צילום: רויטרס
פגישה בין א-סיסי לקייס סעיד, דצמבר 2022 (צילום: רויטרס)
Below are share buttons

סתיו הזעם הערבי

התסכול בקרב תושבי מדינות כמו תוניסיה ומצרים, שהצליחו לעלות על המסלול הדמוקרטי למשך תקופה, אך מצאו עצמן שוב תחת הנהגות טוטליטריות, גורם לחלקם לראות בנקודת שבר זאת את קצו של הניסיון הדמוקרטי במזרח התיכון. אבל נראה כי המרחב השתנה בעשור שחלף ולמשטריו הטוטליטריים יהיה קשה לשרוד לאורך זמן

ג'לאל אל־ורגי, פובליציסט וחוקר תוניסאי המומחה ליחסים בין־לאומיים ולאסלאם הפוליטי, כותב טור דעה המסתכל על העשור החולף מפרוץ האביב הערבי ומהפכותיו, ובו הוא מבטא את זעמם ואת תסכולם של רבים מתושבי האזור על מציאות חייהם הנוכחית, כשהתקוות שמילאו את לבבותיהם עם פרוץ האביב הערבי התחלפו נכון לשעה זאת באכזבות ובמפח נפש. 

אל־ורגי מסביר כי התסכול בקרב תושבי האזור רב במיוחד לנוכח מצבן של מדינות כמו תוניסיה ומצרים, שהצליחו לעלות על המסלול הדמוקרטי למשך תקופה מסוימת, אך מצאו עצמן שוב תחת הנהגתם של שליטים טוטליטריים כמו א־סיסי וקייס סעיד. אל־ורגי מוסיף כי יש גם אנשים פסימיים במיוחד הרואים בנקודת שבר זאת את קצו של הניסיון הדמוקרטי במזרח התיכון.

הוא טוען כי השאיפה האזורית והבין־לאומית ליציבות במזרח התיכון היא שהכריעה את המערכה והביאה לשיבתם של שליטים אוטוריטריים לשלטון. המהפכה הנגדית שפעלה נגד מהפכות האביב הערבי ניגנה על מיתרי הפחד בקרב הכוחות הבין־לאומיים, ובמיוחד המערב, מפני חוסר יציבות באזור ומפני פגיעה באינטרסים שלהם כתוצאה מחוסר יציבות זה. כך יכלו שליטים אוטוריטריים ודיקטטורים לשוב לשלטון באין מפריע או לצאת מהאביב הערבי בעודם על כס השליט, ומהפכות הקוראות לשינוי ולמעבר לממשל דמוקרטי חוסלו ונקברו בצד הדרך. הוא מוסיף כי שליטי האזור הבינו שכדי להבטיח את המשך שלטונם ולדכא כל איום על האינטרסים שלהם, עליהם לפעול ללא לאות כדי למנוע כל ניסיון לשינוי ולמעבר לשלטון דמוקרטי במדינותיהם.

מדינות הלאום הערביות ומוסדותיהן פשטו את הרגל מכל ערכיהם, וכל שנותר מהם הוא קליפה ריקה בעלת כוח צבאי הדואג אך ורק להמשך שלטונם של שליטיהן

אולם, למרות הפסימיות המובנת והמתבקשת, אל־ורגי טוען, ובצדק, כי המזרח התיכון של ימינו איננו אותו מזרח תיכון של לפני עשור, וכי מבט מעמיק יגלה כי המשטרים הדיקטטוריים המושלים כיום ברבות ממדינות ערב חלשים מקודמיהם. הם כבר אינם יכולים לצופף את השורות תחת דגל "מדינת הלאום" – מושג שהלך ואיבד כל תוכן ומשמעות במזרח התיכון של ימינו. התשתית המדינית של המדינות הללו רקובה, מנגנוניהן השלטוניים חסרי רוח חיים, ואין להן יותר ייעוד או אידיאל היכולים ללכד את ההמונים. בתוך כך, אל־ורגי מבקר בחריפות את האליטות השליטות במדינות האזור, שאינן מסוגלות יותר למלא את תפקידן בדאגה לציבור, ואפילו לא בסיפוק צרכיו הבסיסיים ביותר. האליטות הנוכחיות מנותקות מהמציאות, לדבריו, נצמדות לעבר בכוח ומסרבות להכיר במצב הקיים בשטח ובתהפוכות הזמן והשעה. מסיבה זאת לא נותר לאליטות ולמשטרים האוטוריטריים שהן עומדות בראשם אלא לפנות לשימוש בכוח כדי להכפיף את המציאות לרצונן – ובכך הן פורמות במו ידן את האמנה החברתית הקיימת בין האזרחים למנהיגיהם.

