המעורבות הישראלית בלבנון, ובמיוחד בתקופה שממלחמת לבנון הראשונה ב־1982 ועד הנסיגה ("היציאה") מלבנון ב־2000, לא חדלה להעסיק את החברה הישראלית, לרבות קבוצות חברה אזרחית ויוצרים של סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה עלילתיות ותיעודיות.
למעשה, יצירות אלה – שהופקו על ידי המדינה וסוכנויותיה ובידי יוצרים עצמאיים – מלוות את מעורבות ישראל בלבנון כבר מאז המלחמה עצמה. כך למשל, מחלקת היסטוריה של צה"ל צילמה סרט תיעודי שסקר את האירועים מאז היציאה ל"מבצע שלום הגליל" ועד אוגוסט 1982, ובו התראיינו בכירים בצבא. הסרט שוחרר לפרסום על ידי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון שלושה עשורים לאחר מכן.
בין הסרטים וסדרות הטלוויזיה הישראליות העוסקים במעורבות הישראלית בלבנון, אפשר להצביע על כמה "גלים" עיקריים.
ה"גל" הראשון, בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, מתבטא בסרטים כמו "שתי אצבעות מצידון", שהפיקה יחידת ההסרטה של דובר צה"ל. הסרט עסק בדילמות שליוו את החיילים הישראלים במהלך שירותם הצבאי בלבנון; "גמר גביע" עסק במלחמת לבנון ב־1982 והוא אחד הסרטים היחידים שהציגו את העימות בין ישראלים לפלסטינים במהלכה; ו"עונת הדובדבנים" שהתמקד בנוכחות הצבאית – או בכיבוש – של צה"ל בלבנון ובנסיגה החלקית של ישראל משם ב־1985.
"גל" שני של סרטים ישראליים בנושא לבנון הופיע בשנות האלפיים. מדובר על סרטים כמו "בופור", שדן בלחימה ב"אזור הביטחון", והסרטים "לבנון" ו"ואלס עם בשיר", שעסקו במלחמת 1982. יצוין כי סרטים אלו עוררו עניין רב בארץ ובחו"ל.
בין שני ה"גלים" האלה, אפשר לדבר על סרטים "קטנים" יותר, כמו למשל "יוסי וג'אגר", שמציג זוג חיילים הומואים באחד המוצבים בדרום לבנון, ו"איציק", שעוסק במשחק דמוי רולטה רוסית במוצב צה"ל בלבנון, תוצאת השעמום של החיילים המשרתים בו. אפשר לציין גם את סרט הטלוויזיה "מכתבים מלבנון", שכלל עדויות של חיילים ממלחמת לבנון ב־1982.
בהמשך לשני ה"גלים" האלה ולמה שביניהם, אפשר לציין עוד שני סרטים: "הלהקה האחרונה בלבנון", שכמו הסרט "איציק", ועל אף שהוא קומדיה, הציף היבטים פחות סימפטיים של ה"שהות" של צה"ל בלבנון, כמו הברחת סמים מלבנון בידי קצין צבא ישראלי והפקרת אנשי צבא דרום לבנון (צד"ל) על ידי ישראל, ו"בשר תותחים", סרט זומבים שדן בין היתר בשאלת האחריות של ישראל לאלימות בלבנון ולסכסוך עימה.
בשנים האחרונות אפשר להבחין ב"גל" נוסף של סרטים ישראליים שעוסקים בלבנון. מדובר בסרטים ובסדרות טלוויזיה תיעודיות, שביניהן אפשר למנות בעיקר את הסרט "ארבע אימהות" ואת הסדרות "מלחמה בלי שם", "לבנון – גבולות הדם" ויצירות נוספות.
כפי שהעידו חלק מיוצריהן, "גל" זה מושפע במידה רבה מסרטים תיעודיים שנעשו בחו"ל, ובמיוחד מן הסדרה האמריקנית "מלחמת וייטנאם", ואולי גם מהסרט "ערפל המלחמה", הכולל ריאיון עם שר ההגנה לשעבר רוברט מקנמרה. יצוין כי כמו "מלחמת וייטנאם", גם היצירות התיעודיות הישראליות משלבות בין מבט "מלמעלה", כלומר של מקבלי ההחלטות, ובין מבט "מלמטה" – של "אנשים רגילים" שחוו את הסכסוך – חיילים כאזרחים, נשים וגברים.
באילו נושאים עוסקים ולא עוסקים הסרטים וסדרות הטלוויזיה הישראליות על לבנון – ישנות כחדשות? אף על פי שסרטים וסדרות אלו נקראים לעיתים בשם "סרטי לבנון", ואף שחלקם מתרחשים בלבנון, היצירות האלה למעשה עוסקות בישראל ובמעורבותה בלבנון; וישראל מיוצגת בהן על ידי חייליה בלבנון, המשמשים מעין שליחים או נציגים שלה.
במילים אחרות, ניתן לומר כי ב"סרטי לבנון" יש ממד אלגורי: הסרטים וסדרות הטלוויזיה אומנם דנים בלבנון, אך לאמיתו של דבר הם עוסקים בישראל – ובישראל/פלסטין – ובתהליכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים שמתחוללים בה. בכך הם דומים לספרים שכתבו חוקרים ישראלים כמו "כינונה של לבנון המודרנית" מאת מאיר זמיר, שגם אותו אפשר לקרוא כמשל על ההתרחבות של המדינה ומחירה לא רק בלבנון אלא גם בישראל/פלסטין.
אתייחס כעת לשני היבטים אלגוריים של "סרטי לבנון":
מצד אחד, העיסוק של הסרטים האלה בלבנון המסוכסכת והמפולגת (חישבו למשל על סצנת השקשוקה בסרט "שתי אצבעות מצידון") או הרעה והנכלולית (למשל בסצנה בסרט "לבנון" שבה איש המיליציה הנוצרי הנכלולי וחורש הרע נכנס לתוך הטנק הישראלי), מסייע לטהר את ישראל – שהיא במשתמע מודרנית, יציבה, תרבותית ושוחרת שלום מטבעה – ולנקות אותה מאשמה לגבי הסכסוך בלבנון.
אך מצד שני, סרטים אלה מעוררים שאלות לגבי ערכים ומוסר של החברה הישראלית, לגבי מיליטריזציה או מיליטריזם בה ולגבי אחריותה לסכסוך ולאלימות לא רק בלבנון אלא גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אכן, אף שרוב הסרטים האלה אינם עוסקים באופן ישיר בסכסוך, הרי שהוא מבצבץ ועולה מתוכם. דוגמה בולטת לכך היא הסרט "ואלס עם בשיר", שבו גיבור הסרט משתתף במלחמת לבנון ב־1982, ובכלל זה במצור על ביירות ובטבח במחנות הפליטים בסברה ושתילה, ושם הוא מגלה להפתעתו על מה נלחמים בלבנון: על ישראל/פלסטין. ואכן, זהו החלק היחיד בסרט שבו מוקרנות תמונות אמיתיות ולא אנימציה.
בין הסרטים והסדרות האלה אתעכב כעת על הסדרה הדוקומנטרית "לבנון – גבולות הדם" (2020, במאי: דוקי דרור), שיצאה בשנה שעברה והוקרנה בארץ ובחו"ל (וזמינה לצפייה באתר "כאן 11").
מצד אחד, הסדרה, שעוסקת בין היתר במעורבות ישראל בלבנון, משתלבת ביצירה העלילתית והתיעודית הישראלית על לבנון מ־1982 ואילך, שהתמקדה כאמור במעורבות זו, והציגה אותה בדרכים שונות.
אך מצד שני, הסדרה מוסיפה ממד חשוב לדיון בכך שהיא נותנת יותר משקל ללבנון עצמה, כולל ההיסטוריה, הפוליטיקה, החברה והתרבות של מדינה זו לפני ואחרי מלחמת האזרחים ב־1975. יודגש כי אלה נושאים שלא מדובר עליהם הרבה ב"סרטי לבנון" האחרים ובשיח הציבורי הישראלי, הנוטה לראות את לבנון בצורה חד־ממדית. בסדרה הדבר מושג על ידי מתן קול לאישים וגם ל"אנשים רגילים" שנמנים עם הקהילות השונות בלבנון וכן לשחקנים זרים שהתערבו בה במהלך השנים (פלסטינים, אמריקאים, סורים ועוד). התוצאה המצטברת היא מבט רב־קולי, עשיר ומגוון על לבנון עצמה ועל המעורבות הזרה בה, ובכלל זה – אבל לא רק – מעורבותה של ישראל.
אף כי הסדרה קושרת בין הסכסוך בלבנון ובין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, במיוחד מאז ההתרחבות של המדינה בישראל/פלסטין ב־1967, הרי שזיקה זו בין שני הסכסוכים יכולה הייתה להיות מודגשת יותר. אחרי הכול, הארגונים הפלסטינים לא הגיעו ללבנון במקרה אלא לאחר שנדחקו מהשטחים ומירדן ב־1967 וב־1971-1970 בהתאמה. גם המבצע הצבאי שאליו יצאה ישראל כדי לחסל את אש"ף ב־1982 היה קשור באופן הדוק לניסיונותיו של אש"ף להכשיל את מאמצי ישראל בשטחים, בעיקר מ־1977 ואילך.
נקודה נוספת שגם לגביה היה כדאי להרחיב היא מעורבותה של סוריה בלבנון מ־1976. הסדרה שבה מופיעים אנשי אופוזיציה סורים ודיפלומטים, אנשי צבא ועיתונאים אמריקאים, מציגה מעורבות זו כמשהו בעל אופי קונספירטיבי. אך למעשה מעורבות זו נבעה מחשש של מנהיגי סוריה מפני אנרכיה ואולי גם מפני התפרקות של לבנון לגורמיה, דבר שהיה עלול לסכן את סוריה עצמה.
אך הערות אלו אינן גורעות מהחשיבות ומהחדשנות של הסדרה "לבנון – גבולות הדם", ובמיוחד לאור העיסוק החלקי והבעייתי במעורבותה של ישראל בלבנון וגם בלבנון עצמה ב"סרטי לבנון" שקדמו לה.
