כותרות העיתונים משופעות בימים אלו באירועים טרגיים של אלימות במשפחה ורצח של נשים על ידי בני זוגן, רבים מהם בחברה הערבית. לצד הדיווחים התקשורתיים והביקורת על אוזלת היד של הרשויות, יש בשיח הציבורי הערבי בנושא גם שלל התייחסויות לחובתו של הגבר המוסלמי כלפי אשתו, כפי שהיא עולה מהקוראן, מהחדית' ומההיסטוריה המוסלמית המוקדמת.
במקורות האסלאמיים מסופר על "צַעצַע מוּחִי אל־מַוולוּדאת" (צעצע מחיֶה הנולדוֹת) – אדם שהיה הולך בדרך ומציל תינוקות־בנות מהגורל האכזר של קבורת בנות בתקופת הג'אהליה, התקופה שקדמה לעליית האסלאם. סיפורו של צעצע הוא דוגמה לנרטיב המקובל המדגיש את הניגוד המוחלט בין האסלאם לג'אהליה: אנשי הג'אהליה עבדו אלילים, ואילו המאמינים המוסלמים עבדו את האל האחד והיחיד; אנשי הג'אהליה קברו תינוקות־בנות כדי להימנע מהבושה שהן עשויות להביא על המשפחה, וכדי שלא לבזבז משאבים יקרים על בנות שאינן יכולות לתרום לשבט, ואילו המאמינים המוסלמים כיבדו נשים והקצו להם חלק בירושה.
על פי הנרטיב המוסלמי הג'אהליה היא תקופת הבורוּת, שבה לא האמינו הערבים באל יחיד, ריבון העולמים, ולא הכירו בערכי מוסר בסיסיים. אחד המאפיינים של תקופה זו הוא היחס המחפיר לנשים, וכמו מאפיינים רבים אחרים, הקהילה המוסלמית ועיקרי האמונה דחו אותו.
המחקר המודרני מסתייג מהצגת העניינים הזאת וחושף את הסתירות ואת הבעיות הרבות בתיאור המעבר החד, כביכול, מהג'אהליה לאסלאם. יתר על כן, על פי המחקר המודרני, מעמדן של נשים באסלאם לא הושפע רק מהמעבר ההיסטורי מריבוי אלים לאמונה באל אחד, אלא הוא קשור גם לסוגיות של מגדר, חלוקת תפקידים וזכותן של נשים לדריסת רגל במרחב הציבורי בהווה.
בחקר הסוגיות המגדריות במזרח התיכון אפשר להבחין לעיתים בשתי נקודות מוצא מנוגדות. סיפורו של צעצע וחוקי הירושה באסלאם הם דוגמאות שימושיות למי שטוענים למפנה חד מהג'אהליה הפרועה, כביכול, לאסלאם המוסרי, מפנה שכלל לא רק עיקרי אמונה אלא גם כללי התנהגות חדשים, ובהם כבוד לנשים. עמדה זו מציגה את האסלאם כשיפור ממשי ומוחשי בחיי נשות חצי האי ערב: מחסרות מעמד וערך, לבנות אנוש ומאמינות שוות חובות וזכויות בעיני האל.
לעומת זאת, העמדה השנייה קוראת אחרת את העבר הג'אהלי, ומדגישה את השינוי לרעה דווקא. טענת המוצא היא שבג'אהליה נשים היו חזקות, החזיקו בהון וברכוש והיו מעורבות בחיי החברה בדרכים שונות. ח'דיג'ה, רעייתו הראשונה של הנביא, הייתה דוגמה טובה לכך. לעומת זאת, האסלאם הרחיק את הנשים מעמדות השפעה ומונע מהן למלא מקום של ערך בחברה.
שתי העמדות הן אפולוגטיות להפליא, ושתיהן משתמשות בנשים לא פחות ממלומדי העבר. אלו וגם אלו משתמשים בדמויות נשיות כדי לחזק את עמדתם, שוללים מנשים סוכנות בסיסית ומגדירים במקומן את מרחב הפעולה שלהן בעבר ובהווה.