אל־ורגי שוטח לכל אורך מאמרו דברי ביקורת כנגד רעיון מדינת הלאום במזרח התיכון, ואומר כי מדינות הלאום הערביות ומוסדותיהן פשטו את הרגל מכל ערכיהם, וכל שנותר מהם הוא קליפה ריקה בעלת כוח צבאי הדואג אך ורק להמשך שלטונם של שליטיהן. אלו מדינות כושלות מכל בחינה, הוא קובע, שתושביהן האומללים מלבנון ועד תימן, מעיראק ועד מאוריטניה, נאלצים להצטופף בתורים לקבלת מוצרי יסוד, ולהסתער על בנקים כדי לקבל בחזרה את כספם. אלו מדינות שאינן מעניקות לתושביהן חיים של כבוד, שוללות מהם את זכויותיהם ואת חירויותיהם, ועימן גם את התקווה לחיים טובים יותר בעתיד. אין זה מפתיע אפוא שממדינות לאום המנסות לקבץ תחת דגלן את תושביהן, הפכו מדינות אלה לארצות שמקיאות את תושביהן משטחן, כפי שיעידו המראות העצובים של עשרות האלפים הבוחרים לברוח לעבר אירופה על גבי סירות רעועות ולהעמיד את חייהם ואת חיי ילדיהם בסכנה רק בשביל האפשרות לחיים אחרים מחוץ למולדתם.

אל־ורגי סוקר את המצב במדינות שונות ברחבי האזור, מעיראק המפולגת והמשוסעת, שמשטרה ומנגנוניה נגועים בשחיתות עד לשד העצמות, דרך סוריה ותימן המרוסקות שהפכו לזירות פעילות של כוחות זרים הפועלים בהן ללא מצרים, עבור בסודאן הנשלטת בידי חונטה צבאית, וכלה במצרים השקועה עד צוואר בחובות, ושבתי הכלא שלה מלאים בעשרות אלפי אסירים פוליטיים. הוא מוסיף כי גם מדינות ערב העשירות, הנהנות משפע של משאבי טבע, כמו מדינות המפרץ, אינן נוהגות בתושביהן בהגינות הנדרשת וזורקות סכומי עתק על מיזמי סרק שכל תכליתם היא יצירת חזות מצודדת בפני העולם, במקום לתעל משאבים לטובת השקעות שישיאו תשואות למען עתידם של תושביהן.

בזמן ששליטי האזור חושבים שבדכאם את רצונם של תושביהם לשינוי הם מבטיחים את המשך שלטונם, הם עלולים לגלות כי המצב בשטח ייראה אחרת לגמרי. שכן המציאות הנוכחית הקשה הולכת ומעצימה את תסכולם ואת זעמם של תושביהן, ובהיעדר דרכים להתאגד ולפעול לשינוי המצב דרך מפלגות או דרך ארגוני חברה אזרחית הנתונים כולם תחת דיכוי המשטר – הזעם והתסכול הופכים בהדרגה לפצצה מתקתקת, קובע אל־ורגי, ומוסיף כי כל הנתונים בשטח מראים כי האזור צועד לעבר גל של זעם בגין אוזלת ידם של המשטרים הקיימים בדאגה לצורכיהם הבסיסיים ביותר של תושביהם.

מצב זה לא יכול להימשך, מסכם אל־ורגי, בטח שלא באזור שרוב תושביו הם צעירים חסרי עתיד. כל העדויות מצביעות על כך שעמי האזור משוועים לשינוי יותר מבכל זמן אחר בעבר. בסיום מאמרו הוא כותב כי "מדינות הלאום הרקובות אינן מבטאות יותר את הרצון הקולקטיבי של תושביהן […], אלא הפכו לישות הנמצאת בסתיו ימיה, פוגעות ברצון תושביהן ומלבות זעם הולך וגובר. מי שקשרו קשר נגד האביב הערבי ימצאו עצמם ניצבים כיום למול סתיו של זעם".

