"תמיד חשבתי שהאיראנים שונאים אותנו, אני לא יודעת איך הסקתי את זה ומאיפה. האם זה נובע מסיפורים על הקרובים ועל החברים של משפחתי, שנפלו במלחמת איראן-עיראק?". שאלה זו, שהתשובה עליה נדמית מובנת מאליה, פותחת את הטור הקצר שפרסמה העיתונאית העיראקית איה מנסור במגזין האינטרנטי הלבנוני דרג'. הטור, שנכתב בנימה אישית ומבוסס על חוויותיה כצעירה עיראקית, עוסק בדימוי של איראן בעיני עיראקים כיום.
בתור מי שגדלה בעיראק בשנות התשעים – וכן בדומה לישראלים רבים – תפסה מנסור את איראן תמיד כמקום חשוך, שלא יוצא ממנו דבר פרט לטרוריסטים, למלחמות, למיליציות קיצוניות ולמוות. לכן, כאשר העלתה לדף הפייסבוק שלה תמונות קולאז' שיצרה שבהן נראית דמותה של אליס בארץ הפלאות משוטטת במקומות שונים בעיראק, היא הופתעה לקבל תגובות אוהדות מבחור איראני בשם רסול שכראני. שכראני סיפר לה שהוא אומן שמצייר בין היתר תמונות של נשים יפות, ולכן הממשלה מתנכלת לו. הוא איחל לה הצלחה והחמיא לה על העבודות שלה, ואף סיים את דבריו ב"ברכותיי ואהבתי לעיראק".
מנסור ניסתה להמשיך לשוחח עם שכראני על איראן. היא שאלה בזהירות והוא ענה בהתלהבות, אך דיבר בעיקר על העבר. מדבריו היה נשמע כאילו איראן קפאה על שמריה בשנות השבעים – הוא היה שולח לה תמונות בשחור לבן ואומר: "תראי, אלה תמונות מאיראן. תמונות של שיער שמפוזר לכל עבר, לפני שכוסה על ידי החיג'אב של המהפכה האסלאמית". הוא מעוניין שמדינתו תחזור יותר מחצי מאה אחורה, אך לעיראקים יש זיכרונות שונים מאיראן, זיכרונות מלאים במוקשים, שקשה לעקור. למרות זאת, שיחותיה עם שכראני יצרו אט אט גשר יציב מבגדד לטהראן, שאפשר לה להתעמק יותר במדינה שעד אז הצלילים הקשורים בה היו של ניפוץ מטענים ושל שריקת מרגמות ולא של מנגינותיהם של הזמרים האיראנים, שהיו חביבים על אביה. מעל לגלים הסוערים של ים הרעש העוין שבראשה, היוו השירים של המשוררת האיראנית פורוע' פרח'זאד סירת הצלה.
מפגש בלתי אמצעי נוסף שהיה למנסור עם צעירים איראנים, התרחש כאשר עבדו יחד על מופע שהעלתה בשם ""Invisible, שהוא חלק מפרויקט שלה שעוסק בתיעוד סיפוריהן של צעירות עיראקיות. את התפקיד הראשי שיחקה, באופן פרדוקסאלי, צעירה איראנית שחיה בברלין ואינה יכולה בקלות לחזור לבקר במולדתה. במובן זה, סיפורה דומה לסיפורים של עיראקים גולים בתקופת סדאם חוסיין (וגם אחריו) שלא יכלו לחזור לעיראק. כאשר מנסור מספרת לשחקנית האיראנית על רצונה לבקר באיראן, האיראנית מתפלאת: אפילו מבחינתה זהו מקום מפחיד שאסור לרקוד ולשחק בו. מנסור ממשיכה ומתארת את חוויית המפגש שלה עם האיראנים הצעירים על אדמת גרמניה ואת התרגשותה מכך שאנשים ממוצאים שונים מציגים סיפורים של נשים עיראקיות. היא מקשרת בין האנשים שפגשה שם לבין דמויות מהתרבות האיראנית, כמו פרח'זאד או המשורר סוהרב ספרי. דרך התרבות והשירה, היא יוצרת את ההפרדה בין איראן המתקדמת והפתוחה לבין איראן החשוכה והקיצונית, בין איראן של הדיכוי לאיראן שמאפשרת לרקוד בחופשיות.
מנסור מציינת את המובן מאליו – היחס השלילי שלה לאיראן נובע למעשה מחינוך שקיבלה מגיל צעיר מאוד שמתבסס על החוויה הטראומטית של הדורות הקודמים, אלה שחיו את מלחמת איראן-עיראק הארוכה והמתישה, שהסתיימה במצב של קיפאון וללא הישגים ממשיים, אך עם הרבה מוות והרס לשני הצדדים. כבר בגיל הגן המורות היו מראות תמונות של חיילים במלחמת איראן-עיראק, והשתמשו ברטוריקה (המוכרת במחוזותינו היטב) שמגדירה את החיילים העיראקים כמי שרק מגינים על העם שלהם בפני האויב האיראני האיום. על כל זאת נוספו גם סיפורים אישיים של בני המשפחה, למשל של אביה, שהמלחמה הייתה חלק מחייו במשך 8 שנים, ועד היום הוא מערב זיכרונות כואבים מהחזית באנקדוטות משעשעות, כגון הסיפור על חבר בשם עבאס שהיה מדבר בשנתו כי היה חולם שהוא נלחם, ואז מתעורר ומספר כמה חיילים איראנים הרג בלילה. חבריו היו צוחקים עליו ומשתעשעים בנושא, עד שעבאס נהרג בקרב על נהר הג'אסם, שמכונה גם "נהר הדם".
על אף הסיפורים המשעשעים, ברור כי זרעי המלחמה נזרעו אומנם בראשם של מי שחיו אותה, אבל הכו שורשים וצמחו בראשיהם של בני הדור הצעיר יותר. "איראן היא האויב הגדול ביותר", אמרו בכל פעם, לפחות עד לאחר נפילתו של סאדאם חוסיין, אז פתאום נאלצו לזנוח את הרעיון הזה ולראות באיראן שכנה וחברה. מה השתנה? רק האינטרסים הפוליטיים.
הטור של מנסור, עיתונאית צעירה ופעילה פמיניסטית, כתוב באופן אישי וחצי פיוטי. אומנם המסר שלו אינו מחדש, אך הקריאה בו מחזירה את הקורא לסוגיה הידועה גם בהקשר הישראלי-איראני (ואף יותר מכך, הישראלי-פלסטיני) – של מפגש אישי, תרבותי ואולי גם פמיניסטי כדרך לשבירת הגבולות הפוליטיים ושינוי התפיסה לגבי הצד השני. מנסור מזכירה בדבריה את קולם של אומנים מן "הצד השני" שמצליח לחצות גבולות, ומציינת רק במילה את המשוררת פרוע' פרח'זאד, שחייה המרתקים הם נושא לכתבה אחרת. רעיון השמעת הקול מהדהד במילים מתוך שירה של פרח'זאד "רק הקול הוא שנותר", בתרגומה של סיוון בלסלב (מתוך הספר "הבה נאמין בראשית העונה הקרה"):
הַקּוֹל, הַקּוֹל רַק הַקּוֹל
קוֹל בַּקָשָׁתָם הַשְׁקוּפָה שֶׁל מָיִם לִזְרוֹם
קוֹל נְפִילַת אוֹר כּוֹכָב עַל עֱלִי הָאדֲמָה
קוֹל הִתְגַּבְּשוּתוֹ שֶׁל זֶרַע מַשְׁמָעוּת
וְהִתְרָחֲבוּת מַחֲשֶׁבֶת אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת
הַקּוֹל, הַקּוֹל, הַקּוֹל רָק הַקּוֹל הוּא שֶׁנוֹתַר
במבוא לספר שירה אחר של פרח'זאד מביעה בלסלב את תקוותה שהספר "יציג פן אחר של החברה האיראנית, ויסייע בשבירת סטריאוטיפים ובהיכרות מעמיקה יותר עם אחת התרבויות החשובות והעשירות באזורנו" (מתוך המבוא לספר "לידה אחרת", הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2012). זוהי זווית נוספת, חשובה ורלוונטית לסיפור שאיה מנסור מציגה בכתבתה.
