ישראל היום היא ביטוי לכוח עיוור. היא ההתגלמות המובהקת ביותר של מודרניות אשר ידיה לופתות את מצפונה ואת ליבה ואשר ה"טכני" בה מכופף את החוקי ואת האנושי. בכך היא מסיגה את הדמוקרטיה אחורנית אל ימיה הראשונים, אז היא חיה בשלום עם קולוניאליזם ונשלטה על ידי קבלת החלטות המבוססות על בירוקרטיה ועל אלימות טהורה, חפות מכל פוליטיקה. אם הצבא הישראלי אכן יפלוש קרקעית לעזה, יהרוג וימיט הרס וחורבן וישמיד את החמאס, הרי שישראל לא תייצר כל הזדמנות לקידומה של פוליטיקה, לא לעזה ולא לישראל.
היו מרחיקי ראות ושואפי צדק ששרטטו קווים כלליים אל עבר חזון מיוחל: מדינה פלסטינית ופירוק ההתנחלויות בגדה המערבית. אולם מדיניות איננה חלק מסדר היום הישראלי, המודרך על ידי יצר של נקמה ושחצנות, ולכן הבעיות יוותרו ללא פתרון. היעדר מדיניות משליך על מקומה של ישראל באזור, על מידת הסובלנות של בנות-בריתה לפגיעה באינטרסים שלהן, על המשך הסבלנות בהתייחס להפרות של החוק הבין־לאומי, על התגברות האנטישמיות נגד יהודים ברחבי העולם ועל ביטחונם של יהודים ושל ישראלים כאחד. יש גם שאלות מיידיות וישירות יותר הקשורות לסוגיות של ביטחון ושל ממסד ביטחוני, לשחיקה בכלכלה, לאטרקטיביות הנמוכה של ישראל למשקיעים ולתיירים, לאופן השליטה בעזה ולעתיד היחסים עם הגדה המערבית ולסכנת ההתלקחות של קונפליקט פנימי בישראל, שאף שהמלחמה השתיקה אותו, הרי שסוגיית בני הערובה מבעירה אותו כעת תחת הגחלים הלוחשות. בלב כל זאת ניצבת אישיותו השנואה של נתניהו.
ישראל היא אומנם מדינה גרעינית, אולם האופי הספרטני שלה לא יקנה לה הרבה יותר מניצחון צבאי; בהמשך, ב"יום שאחרי", הוא ייצר בעיות חדשות ויחמיר את הישנות. עניין זה עומד בראש חששותיהם של הישראלים בכל הנוגע להפעלת כוח ולביטחון, חששות ש"מבול אל־אקצא" הכפילם עשרות מונים.
עם זאת, הנגע שנקרא בריחה ממדיניות הוא הדדי: ההתנהגות הישראלית מדביקה בו את יריביה, אולם ההיסטוריה של יריביה מחזקת נגע זה בישראל. לאף צד במזרח התיכון אין היכולת לפתות את הצד השני במדיניות מפני שאף לא צד אחד במזרח התיכון דורש לקדם מדיניות סדורה שהוא עצמו יצטרך לקיימה.
התרבות הערבית של התלהטות היצרים, שמעמיקה את אחיזתה בעיקר בעיתות משבר, חסמה את כל הדרכים האפשריות למדיניות. זאת על אף שמאזני כוחות תמיד יאפשרו פחות ממה שניסיונות פשרה יכולים להשיג.
עייפנו מלהזכיר את נאומו של חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה, ביריחו ערב התבוסה של 1967, עת דרש לאמץ את פתרון החלוקה של 1947. עוד באותו יום הוא הואשם בבגידה. התבוסה ב־1967 לקחה גם מן הערבים את היכולת להתדיין על השבת אדמותיהם על בסיס תוכנית החלוקה. אפילו עבד א־נאצר עצמו הואשם בבגידה בשעה שהסכים לקבל את החלטת האו"ם 242 ב־1967 ולאחר מכן את תוכנית רוג'רס. ב־1979-1978 השיבו הסכמי קמפ דיוויד למצרים את סיני, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה השיבו הערבים את אדמותיהם הכבושות לידיהם.
ישראל היא אומנם מדינה גרעינית, אולם האופי הספרטני שלה לא יקנה לה הרבה יותר מניצחון צבאי; בהמשך, ב"יום שאחרי", הוא ייצר בעיות חדשות ויחמיר את הישנות
אמת היא שהסכמי קמפ דייוויד כללו גם אוטונומיה פלסטינית, אולם אש"ף החרים את התהליך כולו לאחר שהמכונה ה"בעת'יסטית" בדמשק ובבגדד ציירה את ההסכמים האלו כבגידה. סאדאת נרצח מייד לאחר מכן, ורוצחו – ח'אלד אסלאמבולי – הוכתר כגיבור באיראן. כאשר נחתם ההסכם הלבנוני-ישראלי ב־1983, הסכם שהיה קצת פחות משלום, פרצה מלחמה פנימית נגד השלטון המרכזי בלבנון בחסות המשטר הסורי. בראשית 1985 הגיעו המלך חוסיין ויאסר ערפאת להסכם שיתוף פעולה פלסטיני-ירדני המבוסס על הסכמות ערביות ועל החלטות האו"ם, אולם חאפז אל־אסד פצח במסע של חיסולים והאשמות בבגידה ובכך הכשיל את ההסכם. לאחר הסכמי אוסלו ב־1993 הפכו ערפאת ודרכו המדינית שוב ל"בוגדים", ומאמצים רבים הוקדשו להכשיל את אוסלו על ידי האחים מהעבר והאויבים בהווה. באותו אופן בדיוק התנקשה קיצוניות דתית ביצחק רבין, וחמאס, בתמיכת טהראן ודמשק, הטמינה פצצות שפגעו באזרחים. בשנת 2007 ביצע חמאס את ההפיכה נגד הרשות הפלסטינית ופיצל את פלסטין. בעודו תובע את "אחדותה של האומה האסלאמית", הוא הוציא את עזה מהסכמי אוסלו ומתחולתם.
כל זאת נעשה באמתלה שפשרות אינן מגשימות את הזכויות כולן בבת אחת. אולם זו בדיוק הגדרתה של פשרה. בדיוק כפי שהמבקרים התעלמו ממאזן הכוחות, הם עשו הכללות לגבי השליטים שהתפשרו, ותיארו אותם כחשודים וכוותרנים. אולם לאותם שליטים, רעים ככל שיהיו, היה הרצון או האינטרס האישי להשיג יותר ממה שהשיגו מבקריהם, ורק חולשתם מנעה מהם לעשות כן. כך נקשרו פטריוטיזם וטוהר כוונות דווקא בדמותו של מנהיג אחד באזור – הלוא הוא חאפז אל-אסד.
לפיכך, אף הצעת שלום לא הייתה פופולרית יותר מהקריאה הזדונית להתנגדות, ואם שליטים עריצים ספגו גינויים היה זה על רקע כישלונותיהם באימוץ ההתנגדות. הסירוב לגישה מדינית לא היה רק נחלתה של הסוגיה הפלסטינית-ישראלית; המנהיגים החשובים והמשפיעים ביותר במזרח התיכון הערבי הם אלו ששלטו באמצעות הפיכה והחריבו את החיים הפוליטיים במדינותיהם. לבנון אומנם סיפקה מרחב מתקדם יחסית לפוליטיקה, אולם הוא נטבח בהצלחה על ידי תנועות רדיקליות ואובססיביות לרעיונות המאבק וההתנגדות.
רק על ידי שיבה אל הפוליטיקה ואל הפשרה אפשר שיהיה עתיד למזרח התיכון: על הישראלים להכיר בהכרח של מדינה פלסטינית, ועל הפלסטינים והערבים להכיר במדינת ישראל כעובדה מוגמרת, וכל הצדדים חייבים לעשות זאת באמת ובתמים ולא מן השפה ולחוץ. רק אלו שינהגו כך יהיו נקיים מדמם של הילדים בעזה.
חאזם סאריה הוא אינטלקטואל לבנוני בעל שם. המאמר המלא התפרסם ב־25 באוקטובר ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. תרגום מערבית: מיקי לוזון
