מחזיר את הגלגל לאחור, ובמקום פשרה על בסיס טריטוריאלי הוא סוחף את הסכסוך לאפיק של מאבק קיומי.
אשר על כן נשאלת השאלה החשובה שממנה נגזרות שאלות לוואי רבות. איך ניתן לנהל את המאבק מול ישראל, שמחזיקה ברוב הקלפים ושביכולתה לחנוק את הרשות הפלסטינית ולפגוע באופן קשה בכל מרקם החיים של הציבור הפלסטיני, ולאו דווקא באמצעים צבאיים כוחניים.
הקשר בין כובש לנכבש לא השתנה עם חתימת הסכמי אוסלו ועם הקמת הרשות הפלסטינית. חיי הפלסטינים נשלטים בידי ישראל בכל התחומים, החל ברישומו של כל תינוק פלסטיני שנולד במרשם האוכלוסין וכלה בפרנסתם היום־יומית. הרשות הפלסטינית אינה יכולה לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר לאוכלוסייה בלי הסכמתה ואישורה של ישראל. למרבה האירוניה, רבים בתוך הציבור הפלסטיני תוהים ועורכים השוואה בין המצב שהיה קיים לפני קום הרשות, כאשר היה ניתן לגשת ישירות למשרדי הממשל הצבאי הישראלי כדי לקבל שירותים מסוימים, לבין המצב שבו הם חייבים להיעזר בשירותי ״המתווך״ הפלסטיני, במקרה זה משרדי הרשות הפלסטינית. כיצד אם כן ניתן לנהל את המאבק מול ישראל כאשר היא שולטת בכל תחומי החיים של הפלסטינים?
התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שכל עוד ישראל מנהלת כיבוש דה לוקס ואינה משלמת מחיר עבור הניסיון לכפות את רצונה על עם אחר, המצב ימשיך להידרדר. אומנם העם הפלסטיני יסבול, אך ישראל תצא המפסידה האמיתית, כי התחליף למדינה פלסטינית בגבולות 1967 הוא מדינה אחת.
תפקידה של הרשות הפלסטינית הוא תפקיד מרכזי ומכריע בהתוויית אסטרטגיה המיועדת להכשיל את המדיניות של הכיבוש. אסטרטגיה כזו חייבת להסתמך על הכוחות של כל שכבות העם ולמשוך אותן להשתתף במערכה גורלית זו. אם ברצונה של הרשות לשמור על תדמיתה כרשות לאומית ולהוביל מאבק כזה בהצלחה, עליה כפי שצוין לערוך בדק בית ולתקן את דרכה. לא הרובים של אנשי מנגנוני הביטחון יכריעו את המערכה לטובת הפלסטינים אלא השתתפות המונית רחבה ככל האפשר בפעילויות מגוונות שיהפכו את חייהם של המתנחלים בגדה המערבית לבלתי־נסבלים ויעמידו את צבא הכיבוש בפני משימות בלתי־אפשריות. כדאי שמסלול העימות יהיה פרוגרסיבי ובהדרגה. צעד כגון החזרת הרובים שברשות מנגנוני הביטחון לישראל והפסקת התיאום הביטחוני יהיה צעד פתיחה חכם לפעילות זו. הרשות הפלסטינית וכלל האוכלוסייה הפלסטינית חייבים להבין שהם יידרשו לשלם מחיר יקר בעימות זה העשוי להימשך שנים ארוכות. שלטונות הכיבוש ישתמשו בכל האמצעים ויפעילו לחצים כבדים כדי להכשיל תנועת התנגדות עממית זו ולא תהיה ברירה לעם הפלסטיני אלא לעמוד איתן כדי לנצח.
