ניצני המרד
הסיפור של האינתיפאדה מתחיל ב־1969. שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, התארגנות פוליטית אינה מותרת בשטחים הכבושים. המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית מחליטה שהאיסור הזה אינו מתאים לה, ומתחילה להתארגן. כל מי שמכיר את התיאוריה הפוליטית ואת ההיסטוריה הקומוניסטית יצפה להתארגנות למאבק אלים כדי להפיל את הבורגנות, כפי שחזה מרקס ועשו לנין, קסטרו, מאו ואחרים, אך למפלגה הקומוניסטית היו תוכניות אחרות.
באותה תקופה, לא הייתה תמיכה רבה למאבק אלים בקרב הפלסטינים בשטחים הכבושים. אחת הסיבות לכך היא שבכל פעם שמישהו חצה את הגבול של לבנון, סוריה או ירדן כדי לבצע פעולה אלימה כלפי ישראל, הנקמה על כך הופנתה כלפי תושבי השטחים, מה שיצר אצל הפלסטינים התפכחות מסוימת מהרעיון של מאבק אלים, שבאותה תקופה הנהגת הארגון לשחרור פלסטין (אש״ף) היה מחויב אליו, אך עוד נחזור אליהם.
הקומוניסטים סברו שמאבק אלים לא יביא לתוצאות, ושהמאבק הפלסטיני צריך לקרות דרך התארגנות של מוסדות קטנים, אוטונומיים ועצמאיים, שעל הפלסטינים ללמוד איך לנהל אותם ולקבל בהם החלטות. הרעיון תפס, ובמהלך שנות ה־70 וה־80 צצו התארגנויות שונות כמו פטריות אחרי הגשם. התארגנויות של צעירים, רופאים, מורים, אחיות, נשים, אסירים, התארגנויות ספורט. קיימת קורלציה בין מרכזי כוח עצמאיים בחברה ופיזור הכוח בחברה, לבין היכולת לגייס ולתחזק מאבק בלתי אלים, ולכן הגישה של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית להתארגנות היוותה בסיס מושלם לבניית מה שהפך להיות גם הבסיס לאינתיפאדה.
ההכנות למאבק מתחילות בהדרגה. ב־1980 מוקמות ועדות ישראליות-פלסטיניות משותפות, והן צועדות יחד. ב־1983, סדנאות ללימוד מאבק בלתי אלים מתחילות לצוץ, וישראל סוגרת אותן. מובארק אוואד פותח את המרכז לחקר אי־אלימות במזרח ירושלים ומפיץ חומרים מתורגמים על מאבק בלתי אלים. בשביעי לדצמבר 1987 ארבעה פלסטינים נהרגים וכמה נפצעים בתאונת דרכים שעירבה רכב צבאי בעזה, ולהפתעת ישראל כמו גם אש"ף, האינתיפאדה הראשונה מתחילה.
המרד מתחיל
המשמעות של המילה אינתיפאדה היא התנערות. הכוונה היא להתנערות מהכיבוש, והפלסטינים מתחילים להתנער באמצעות צעדות ושביתות. צעירים תולים דגלי פלסטין, חוסמים כבישים כדי למנוע ממתנחלים להשתמש בהם, ומתעמתים עם חיילים.
התגובה הישראלית הייתה, במילים של שר הביטחון דאז יצחק רבין, ״לשבור להם את הידיים והרגליים״, וכללה: אלימות פיזית, ירי, מעצרים, מאסרים ממושכים ללא משפט, השמדת עצים, סגירת בתי ספר, הריסת בתים, הגליות וניתוק קהילות שלמות מחשמל, ממים ומדלק. המחויבות של המאבק לשיטות בלתי אלימות הציבה בפני אש"ף אולטימטום – להמיר את האסטרטגיה שלהם למאבק בלתי אלים או להסתכן בחוסר רלוונטיות. הג'יהאד האסלאמי וחמאס קראו קודם לכן למאבק אלים, אך הם הסכימו עם אש"ף לאסור את השימוש בנשק חם.