ג'לאל אל־ורגי, פובליציסט וחוקר תוניסאי המומחה ליחסים בין־לאומיים ולאסלאם הפוליטי, כותב טור דעה המסתכל על העשור החולף מפרוץ האביב הערבי ומהפכותיו, ובו הוא מבטא את זעמם ואת תסכולם של רבים מתושבי האזור על מציאות חייהם הנוכחית, כשהתקוות שמילאו את לבבותיהם עם פרוץ האביב הערבי התחלפו נכון לשעה זאת באכזבות ובמפח נפש. 

אל־ורגי מסביר כי התסכול בקרב תושבי האזור רב במיוחד לנוכח מצבן של מדינות כמו תוניסיה ומצרים, שהצליחו לעלות על המסלול הדמוקרטי למשך תקופה מסוימת, אך מצאו עצמן שוב תחת הנהגתם של שליטים טוטליטריים כמו א־סיסי וקייס סעיד. אל־ורגי מוסיף כי יש גם אנשים פסימיים במיוחד הרואים בנקודת שבר זאת את קצו של הניסיון הדמוקרטי במזרח התיכון.

הוא טוען כי השאיפה האזורית והבין־לאומית ליציבות במזרח התיכון היא שהכריעה את המערכה והביאה לשיבתם של שליטים אוטוריטריים לשלטון. המהפכה הנגדית שפעלה נגד מהפכות האביב הערבי ניגנה על מיתרי הפחד בקרב הכוחות הבין־לאומיים, ובמיוחד המערב, מפני חוסר יציבות באזור ומפני פגיעה באינטרסים שלהם כתוצאה מחוסר יציבות זה. כך יכלו שליטים אוטוריטריים ודיקטטורים לשוב לשלטון באין מפריע או לצאת מהאביב הערבי בעודם על כס השליט, ומהפכות הקוראות לשינוי ולמעבר לממשל דמוקרטי חוסלו ונקברו בצד הדרך. הוא מוסיף כי שליטי האזור הבינו שכדי להבטיח את המשך שלטונם ולדכא כל איום על האינטרסים שלהם, עליהם לפעול ללא לאות כדי למנוע כל ניסיון לשינוי ולמעבר לשלטון דמוקרטי במדינותיהם.

מדינות הלאום הערביות ומוסדותיהן פשטו את הרגל מכל ערכיהם, וכל שנותר מהם הוא קליפה ריקה בעלת כוח צבאי הדואג אך ורק להמשך שלטונם של שליטיהן

אולם, למרות הפסימיות המובנת והמתבקשת, אל־ורגי טוען, ובצדק, כי המזרח התיכון של ימינו איננו אותו מזרח תיכון של לפני עשור, וכי מבט מעמיק יגלה כי המשטרים הדיקטטוריים המושלים כיום ברבות ממדינות ערב חלשים מקודמיהם. הם כבר אינם יכולים לצופף את השורות תחת דגל "מדינת הלאום" – מושג שהלך ואיבד כל תוכן ומשמעות במזרח התיכון של ימינו. התשתית המדינית של המדינות הללו רקובה, מנגנוניהן השלטוניים חסרי רוח חיים, ואין להן יותר ייעוד או אידיאל היכולים ללכד את ההמונים. בתוך כך, אל־ורגי מבקר בחריפות את האליטות השליטות במדינות האזור, שאינן מסוגלות יותר למלא את תפקידן בדאגה לציבור, ואפילו לא בסיפוק צרכיו הבסיסיים ביותר. האליטות הנוכחיות מנותקות מהמציאות, לדבריו, נצמדות לעבר בכוח ומסרבות להכיר במצב הקיים בשטח ובתהפוכות הזמן והשעה. מסיבה זאת לא נותר לאליטות ולמשטרים האוטוריטריים שהן עומדות בראשם אלא לפנות לשימוש בכוח כדי להכפיף את המציאות לרצונן – ובכך הן פורמות במו ידן את האמנה החברתית הקיימת בין האזרחים למנהיגיהם.

אל־ורגי שוטח לכל אורך מאמרו דברי ביקורת כנגד רעיון מדינת הלאום במזרח התיכון, ואומר כי מדינות הלאום הערביות ומוסדותיהן פשטו את הרגל מכל ערכיהם, וכל שנותר מהם הוא קליפה ריקה בעלת כוח צבאי הדואג אך ורק להמשך שלטונם של שליטיהן. אלו מדינות כושלות מכל בחינה, הוא קובע, שתושביהן האומללים מלבנון ועד תימן, מעיראק ועד מאוריטניה, נאלצים להצטופף בתורים לקבלת מוצרי יסוד, ולהסתער על בנקים כדי לקבל בחזרה את כספם. אלו מדינות שאינן מעניקות לתושביהן חיים של כבוד, שוללות מהם את זכויותיהם ואת חירויותיהם, ועימן גם את התקווה לחיים טובים יותר בעתיד. אין זה מפתיע אפוא שממדינות לאום המנסות לקבץ תחת דגלן את תושביהן, הפכו מדינות אלה לארצות שמקיאות את תושביהן משטחן, כפי שיעידו המראות העצובים של עשרות האלפים הבוחרים לברוח לעבר אירופה על גבי סירות רעועות ולהעמיד את חייהם ואת חיי ילדיהם בסכנה רק בשביל האפשרות לחיים אחרים מחוץ למולדתם.

אל־ורגי סוקר את המצב במדינות שונות ברחבי האזור, מעיראק המפולגת והמשוסעת, שמשטרה ומנגנוניה נגועים בשחיתות עד לשד העצמות, דרך סוריה ותימן המרוסקות שהפכו לזירות פעילות של כוחות זרים הפועלים בהן ללא מצרים, עבור בסודאן הנשלטת בידי חונטה צבאית, וכלה במצרים השקועה עד צוואר בחובות, ושבתי הכלא שלה מלאים בעשרות אלפי אסירים פוליטיים. הוא מוסיף כי גם מדינות ערב העשירות, הנהנות משפע של משאבי טבע, כמו מדינות המפרץ, אינן נוהגות בתושביהן בהגינות הנדרשת וזורקות סכומי עתק על מיזמי סרק שכל תכליתם היא יצירת חזות מצודדת בפני העולם, במקום לתעל משאבים לטובת השקעות שישיאו תשואות למען עתידם של תושביהן.

בזמן ששליטי האזור חושבים שבדכאם את רצונם של תושביהם לשינוי הם מבטיחים את המשך שלטונם, הם עלולים לגלות כי המצב בשטח ייראה אחרת לגמרי. שכן המציאות הנוכחית הקשה הולכת ומעצימה את תסכולם ואת זעמם של תושביהן, ובהיעדר דרכים להתאגד ולפעול לשינוי המצב דרך מפלגות או דרך ארגוני חברה אזרחית הנתונים כולם תחת דיכוי המשטר – הזעם והתסכול הופכים בהדרגה לפצצה מתקתקת, קובע אל־ורגי, ומוסיף כי כל הנתונים בשטח מראים כי האזור צועד לעבר גל של זעם בגין אוזלת ידם של המשטרים הקיימים בדאגה לצורכיהם הבסיסיים ביותר של תושביהם.

מצב זה לא יכול להימשך, מסכם אל־ורגי, בטח שלא באזור שרוב תושביו הם צעירים חסרי עתיד. כל העדויות מצביעות על כך שעמי האזור משוועים לשינוי יותר מבכל זמן אחר בעבר. בסיום מאמרו הוא כותב כי "מדינות הלאום הרקובות אינן מבטאות יותר את הרצון הקולקטיבי של תושביהן […], אלא הפכו לישות הנמצאת בסתיו ימיה, פוגעות ברצון תושביהן ומלבות זעם הולך וגובר. מי שקשרו קשר נגד האביב הערבי ימצאו עצמם ניצבים כיום למול סתיו של זעם".

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה