המועמדים לנהל את רצועת עזה הם שלושה: חמאס, שנאבקת על הישרדותה, הרשות הפלסטינית, ששלטה שם בעבר וחזרתה תהיה מותנית בהסכם עם חמאס או בתמיכה אזורית ובין־לאומית. המועמדת השלישית היא ישראל עצמה, שהודיעה כי הפעם אין בכוונתה לצאת מהרצועה גם אם חמאס תעזוב, וכי תכבוש מחדש את הרצועה ותנהל את ענייניה כפי שעשתה בעבר. למעשה, מי שידו תהיה על העליונה הוא זה שיחליט כיצד תסתיים המלחמה.
רשמית, הליגה הערבית וחברותיה אינן נוטות לדבר בקול רם על "היום שאחרי" ורואות בכך כניעה לדרישותיה של ישראל. זה נכון במידה מסוימת, אולם האופציה הגרועה יותר היא להמתין עד שישראל תסיים את מלחמתה שם. אי־ניהול משא ומתן לפתרון ייתן יד חופשית לישראל להמשיך לחולל הרס, בהעדר תוכנית פוליטית חלופית. וכאשר ישראל תשלוט ברוב שטחי הרצועה, היא זו שתחליט לגבי גורלה.
הימנעות ממשא ומתן ביום שלפני "היום שאחרי" תסבך את המצב הנוכחי, המסובך ממילא. מריחת זמן משמעה דימום, סבל והרס. כמו כן, הותרת המשבר תלוי בעולם הבלתי־נודע פירושה סיכונים מעבר לעזה, שכן אנו חיים באזור רועש וגועש מבחינה פוליטית, ואיננו יודעים מאין תיפתח הרעה. בגדה המערבית שורר מצב של חוסר יציבות ועימותים העלולים להסלים בבוא הזמן. ישראל מצהירה שהיא גייסה מאה אלף חיילים שנמצאים ליד הגבול עם לבנון, ומאיימת שתהפוך את ביירות לעזה. בעיראק נפרסו כוחות בגבולה המזרחי של המדינה בניסיון לשלוט במיליציות המזוהות עם איראן וכדי לבלום את ההפצצות על הבסיסים האמריקנים. חמאס הנצורה מרוויחה מהתרחבות של חזית המלחמה המתישה את אויבה. ישראל גם היא מעוניינת במלחמה בין הציר המזוהה עם איראן והציר שמנגד.
האופציה, שספק אם תהיה מקובלת על שני צידי המלחמה, היא מהלך לצירוף חמאס לרשות הפלסטינית, ולאחר מכן הטלת הניהול הביטחוני, המנהלי והכספי של עזה על הרשות הפלסטינית
ישראל מכינה את דעת הקהל הבין־לאומית לקראת הסדרים שונים, ובראשם ריקון עזה מחמאס ב־2024 ודחיית הקריאה להפסקת המלחמה. נכון לעכשיו, היא מסתפקת במשא ומתן בנוגע לפתרון סוגיות דחופות, כגון השלמת שחרורם של בני הערובה הנותרים, מתן סיוע הומניטרי ולאחר מכן דיון בפתרון שיהפוך את עזה לגדה המערבית.
האופציה, שספק אם תהיה מקובלת על שני צידי המלחמה, היא מהלך לצירוף חמאס לרשות הפלסטינית, ולאחר מכן הטלת הניהול הביטחוני, המנהלי והכספי של עזה על הרשות הפלסטינית. הרווח מהמיזוג ימנע עימות עתידי בין הפלסטינים על ניהול עזה, ויבטיח כי חסידי חמאס ברצועה יסכימו לניהולה על ידי הרשות הפלסטינית. אולם יש עוינות מושרשת בין פתח לחמאס: פתח היא תנועת מאבק לאומית המאמינה בפתרון של שלום, וחמאס הוא ארגון של האחים המוסלמים המאמין בפתרון צבאי.
הסיכויים להתרחשות חיובית מבחינת חמאס הם קלושים בצל המנהיגות הקיצונית הנוכחית ולאחר הרחקתם של פוליטיקאים פרגמטים כאסמאעיל הנייה וח'אלד משעל.
כך או כך, עדיף להטיל את השליטה בעזה על הרשות הפלסטינית, לבדה או בשותפות עם חמאס, משום שהדבר ימנע את הכיבוש הישראלי או את הואקום והכאוס המסוכנים שיתלוו אליו. זה גם יעצור את התוכנית הישראלית לעקירת התושבים הפלסטינים ממקומות מגוריהם בתוך עזה וגירושם למצרים.
חשוב לציין גם שישראל שואפת להיפטר לחלוטין מחמאס, מגמה שמדאיגה את חזבאללה, שמבין כי הדבר עלול לעודד את ישראל לחסל אותו ולשנות את מפת האזור, כפי שאיים נתניהו.
אין פתרונות קלים. הגיעה השעה ללחוץ על שני הצדדים לקבל את פתרון שתי המדינות, שפירושו הקמת מדינה פלסטינית. יש לנצל את המשבר הנוכחי, שהחריד את שני הצדדים, ולהחזיר לפוליטיקאים מעט מהחשיבה הפרגמטית.
עבד א־רחמן א־ראשד הוא אינטלקטואל ואיש תקשורת סעודי, שכיהן בעבר כעורך הראשי של היומון א־שרק אל־אווסט וכמנכ"ל רשת אל־ערביה. המאמר המלא התפרסם ב־28 בנובמבר 2023 ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