פלאיירים מופצים בכל מקום – אף פלאייר אינו קורא להשמדת ישראל או למוות ליהודים. הפלאיירים מכירים בישראל שגבולותיה הם אלו שלפני 1967, ודרישותיהם כוללות הסרת כל סמכות ישראלית מהשטחים הכבושים והקמת מדינה פלסטינית. הפלאיירים כוללים הנחיות להחרמת מוצרים ישראליים, קוראים לפלסטינים להתפטר ממשרות במנהל האזרחי, וקובעים ימים וזמנים שבהם על פלסטינים לארגן הפגנות, צעדות ושביתות. היחס אל הפלאיירים היה כאל חוק, ולמרות ניסיונות של המודיעין הישראלי לסכל את הפצתם, הם היוו את אחד ממאמצי החינוך המסיביים השאפתניים ביותר בהיסטוריה של המאבק הבלתי אלים של המאה ה־20.
אחד הדברים המדהימים באינתיפאדה היה ההשתתפות הנשית. חלק מהרציונל ויתרון גדול של מאבק בלתי אלים הוא האינקלוסיביות שלו – לעומת מאבק אלים שמדיר קבוצות רבות, מאבק בלתי אלים מאפשר השתתפות רחבה בהרבה של האוכלוסייה. אותן התארגנויות נשים שנוצרו לפני האינתיפאדה נכנסו לתוך ״הוועדות העממיות״ שארגנו וריכזו את המאבק, כך שרוב הוועדות העממיות הונהגו והופעלו בידי נשים. בין דצמבר 1987 למרץ 1988 – נשים לבדן עשו יותר מ־100 הפגנות.
ב־1988 יצחק רבין, אז שר הביטחון, מאשר שימוש מוגבר בכוח כדי לדכא את האינתיפאדה. בפברואר CBS מראים בחדשות חיילים ישראלים ששוברים עצמות בגופם של ארבעה צעירים פלסטינים באבנים ובאלות. ארגוני זכויות אדם ואף הקהילה היהודית האמריקאית מתחו ביקורת על ישראל, וארצות הברית תמכה בהחלטת האו"ם לגנות את המדיניות הישראלית של הגליית פעילים פלסטינים. יותר מ־30 ארגונים בישראל הפגינו נגד הדיכוי של האינתיפאדה. ביוני יותר מ־500 מילואימניקים חתמו על עצומה לסרב לשרת בשטחים הכבושים. פלסטינים אזרחי ישראל סייעו בעזרת הפגנת סולידאריות ואספקת מזון. התגובה הישראלית לכל זה הייתה להגביל גישה עיתונאית לשטחים על ידי איסור הפצת עיתונים פלסטיניים, ביטול ויזות לעיתונאים והגבלת כניסה לשטחים.
ביולי האינתיפאדה השיגה את ההצלחה הראשונה שלה – שאף אחד אפילו לא קיווה לה. ב־31 ביולי ירדן מוותרת על תביעת הריבונות שלה בגדה המערבית ובעזה, ומכריזה כי הן שייכות לעם הפלסטיני. כמה חודשים לאחר מכן, בפגישה של הוועדה הפלסטינית הלאומית, שהיא בעצם הרשות המחוקקת של התנועה, יאסר ערפאת קורא את הכרזת העצמאות הפלסטינית. באסיפה הכללית של האו"ם, ערפאת מכיר בזכות קיומה של ישראל, תומך בפתרון שתי המדינות, ומגנה טרור בכל צורותיו. הכרה זו מביאה לשיחות בין אש"ף לארצות הברית, שעד אז לא הייתה מוכנה להכיר באש"ף.
ב־1989 קורה אחד המאבקים הבולטים בהיסטוריה של האינתיפאדה. בכפר בשם בית סאחור, כפר קטן וברובו נוצרי ליד בית לחם, החל קמפיין של אי־שיתוף פעולה מוחלט עם הכיבוש. תושבי הכפר שרפו את תעודות הזהות שלהם וסירבו לשלם מיסים. צה"ל הגיב במצור על הכפר, בהשמדת רכוש בשווי מיליוני דולרים, ואסר מעבר ציוד רפואי לתוך הכפר. הסיפור משך תשומת לב תקשורתית רבה, ופעילי סולידאריות עברו את המחסומים כדי להצטרף לכפר. לאחר שישה שבועות המצור הוסר. בשלב זה מיליון פלסטינים נמצאים תחת עוצר, וכל האוניברסיטאות סגורות. פרופסורים לפיזיקה ולפילוסופיה יושבים עם קצבים ועם אופים ומתכננים איך לחלק לחם ובשר בתוך מחנות הפליטים תחת המגבלות של העוצר.
סופה של האינתיפאדה
ב־1990 האינתיפאדה מתחילה לאבד ממונטום. אין התקדמות מבחינה דיפלומטית, המצב הכלכלי בשטחים מידרדר, וצנזורה ישראלית מצליחה למנוע מהמאבק להגיע לכותרות. המדיניות של ישראל לעצור ולהגלות פעילים ומנהיגים הוציאה מהתמונה את אלו שתחזקו את המשמעת הבלתי אלימה, ומנהיגים מיליטנטיים תפסו את מקומם. צעירים החלו לפנות לאלימות כלפי ישראלים ופלסטינים, ובאביב 1990 יותר פלסטינים נהרגים בידי פלסטינים מאשר בידי ישראלים.
במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, התמיכה של ערפאת בסדאם חוסיין וסרטונים של פלסטינים מאושרים שסקאדים עיראקים פוגעים בתל אביב פגעו בתדמית האינתיפאדה מבחינת ישראלים במחנה השלום והקהילה הבין־לאומית. אך התוצאה הגרועה ביותר של מלחמת המפרץ עבור האינתיפאדה הייתה תחילת החיפוש אחר פתרונות לקונפליקט אצל גורמים חיצוניים, כמו ארצות הברית, שנהיית יותר ויותר מעורבת, ונוצרה ציפייה שהיא תכתיב פתרון במקום להמשיך ולתמוך במאבק המקומי ולסמוך עליו שהוא יביא שינוי.
שאר הסיפור כבר מוכר לנו: הסכמי אוסלו יצרו את הרשות הפלסטינית, שהוקמה עם ההבטחה לסיים את האינתיפאדה במקום להנהיג אותה. מנהיגיה לא היו בשטחים הכבושים כבר שלושים שנה ולא הבינו את המאבק. שחיתות, פרוטקציות, אי־סובלנות להתנגדות אזרחית ומדיניות הפרד ומשול – הפכו למאפייני השלטון בשטחים, בעוד שסיעתיות פלסטינית וחוסר היכולת של תנועות דתיות וחילוניות להתאחד סביב אסטרטגיה אחת הפכו את הפלסטינים לפגיעים למדיניות הפרד ומשול של ישראל. לאינתיפאדה לא הייתה אסטרטגיה שפירטה את השלבים שבסופם תהיה עצמאות, וגם לא אסטרטגיה שכיוונה לקהל הישראלי והאמריקאי ולמקורות הכוח של השלטון הישראלי. אלו הן חלק מהסיבות אשר הביאו לאיבוד המומנטום והאנרגיות של המאבק.
עם זאת, מדובר במאבק שהוא הפוך בגישה שלו ממה ששמענו עליו בחדשות ובספרי הלימוד שלנו וממה שאנחנו מכירים מההנהגה הפלסטינית כיום. הנהגה וקבלת החלטות שוויוניות, קואופרטיבים דמוקרטיים והנהגה נשית – היו במרכז האינתיפאדה. המאבק היה מתואם, אך הכוח לא היה מרוכז. שיטות המאבק היו בעיקר בלתי אלימות, ואף שנעשה שימוש נרחב בזריקת אבנים (שהרי כמעט אף מאבק בלתי אלים אינו חף מגורמים אלימים שחורגים ממנו), מה שהוריד את רמת ההשתתפות באינתיפאדה ופגע בתדמיתה, בכל ארבע שנותיה, נהרגו לא יותר מ־12 חיילים, מתוך אלפי החיילים ששירתו בשטחים בתקופה זו.
