צילום אילוסטרציה: Neil Hester, מתוך פליקר
צילום אילוסטרציה: Neil Hester, מתוך פליקר

על מסגור תופעת ״ילדי הצמתים״ הפלסטינים

הממשלה היוצאת הכירה בסחר בבני אדם כתופעה הולכת ומחמירה, אבל כשמעמיקים בפרטים, לא לחלוטין ברור מה טיב האחריות שהמדינה נוטלת על התופעה, ובאופן ספציפי – על תופעת "ילדי הצמתים" הפלסטינים, שחוצים מחסומים ושוהים בתוך הקו הירוק מספר ימים בתנאים קשים למטרות עבודה

במרץ האחרון, פרסמה ממשלת ישראל את ״ספר תוכניות העבודה לשנת 2022״. סחר בבני אדם מוזכר במסמך זה כתופעה הולכת ומחמירה, שהמדינה חזרה להתמודד עימה בשנה החולפת (ייתכן שגם בעקבות לחץ מבחוץ, כולל למשל של מחלקת המדינה האמריקאית). כפי שמתואר במסמך, ״היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסחר בבני אדם״ שמה לה למטרה את ״שיפור התיאום הבין-משרדי לצורך קידום האכיפה, המניעה וההגנה בקשר לתופעת עבדות וקבצנות ילדים בחברה העברית״ (עמ׳ 423). לפי הכתוב, ההתמודדות תכלול גיבוש תוכנית מניעה ממשלתית והגברת השיטור. 

השפה המעורפלת שבה מנוסח חלק זה במסמך מקשה להבין לאיזו תופעה בדיוק הכוונה. ובכל זאת, סביר להניח שההתייחסות היא בעיקר לתצורה מסוימת של עבודת ילדים פלסטינים בתוך שטחי ישראל (ספציפית בקווי 48׳) – תופעה הידועה כ״ילדי הצמתים״: פלסטינים, בעיקר בנים, בגילאי 15-4 לערך אשר עושים דרכם משטחי הגדה המערבית (כולל פאתי מזרח ירושלים) אל צומתי תנועה מרכזיים בישראל. שם הם מנסים להרוויח כסף – או על ידי מכירת סחורות קטנות שונות (לכן ידועה גם התופעה כ״ילדי המצתים״), ניקוי שמשות או על ידי קיבוץ נדבות ישיר. מטרתי בטקסט קצר זה היא להדגיש את המעבר מהכחשת האחריות של מדינת ישראל לגבי ילדי הצמתים – הכחשה שנעשתה בין היתר באמצעות רטוריקה הומניטרית נטולת תוכן – לכך שענף מורכב של המדינה מצהיר על מטרות (ספציפיות יחסית) ועל התמודדות אסטרטגית עם התופעה.

כל עוד הם נראים כילדים או כמתבגרים צעירים, מבחינת מראה חיצוני והתנהלות, כוחות הביטחון הישראליים לרוב מעלימים עין כאשר אותם ״ילדי צמתים״ חוצים מחסומים או מוצאים אפיקי מעבר ״פיראטיים״. לרוב, הילדים עושים מסלולים אלו כחלק מקבוצה, לפעמים עם אחיהם או עם בני דודים, ואז נשארים מספר ימים באזור הצומת שבו יעבדו – מבלי לחזור הביתה, וכשהם ישנים בסככות מאולתרות, מתחת לגשרים, בצינורות ביוב, או כשהם מתארחים במסגדים ובמרכזים קהילתיים אחרים. בחלק מהמקרים, ישנו גורם אחראי (מבוגר) המשמש כמעין מתווך או מארגן ראשי: אוסף את הילדים מהצד הישראלי (של המחסום/מעבר), מסיעם אל הצומת, מארגן עבורם סחורה למכירה, ועוד – כל זאת בתמורה לאחוז ניכר מרווחיהם (הדלים ממילא). 

ישנו תיעוד מסוים המראה כי תופעות דומות התקיימו עוד בימים הראשונים של הכיבוש הישראלי ב-67'. למרות זאת, היה זה לקראת סוף שנת 2000, לאחר התפרצות האינתיפאדה השנייה – ועימה המחסור הקיצוני באפשרויות תעסוקה עבור פלסטינים – שניתן היה להבחין יותר ויותר בילדים אלו בישראל. הנראות המוגברת שלהם הייתה גם הסיבה וגם התוצאה של מספר ייצוגים של ״ילדי הצמתים״ בשיחים שונים בישראל, שאותם ניתחתי במחקר מוקדם יותר שלי. בין הייצוגים ניתן למנות מספר סרטים תיעודיים, דיווחים (לרוב מזדעקים) אחת לכמה זמן בכלי תקשורת שונים וישיבות של ״הוועדה המיוחדת לזכויות הילד״ של הכנסת (ראו מאמר שלי בנושא). 

במהלך עשרים השנים האחרונות נערכו לפחות חמש ישיבות של הוועדה, אשר נושאן היה ״ילדי הצמתים״. בכל מפגש כזה נכחו בעיקר משתתפים/ות חדשים/ות (דהיינו, כאלו שלא נכחו במפגש קודם בנושא), וכמעט שלא היו במפגשים התייחסויות למפגשים הקודמים באותו נושא. בפרוטוקולים של הישיבות ניכר כי חזות הדאגה ההומניטרית לילדים משמשת כדי לטשטש את האחריות המשפטית, המוסרית וההיסטוריות של ישראל לילדים אלו, בוודאי כאשר הם שוהים בגבולותיה כפי שאלו מוכרים בין-לאומית. 

ספר תוכניות עבודה של הממשלה אינו מחייב רשמית את המדינה והרטוריקה שלו מעורפלת דיה כדי לאפשר לישראל להימנע מהקצאת משאבים לטובת פלסטינים שאינם אזרחיה

אותו ספר תוכניות עבודה של הממשלה אשר הוזכר לעיל, כמובן אינו מחייב רשמית את המדינה וכן, כפי שצוין, הרטוריקה שלו מעורפלת דיה כדי לאפשר לישראל להימנע מהקצאת משאבים לטובת פלסטינים שאינם אזרחיה. ועדיין, עצם הממד ההכרזתי במסמך – שעל המדינה לטפל בתופעה ולהגיע ליעדים – הוא שינוי מרתק. השינוי הוא בהתייחס לשני מוטיבים עיקריים שהופיעו בפגישות החוזרות ונשנות של ועדת הכנסת. מוטיב ראשון הוא הדחייה של אחריות המדינה. מוטיב שני הוא אמצעי להשגת הדחייה הזו – רטוריקת ההתחמקות אשר אפיינה את המשתתפים/ות בפגישות אלו; הצהרות קונקרטיות יחסית לגבי תפקיד המדינה נדמו כמלכודת אשר כל דובר או דוברת עשו כל שביכולתם/ן להימנע ממנה. הדבר נכון גם אם ההצהרות המופיעות במסמך המדיניות משאירות מרחב תמרון להתחמקות עתידית – עצם ההצהרה יש בה משום שינוי משמעותי, גם מבחינת עצם זירת השיח וגם מבחינת אופן ההתייחסות. 

איזה הסבר יש לשינוי הרטורי – ואולי המעשי – הזה? מחקר נוסף, באקדמיה ובעיתונות, דרוש כדי להבין טוב יותר את הגורמים המעורבים ואת האינטראקציות ביניהם: השחקנים הפוליטיים, משפטיים, בירוקרטיים וכן הפליליים וכמובן הילדים עצמם ומשפחותיהם (בזהירות האתית הנדרשת). ניתן בשלב זה לציין הסבר אחד, הנראה מובהק: האופן שבו תופעת ילדי הצמתים מוסגרה מחדש על ידי המדינה. במקום להמשיך ולהתבונן בה באופן עקבי דרך פריזמת הכיבוש הישראלי – אשר פוליטיקאים/ות ישראלים/ות חשים/ות צורך למקם עצמן/ם בהתייחס אליו – סוכני/ות מדינה אחרים/ות (לא פוליטיקאים/ות נבחרים/ות) החלו לראות את התופעה כנושא של סחר בבני אדם ועבדות. דוגמאות להתגבשות מסגרת זו ניתן לראות בטקסט מ-2012 של ד״ר מירב שמואלי, שפעלה במסגרת המדינה נגד סחר בבני אדם, ויותר לאחרונה בריאיון של עו״ד דינה דומיניץ, המתאמת הממשלתית של המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים. 

כפי שנטען על ידי פרויקט TraffLab בהובלת פרופ׳ הילה שמיר מאוניברסיטת תל אביב, המדיניות של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסחר בבני אדם לוקה בכמה בעיות, ביניהן אי-ההתמודדות של היחידה עם סוגיות מבניות ועם הקשרים מורכבים. מעבר לביקורת חשובה זו, מטרתי כאן היא להבהיר את המעבר מהימנעות מאחריות ללקיחת אחריות, תהיה זו אמורפית ככל שתהיה. מאחר שדרוש מסגור פלילי משמעותי כדי לבצע התערבות שכזו, השינוי השיחני והמשפטי-בירוקרטי מצביע על זירה שמעניין יהיה לעקוב אחריה. זאת משום שהתמודדות כזו יכולה לשקף כיצד הפוליטיקה של החוק מתמודדת עם שני גורמים מרכזיים: האלימות של הכיבוש הישראלי ויחסי התלות הכלכלית של פלסטינים עם מנגנוני מדינה וחוץ-מדינה בישראל. אני צופה כי המגמה של דה-קונטקסטואליזציה מורכבת (שעליה הצביעו ב-TraffLab) תימשך, אבל כך או כך – זוהי זירה מעניינת וחשובה לגבי האפשרות שהמדינה תכיר, בעקיפין, באחריות הריבונית שלה גם כלפי פלסטינים שאינם אזרחים. 

המחקר על ילדויות מראה כי ילדים מהווים לעיתים תכופות הן אובייקטים סמליים והן יעדים מעשיים להתערבות הומניטרית. בהקשר ל״ילדי הצמתים״, ישנו צורך הומניטרי להדגיש שוב ושוב את תנאי החיים ואת המצבים האיומים שעימם ילדי הצמתים מתמודדים. באותו זמן, אנו גם עדים לפסאדה דקה במיוחד שהיא הניסיון של ישראל לנתק את הנושא של ״ילדי הצמתים״ מההקשר של הכיבוש המתמשך. מבלי משים, חזות זו מציעה התגלויות מעניינות של פעולת מנגנונים בירוקרטיים, חוקתיים ותפעוליים שהם-הם המדינה (לא-פחות, ואולי יותר, מאשר נבחרי/ות ציבור בוועדות הכנסת), בעיקר לגבי האופן שבו זרועות המדינה ממצבות ריבוניות-מרחבית בישראל/פלסטין ובו-בזמן דוחות את אחריותן לגבי חייהם/ן ומחייתם/ן של פלסטינים/ות. 


ד"ר עמרי גרינברג הוא פוסט-דוקטורנט בתוכנית עמיתי בובר, האוניברסיטה העברית בירושלים. הטקסט המקורי פורסם בבלוג של The Childhood, Law & Policy Network בספטמבר 2022. תודתי נתונה ליפתח אשכנזי, ליעל עשור ולמעין נייזנה. תודה מיוחדת להדי ויטרבו על העידוד ועל הסבלנות.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה