כבר יותר מ־100 ימים מתנהלת מערכה קשה בין מדינת ישראל לפלסטינים בשטח רצועת עזה, אולם לפי מוחמד א־שרקאווי (محمد الشرقاوي), אקדמאי ועיתונאי מרוקאי, זוהי אינה המערכה היחידה. במאמר שהתפרסם במרכז אל־ג'זירה למחקרים (مركز الجزيرة للدراسة), א־שרקאווי מציג מלחמה נוספת שמתנהלת ברחבי העולם, והיא מלחמת הרעיונות – בין הרעיון הציוני והתמיכה בישראל לבין ההכרה בזכויות הפלסטינים וקידומן. במערכה זו, א־שרקאווי טוען, אנו עדים לשינוי מגמה היסטורי בממדים שלא ראינו קודם לכן. דעת הקהל העולמית – מושא המלחמה – מסיטה את תמיכתה המסורתית במדינת ישראל לטובת תמיכה בסוגיה הפלסטינית ובזכויות הפלסטינים כעם בעל שאיפות לאומיות על פלסטין.
שרקאווי סבור במאמרו כי קיימת תחרות בין־נרטיבית שבה יש בהכרח מנצח ומפסיד. כל אדם נדרש לבחור צד שכן הנרטיבים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת זה עם זה, לפחות לא בתקופה הנוכחית.
על שינוי המגמה ההיסטורי – מתמיכה בנרטיב הישראלי להכרה ותמיכה בנרטיב הפלסטיני, למד א־שרקאווי משתי תופעות מדהימות שלא היינו עדים להן קודם לכן. הראשונה היא שינוי בלגיטימציה שניתנת לישראל בשיח העממי במערב (בניגוד לממשלות) ועלייה בתמיכה פומבית בפלסטינים, במיוחד בעקבות פיצוץ בית החולים אל־מעמדאני בעזה. אירוע זה גרם לאנשים רבים לצאת מהבית ולהפגין בפרהסיה את תמיכתם בצד הפלסטיני. "אחוז ההפגנות התומכות בישראל הצטמצם מ־31% במהלך השבוע הראשון של המלחמה ל־5%, בעוד ההפגנות התומכות בפלסטינים עלו מ־69% ל־95% מאז 13 באוקטובר, זאת לפי מחקר של המכון הישראלי למחקרי ביטחון לאומי (INSS)". שנית, הפער ההולך וגדל בין עמדות האו"ם כלפי המלחמה ובין עמדותיו של הבית הלבן ברשות נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. המגמה באו"ם משתקפת בהצבעות בעד הפסקת האש וסיום הלחימה, שמקבלות הדהוד גם בקרב האיחוד האירופי. בעוד ב־27 באוקטובר 8 מדינות מתוך 27 תמכו בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק הקוראת ל"הפסקת אש מיידית מסיבות הומניטריות", 4 התנגדו ו־15 מדינות נוספות נמנעו, הרי בהצבעה זהה שנערכה ב־12 בדצמבר, 17 מדינות מתוך אותן 27 מדינות כבר תמכו בהפסקת אש הומניטרית.
נוסף על כך, א־שרקאווי מתאר כיצד ישראל וארה"ב התומכת בה נמצאות כעת בבידוד פוליטי. נתוני INSS מצביעים על כך שממשלת נתניהו, כמו גם הממשלות התומכות בה, חוות בידוד אסטרטגי. א־שרקאווי מתאר כיצד כמה אנליסטים של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי משתכנעים יותר ויותר כי "הסדקים בנרטיב הציוני הרשמי הולכים וגוברים, והאידאולוגיה נתפסת כאיום רציני על שלום עולמי". א־שרקאווי גם מציג כיצד שיעור התמיכה בנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יורד בשל הדרך שבה ממשלתו מנהלת את המלחמה בעזה, קל וחומר כשהחלו להשוות דרך זו להתנהלותה של ממשלת ארה"ב בהתייחס למלחמת אוקראינה. לכך יש להוסיף את הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן באוגוסט 2021, שרושמת גם היא נקודות לרעתו בעיני הבוחרים. שיעור התמיכה בנשיא בכל הקשור לטיפולו במצב בין ישראל לחמאס עומד על 32%, והוא נמוך משיעור התמיכה הנמוך מלכתחילה בתפקידו כנשיא, שעומד על 37%.