אנשי דת, פעילים חברתיים, טוקבקיסטים ועוד שותפים להיסטוריונים במגמה הזאת. השיח הציבורי שהתעורר בשבועות האחרונים בעקבות ריבוי מקרי אלימות נגד נשים במגזר הערבי בישראל מדגים זאת היטב: סיפורו של צעצע מככב לא פעם בניסיון להורות את "הדרך הנכונה לנהוג", ויחסי הכוחות המגדריים הנאותים בחברה ובמשפחה מוסברים ומוצדקים במונחים דתיים, בפסוקי קוראן ובמסורות מפי הנביא.
ההיתר לנהוג אלימות כלפי נשים חוזר פעמים רבות לפסוק 34 בסורת הנשים (النساء). פרשנים רבים טענו, וטוענים גם היום, שפסוק זה מעיד על עליונותו של הגבר על האישה ומבסס את זכותו של הבעל לנהוג באלימות כלפי אשתו. פסוק זה מוזכר שוב ושוב בדיונים בסמכותו של גבר לשלוט בחיי אישה, בכלים שבאמצעותם מותר לו להפעיל את הסמכות הזאת ובדרכים הזמינות לנשים לקבל סעד במקרים שבהם גברים מנצלים את הזכות הזאת לרעה.
אך הפסוק הזה, כמו שאלות אחרות בעניין מקומה של אישה בזוגיות, במשפחה ובחברה, היה ועודנו נתון לפרשנות. כבר במאות הראשונות לאסלאם נחלקו ארבע האסכולות המשפטיות באסלאם בשאלה מהם הגבולות המגבילים את זכותו של הגבר להכות את אישתו: במספר מכות, באופן ההכאה, בתוצאות שיהפכו את ההכאה ללגיטימית, אבל גם, ואולי חשוב מכול, בעצם ההיתר להכות. כיצד מתיישב הפסוק הזה עם הדימוי שהנביא מוחמד היה בעל נעים הליכות, ושהייתה לו מערכת זוגית מכבדת עם נשותיו, בלי כל זכר לשימוש באלימות? האם אפשר לראות בהתנהגותו המתועדת של הנביא במקורות עדות לדחייה של זכות ההכאה ושל כל שימוש שהוא באלימות כלפי נשים?
בשנים האחרונות נוספו לדיונים האלה גם קריאות פמיניסטיות בקוראן המציעות פרשנויות נוספות לפסוק הזה ולפסוקים אחרים ונותנות מקום לאיזון מגדרי שיאפשר לנשים להשתלב בזירות חברתיות, כלכליות ופוליטיות מגוונות, במרחב הפרטי, וגם במרחב הציבורי.
אולם נראה שלוויכוח ההלכתי תפקיד משני למדי בשיח הציבורי בעניין אלימות במשפחה. עליונות הגבר והזכות להפעיל כוח כלפי נשים קדמו להלכה, והמצדדים בזכות זו שולפים מהדיון את הטיעונים התואמים את עמדתם ומתעלמים מהמחלוקת ההלכתית בנושא בעבר הרחוק וכיום.
היאחזות בקוראן כדי להצדיק את זכותו של הגבר להכות את בת זוגו, או כדי לדחות אותה, היא חלק מהדיון במקומן של נשים בזירה הפרטית ובזירה הציבורית במאה ה־21. אולם פרשנות ההלכה מושפעת מנורמות חברתיות מקובלות בזמן ובמרחב נתון, מחוקי המדינה ומנוהגי הקהילה והמשפחה. ההכרה שפרשנות היא פרשנות נבחרת ולא גוף ידע חד־משמעי תאפשר להרחיב את גבולות השיח, ובו בזמן תאפשר קריאה של העבר בלא המחויבות להצדיק את ההווה, ואף תוכל להוביל לפעילות נחושה ובלתי מתפשרת למיגור האלימות בחברה ובמשפחה.
