השיח הלאומי השולט במזרח התיכון רואה בזהויות הערביות והיהודיות זהויות סותרות, ובישראל – נטע זר באזור. למרבה האירוניה, דווקא הקהילות והזהויות המעידות על קיומם הרצוף של יהודים במזרח התיכון זה אלפי שנים ועל היותם חלק בלתי נפרד מהאזור הודרו והושתקו בישראל. נוסף על כך, ניסיונות למחיקת הקיום הפלסטיני בפלסטין/ישראל גרמו ותרמו לחוסר הלגיטימיות של ישראל בעיני שכנותיה.
החוקר בנדיקט אנדרסון הגדיר אומה כקהילה מובנית (constructed) המדומיינת על ידי קבוצת אנשים. אפשר להניח שבתנאים המתאימים אפשר לדמיין קהילה מחדש, ובכך להרחיב את גבולותיה. כלומר, אם שיח אקדמי־תרבותי יציג את היהודים ואת ישראל כחלק אינטגרלי מהאזור, ואת הערביות כחלק בלתי נפרד מישראל ומהישראליות, הרי שנוכל לראות את עצמנו – יהודים, מוסלמים, נוצרים, אמזיע'ים, ואחרים – כחלק מאותה קהילה מורחבת, מאותו מרחב. השלכותיה של תפיסה זו על הסכסוך הערבי–ישראלי עשויות להיות מרחיקות לכת.
תמורות בשיח על יהודים ועל ישראל בעולם הערבי
לאורך שנים היה בעולם הערבי מעט מאוד שיח אקדמי רציני על ישראל, והוא היה ברובו מגמתי ועוין. הנחות היסוד לגבי "הישות הציונית" היו שהיא קולוניאלית, בלתי לגיטימית וארעית, ולכן אין הצדקה לראות בה נושא למחקר או לדיון מעבר למה שמשרת את השיח הלאומי הערבי. לעיתים קרובות נמהל היחס ליהודים – לרבות מי שמוצאם במזרח התיכון ובצפון אפריקה – ביחס השלילי כלפי ישראל והציונות. בישראל היה חקר המזרח התיכון היה בדרך כלל אוריינטליסטי במהותו, והוכפף גם הוא לשיח לאומי וביטחוני. באופן תמוה (או שלא) נלמדה ישראל כנושא אקדמי נפרד, תלוש מהקשרו הגאוגרפי, ההיסטורי, החברתי והפוליטי.
בעשורים האחרונים אפשר לראות תמורות חשובות בשיח זה בעולם הערבי ובישראל, בין היתר, עם פתיחתם של קורסים וחוגים אקדמיים על יהודים ועל ישראל, וכן לימודי שפה, תרגום ותרבות, באוניברסיטאות במצרים, בערב הסעודית, בכווית, בעיראק ובישראל. כמה מהתוכניות קיימות זמן רב, ואילו אחרות נפתחו בשנים האחרונות. נוסף על כך ראו אור ספרים היסטוריים ואנתרופולוגיים העוסקים בעבר העשיר של יהודי מדינות ערב והאסלאם (בכווית ובמפרץ, בעיראק, במרוקו, במצרים ובלבנון), בנסיבות עזיבתם, ברשמי שיבתם, ובדרכים שבהן זוכרים אותם שכניהם לשעבר (במרוקו ובלבנון, למשל).
סדרות וסרטים תיעודיים מציגים אף הם את יהודי מדינות ערב, את סיפורי עזיבתם – ולפעמים את שיבתם (לפחות לביקור) – ואת זיכרונות שכניהם לשעבר (במצרים, בלבנון, במרוקו). סדרות טלוויזיה וסרטים תיעודיים מספרים את סיפוריהם של היהודים שהגיעו ממדינות ערב ושל צאצאיהם בישראל. מן הסתם, נוגעים הספרים והסרטים האלה, במישרין או בעקיפין, במורכבויות התנועה הציונית והחברה הישראלית.
עשרות, אם לא מאות ספרים, תורגמו מערבית לעברית ומערבית לעברית. דמות היהודי בספרות הערבית עברה גם היא שינויים חשובים. וכל זה הוא רק קצה הקרחון.
את התמורות בשיח האקדמי והמחקרי מלווה פריחה חברתית־תרבותית ענפה, וכן עשרות יוזמות בתחומי הסביבה, החקלאות, התקשורת, המסחר, ולפעמים אף המדיניות, המאפשרות גם הן ראייה מחודשת של המרחב ושל ה"אחר". יוזמות אלו חשובות לאין ערוך, משלימות את המחקר האקדמי והתיעודי, וחיוניות לתהליכי הדִמיוּן־מחדש של המרחב.
"נרמול" יחסים
בעת האחרונה אנו עדים להפשרת יחסים דיפלומטיים, ואף לחתימה על "הסכמי נורמליזציה", בין ישראל לכמה ממדינות המפרץ. יש לברך על כל שיפור ביחסים עם מדינות האזור, ואין להמעיט בחשיבתן של שותפויות אסטרטגיות, ביטחוניות או כלכליות. אך "נרמול" אמיתי אינו יכול להיות מבוסס על הסכמים המייצגים את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים האישיים של הגברים החתומים עליהם, ששקיפות, דמוקרטיה ו"טובת העם" אינן מעניינות אותם כהוא זה.
ההסכם עם האמירויות רע מכמה היבטים, אך שיפור יחסים פוליטיים יכול להקל על תקשורת ברמה העממית, ובכך להוביל להתפתחות חיובית. כידוע, כבר מתקיימים יחסים בלתי רשמיים בין ישראל למרוקו ולתוניסיה, למשל, המייצגים "נרמול יחסים" כלשהו בין אנשים וקהילות (עם "אור ירוק" מלמעלה).
נורמליזציה אמיתית משמעה היכולת לראות בחברה האחרת חברה "נורמלית" – הטרוגנית, מורכבת, שבה היבטים חיוביים ושליליים – והיא דורשת שינוי עמוק של תפיסות ובניית מערכות יחסים בני קיימא. השינויים בדרך הצגת ההיסטוריה ובהבנתה, בייצוג האחר וביכולת להבין את שפתו, ובהתעמתות כנה עם הסוגיות המרכזיות בסכסוך, הם הגורמים שיביאו בסופו של דבר ל"הפשרת" היחסים ויאפשרו חיים משותפים – ונורמליים – בתוך מדינות האזור וביניהן.
מרחב, זהות, בית
הפליטים הפלסטינים והיהודים יוצאי מדינות ערב, שתי קבוצות מורכבות והטרוגניות, הם למעשה החולייה המגשרת בין המציאות הנוכחית לדמיון אותו מרחב משותף. נסיבות עקירתם אינן זהות, אך גורלם הוא תוצר של אותו הסכסוך. מעבר לעקירתם הפיזית ממקומות מוצאם, זהויותיהם כאילו נעתקו אף הן מן ההיסטוריה של המקומות האלה. הסוגיות שרבים מסיפוריהם מגלמים (עקירה, נישול, הדרה), הן־הן ליבת הסכסוך, ופתרונן הצודק הוא תנאי הכרחי לנורמליזציה ולשלום.
דמיון מרחב משותף – המתאפשר בעזרת מציאות רעיונית, תרבותית ווירטואלית – מאפשר "הגמשת גבולות" פוליטיים וזהותיים וריכוך של אותם גבולות, ומחזק תפיסה של מרחב משותף. גבולות נוקשים נוטים לגרום להקצנת עמדות ולקיבוען. דוגמה לכך היא "התעקשות" הפליטים הפלסטינים על שיבה מלאה (המחזקת את המשך התכחשותה של ישראל לזכות השיבה), אף אם אין הם רוצים או מתכוונים לממשה. כשיוכלו הפליטים לבחור היכן לחיות בלי שיידרשו לוותר (עקרונית ומעשית) על זכותם לשוב, תתבסס החלטתם על נתונים שמעבר לפחד שעצם הזכות תאבד להם. כך גם יהודים־ערבים יוכלו (ברבות הימים) לבקר בארצות מוצאם ולהרגיש שייכות אליהן בלי לוותר בהכרח על השתייכותם לישראל.
הגבולות הפוליטיים לא ייעלמו בעתיד הנראה לעין, אך דמיון המזרח התיכון כמרחב משותף יאפשר הן לחברות הערביות והן לישראל לאמץ את כל מרכיבי זהותן ולהכיל אותן, ובכך לשקף שיקוף אמיתי יותר את כל אזרחיהן. לפלסטינים יהיה בית לאומי לצד ישראל, ישראל תהיה בית לכל יושביה, והיא ושכנותיה יוכלו סוף־סוף להשלים עם העובדה שהיא אכן נמצאת "בבית".
ד"ר עדינה פרידמן מלמדת בבית הספר לשלום וליישוב סכסוכים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון שבווירג'יניה. תחומי המחקר שלה הם שלום (Peacebuilding) ויחסים בין־קהילתיים, פליטים, מגדר, ופיתוח בר־קיימא. נוסף על כך, עדינה מארגנת מסעות לימודיים למרוקו, לתוניסיה, למצרים, לירדן ולישראל/פלסטין.