דעת הקהל הבין-לאומית כבר אינה תומכת בישראל
התקשורת והמדיה החברתית משחקות תפקיד משמעותי ביותר במלחמת הרעיונות. לדעת א־שרקאווי, הרשתות החברתיות מעידות על כך שדעת הקהל הבין־לאומית כבר אינה תומכת בישראל. הוא מציג כיצד התפוצה של תוכן פרו־פלסטיני גדולה פי 15 משל תוכן פרו־ישראלי בפלטפורמת המדיה החברתית טיקטוק. גורמים ישראלים חשים כי אינם שולטים במערכה ושולחים אף גורמי צבא, נוסף על דוברים רשמיים, לדבר בתקשורת הזרה כדי להגן על התקפות צה"ל בשטח. על כך יש להוסיף עשרות עיתונאים ישראלים ש"גויסו" כדי להפיץ את הנרטיב הישראלי במדיה החברתית. למרות כלל המאמצים הללו, א־שרקאווי מצביע על כך שישנן קהילות יהודיות הממלאות תפקיד בולט בהפגנות נגד המלחמה בעזה במגוון אזורים ברחבי ארה"ב. עובדה זו לא רק שזעזעה את הציבור הישראלי, אלא שיש בה כדי להצביע על השינוי שחל בדעת הקהל העולמית בהקשר לנרטיב הישראלי.
א־שרקאווי מציג סקר שנערך על ידי חברת גאלופ האמריקאית (GALLUP) המנתח את היחס למלחמה לפי חלוקה מגדרית, גילית, השכלתית ועדתית. המסקנה ברורה: ככל שהאזרח האמריקאי הוא גבר לבן, מבוגר, המשתייך למפלגה הרפובליקנית, כך עולה הסיכוי שיתמוך בישראל. מנגד, עמדותיהם של נשים, צעירים, מיעוטים ושל המשתייכים למפלגה הדמוקרטית או למפלגת העצמאים רחוקות מלתמוך בישראל ובפעולותיה הצבאיות. "ההבדל בין צעירים בני 34-18 מגיע לפער של 37 נקודות בין אחוז התומכים (30%) לאחוז המתנגדים (67%)".
אם כן, א־שרקאווי הוכיח שאכן קיימת מגמת שינוי, אך מדוע היא התרחשה? לכך נותן הכותב כמה תשובות המתארות כמה תהליכים. הוא מתחיל מהסוף: השיח הפלסטיני כיום דן בכמה עמדות ערכיות מעשיות כגון: הדרישה לסיים את הכיבוש, הקריאה לחופש ולזכויות לפלסטינים והשוואת המדיניות של ישראל נגד הפלסטינים למשטר אפרטהייד. עמדות אלו החלו לאתגר את השיח הישראלי ואת ההיגיון הפוליטי שלו, תוך שהן מטילות ספק בזכותה של ישראל לתמיכה צבאית וחומרית מהמערב.
הכותב חוזר אחורה לאורך ההיסטוריה, ומראה כיצד מהנכבה שהתרחשה בשנת 1948, דרך מגוון מלחמות, ובהן מלחמת 1967 ומלחמת 1973, לא חל שינוי משמעותי בעמדות הציבור, במיוחד במדינות צפון אמריקה ואירופה. ניתן לראות שינוי זה בסיקורים של ערוץ 12 הישראלי לדוגמה, שלאחר חודש של מלחמה הגיע למסקנה כי הישראלים "ניצבים בפני מציאות חדשה. התמונות המופיעות בתקשורת הבין־לאומית אינן תמונות של הטבח ביישובים היהודים אלא תמונות של מוות והרס בעזה".
א־שרקאווי מתאר ארבעה שלבים שהתרחשו מאז תחילת המלחמה ועד היום שהביאו לאותו שינוי המתואר בערוץ 12: בשלב הראשון, הממשלות, מוושינגטון ועד ברלין, הביעו את תמיכתן בישראל לאחר אירועי התקיפה של גדודי אל־קסאם על עוטף עזה; בשלב השני נערכה השוואה מעניינת בין המלחמה בעזה למלחמה באוקראינה בפגיעה באזרחים, בסבל האנושי ובסכנת הרעב והמוות, וביחס השונה בעמדתן של מדינות המערב כלפי שני המשברים למרות ההבדלים ביניהם; השלב השלישי לשיטת א־שרקאווי הוא פיצוץ בית החולים בעזה ב־17 באוקטובר, זאת במקביל למספרם העולה של ההרוגים ולמשבר המתעצם סביב המחסור במים, בתרופות ובמזון. כל אלו העלו שאלות קשות לגבי המדיניות הישראלית בעזה. צעדים אלה הביאו אזרחים רבים במדינות המערב לצאת לרחובות ולהפגין; השלב הרביעי מתבטא בלחץ בין־לאומי להפסקת אש במקביל לשינוי בתמיכת דעת הקהל העולמית בנרטיב הישראלי כפי שנצפה בכלי התקשורת.
השתלשלות אירועים זו הביאה, לשיטת א־שרקאווי, לשינוי בדעת הקהל העולמית. ניתן לחלק את התמיכה הגוברת בשיח הפלסטיני לשלושה מעגלים, קרי לשלוש רמות שבהן האדם המערבי מתמקם אל מול הסוגיה הפלסטינית: המעגל הראשון והבסיסי ביותר הוא המעגל ההכרתי – מעגל זה מתאר את המודעות לכך שהנרטיב הישראלי זוכה באופן מסורתי לנוכחות רבה בכלי תקשורת ברחבי העולם ובאוניברסיטאות המובילות, כשהוא מעצב דעת קהל ואף יוצר חשש מהבעת ביקורת כלפיו. "חוקרים של המזרח התיכון מפחדים לדבר בפומבי – נתוני סקר מצביעים על צנזורה עצמית נרחבת: 82% מכלל המשיבים בסקר המתגוררים בארה"ב, כולל כמעט כל הפרופסורים (98%), אמרו שהם מצנזרים את עצמם כשהם מדברים באופן מקצועי על הנושא הישראלי-פלסטיני. קצת יותר מ־81% מאלו שצנזרו את עצמם אמרו שהם נמנעים בעיקר מביקורת על ישראל, בעוד 11% מהם נמנעו מביקורת על הפלסטינים". המעגל השני הוא המעגל הנפשי – היכולת או אי־היכולת להזדהות עם כאב של עם אחר או של פרט שהוא חלק מקבוצה. השינוי שאנו עדים לו כיום לפי א־שרקאווי נעוץ ביכולת של מערביים רבים להבחין בסטנדרט הכפול של התפיסה המערבית כלפי מלחמת רוסיה-אוקראינה לעומת המלחמה שמתחוללת כיום בעזה. ההזדהות עם האוקראיני היא טבעית ונוחה יותר לאירופאי הסביר מאשר ההזדהות עם הפלסטיני בעזה. אולם כיום, נפח רב יותר מהציבור המערבי מודע לתופעה זו, מהרהר בה ומערער על עמדותיו. המעגל השלישי הוא מעגל הפעולה האקטיבית, ונראה שהוא פונה בעיקר פנימה לציבור הערבי ובפרט לציבור הפלסטיני, בעודו מבקש לפעול ביודעין לטובת קידום השיח הפלסטיני על ידי בניית נרטיב תקשורתי מאוגד ואתגור הנרטיב הישראלי דרך הצגת פשעי הכיבוש, כשלים מוסריים והומנטריים ועוד.
השינוי שחל בדעת הקהל העולמית והמודעות המערבית הגוברת לסוגיה הפלסטינית הביאו את דעת הקהל במערב להתייחס ברצינות לשורה של שאלות עמוקות על דרכה של ישראל כמדינה כובשת, על גורל הכיבוש הנוכחי של העם הפלסטיני ושל הארץ שנקראה פלסטין ועל הפעלת מערכת של אפליה על רקע דת וגזע נוסף על מניעת כניסה של עיתונאים לרצועת עזה. במקביל לכך, משקיפים אחרים טוענים ששינוי המגמה כלפי הציונות טמון במערכת היחסים שבין ישראל לבין חוגי התמיכה שלה במערב. עבור רבים נראה שזוהי תחילתה של קיצה של הציונות, על אף העובדה שהיא עודנה אידאולוגיה חזקה בתוך ישראל, הן מבחינת מדיניותה והן בקרב אנשיה. אישים ומועמדים פוליטיים מערביים עדיין נדרשים להביע את מחויבותם לאידאולוגיה זו אם הם מכוונים למלא תפקיד ציבורי כלשהו. אבל יש הסבורים כי "היצמדות לעקרונות הציונות ותמיכה במה שמכונה המדינה היהודית, תמיכה בזכותה להגן על עצמה ותמיכה בזכותו האינהרנטית של העם היהודי לתבוע מחדש את אדמתו העתיקה גם במחיר של רצח העם הפלסטיני וטיהור אתני, נחלש מאוד אצל רבים בכל המדינות".
האם הגיע סופה של הציונות?
חשוב מכך, לדברי ג'ון מירשהיימר, אחד התיאורטיקנים החשובים ביותר של ריאליזם פוליטי הגנתי, אין סיבה טובה להאמין ש"הישראלים מסוגלים לגבור על חמאס, לכפות עליו כניעה ולאלץ את הפלסטינים לחיות בשקט בקומץ של בנטוסטנים (כינוי גנאי למדינות חסות של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה) בתוך ארץ ישראל השלמה. ישראל השפילה, עינתה והרגה פלסטינים בשטחים הכבושים משנת 1967, ולא התקרבה להכניעם. למעשה, נראה כי תגובת חמאס לאכזריות ישראל מוכיחה את הערתו של ניטשה: מה שלא הורג אותך מחזק אותך".
לסיכום דבריו, א־שרקאווי מדגיש כי ללא קשר למשך המלחמה הקשה בשטח, למספר ההרוגים הגבוה ולהחרפת המשבר ההומניטרי, במערכה השנייה על דעת הקהל, התמיכה בציונות נמצאת בירידה וחווה בידוד פוליטי, תרבותי ותקשורתי. זאת במיוחד לאור העובדה שהתקשורת המסורתית, המציגה את הנרטיב הישראלי, אינה מתקבלת עוד, ורבים החלו להטיל בה ספק ולהאשים אותה במוסר כפול. לדעת א־שרקאווי אנו נראה שבידוד זה יגדל בעתיד בקצב מהיר כתוצאה מארבעה גורמים עיקריים. מדינת ישראל מבוססת על סכסוך, בלי שום רצון או ניסיון לפתור אותו, עם מדיניות הגורסת שאין לנהל משא ומתן ואין לוותר על שטחים תמורת שלום. שנית, צעירים כיום תומכים יותר בפלסטינים; אם ניתן לזמן לעשות את שלו יהיו לפלסטינים תומכים רבים יותר ככל שהזמן יעבור. הקורא הנבון עשוי לשאול האם הצעירים תומכים בפלסטינים בשל גילם ובעתיד ישנו את עמדותיהם, או שמא אכן מדובר במגמה? א־שרקאווי אינו נותן מענה לנקודה זו. כמו כן, התמיכה בנרטיב הישראלי בכלי התקשורת העולמיים הגדולים משתנה ויש יותר ספק לגבי התפיסות הישראליות. לבסוף, דיגיטליזציה של העולם מעלה את המודעות העולמית למה שקורה בכל רחבי הגלובוס בשל השימוש הנרחב בטכנולוגיה. שימוש זה נעשה ללא שליטה של מדינה או גוף רשמי. לדעת א־שרקאווי הדבר משרת את המדוכאים ואינו מגביר את עליונותם של המחזקים. חשוב לציין כי אומנם התמונות הקשות שמתפרסמות על אודות המתרחש בעזה אכן מעלות את האהדה לסוגיה הפלסטינית, אולם אין זה אומר שהשימוש בטכנולוגיה בהכרח משרת את החלשים. הוא אכן מחזק אותם, אך לא תמיד הדבר מיתרגם לסיוע בין־לאומי או לתמיכה פוליטית, כפי שניתן לראות במשברים פוליטיים אחרים ברחבי העולם.
האם ניתוחו של א־שרקאווי על אודות שינוי המגמה ההיסטורי ותזוזת המטוטלת לטובת הנרטיב הפלסטיני נכון או שמא מדובר בתמיכה זמנית? נראה שנצטרך לחכות ולראות, אולם הוא אכן מצביע על תהליכים משמעותיים. אך חשוב מכך, האם הנרטיב הישראלי והנרטיב הפלסטיני בהכרח חייבים להתחרות זה בזה? האם האחד חייב לנצח על חשבון השני, שחייב להפסיד? עבור מי ששואפים לחיים בשלום במרחב הגאוגרפי הזה העקוב מדם, אפשר לקוות שישנה אפשרות נוספת, אפשרות של הכרה הדדית וניצחון של שני הנרטיבים ביחד.
