ג'וליה בוטרוס, אחת מזמרות המחאה הבולטות היום בעולם הערבי, נעלמת לנגד עינינו במחאה הנוכחית בלבנון. כך טוענת נרם שרף (نغم شرف) במאמר שפורסם באתר הביקורתי רציף 22 בראשית נובמבר 2019.
בתחילת שנות ה־90, עמדה בוטרוס על במה אחת עם אמל ערפה ועם סאוסן חמאמי ושרה את "איפה מיליוני האנשים?" אחד השירים הבולטים של האינתיפאדה הראשונה, שהפך לאחד משירי המחאה המפורסמים בעולם הערבי. במלחמת לבנון השנייה ב־2006, היא הקליטה את אחד משיריה המפורסמים "אהוביי", שבו ציטטה את פנייתו של חסן נסראללה מנהיג חזבאללה אל הלוחמים בגבול. מאז, ובכל הופעה שלה בלבנון, די היה שבוטרוס תקרא "אהוביי" כדי שהקהל ימשיך בשירה נלהבת, מלאת אנרגיה, אהבה למולדת ושיכרון ניצחון. באותה מלחמה, נשאה בוטרוס עצמה נאום שבו התייחסה לארצות הברית ולטילים שלה וציינה את שתיקת העולם הערבי המגיעה עד כדי שיתוף פעולה עם פשעי המלחמה ועם הטבח בקנא. לאחר מותה של הזמרת סבאח, הפכה בוטרוס לאחת משלוש הזמרות הבולטות בלבנון אחרי פיירוז ומאג'דה א־רומי.
בוטרוס שרה "אהוביי". ציטטה את פניית נסראללה ללוחמים בגבול
שרף מתארת כי עם הזמן, הפכה ג'וליה בוטרוס לאייקון. בשנותיה הראשונות, הופעותיה על הבמה היו קלילות יותר והיא הייתה חביבה יותר וקרובה לקהל. בהופעותיה האחרונות, בוטרוס כאילו הקיפה את עצמה בהילה. היא מופיעה לרגעים ספורים בזמן שתמונות שלה מופיעות על מסכי הענק כל הזמן והיא חולקת עם הקהל סיפורים משעשעים מחייה הפרטיים עם בעלה – שר הביטחון הנוכחי של לבנון אליאס אבו סעב. כך היא ביקשה לחבב אותו על הקהל והפכה למעשה לחוליה מקשרת בין העם לשלטון. מצד שני, מודה שרף, בוטרוס בהחלט נשאה את דגל ההתנגדות וההתקוממות של העולם הערבי ושל העם הלבנוני, ולכן כל ביקורת עליה צריכה להיות זהירה ורגישה.
והביקורת לא מאחרת להגיע. שרף מתארת איך למעלה משבועיים לאחר תחילת המחאה בלבנון, שואלים את עצמם המפגינים במרכז ביירות: "המיליונים פה; איפה ג'וליה?"
שרף מתארת את ביירות כמקום שונה משאר לבנון בגלל מגוון האוכלוסיות והרקעים הסוציו־ אקונומיים והתרבותיים שיש בה. ניתן בקלות להבחין בכך כשהולכים ברחובות ביירות בימים אלה ורואים את המנעד הרחב של הסלוגנים והשירים שמושמעים ברחוב. האנשים מאוחדים סביב הדרישות שלהם במהפכה הזאת, אך חלוקים לגבי ג'וליה בוטרוס. ישנם כאלה המבקשים להפריד את שיריה מהשתייכותה הפוליטית ומחייה האישיים, ויש את אלה שרואים בה את התגלמות השלטון, הסמכות והממסדיות.
אחד המשתתפים במהפכה, בחור בשנות השלושים לחייו, הסביר לשרף מדוע הוא מסרב לאמץ את שיריה של ג'וליה בוטרוס: לדעתו היא חלק מהממסד ומהשלטון, או לפחות תומכת בהם. אין לה בעיה, בתור אשתו של שר הביטחון הנוכחי, לטוס במימון העם המדוכא, שהיא כביכול שרה בשמו ולמענו. בכך היא סותרת את הערכים ואת העקרונות שעבורם היא שרה. המפגין טוען שהעמדה הפוליטית של בוטרוס מוכרת; היא לא רואה בלבנונים עם נפרד מהסורים, והיא בעצם לאומנית סורית. כך או אחרת, היא לבטח אינה תומכת במהפכות העממיות בלבנון ובסוריה. שיריה של בוטרוס ימשיכו להיות מושמעים, משוכנע המפגין, אולם היא לא יכולה להפוך לקולה של המהפכה הנוכחית.
מצד שני, ובזירה אחרת בביירות, בוקע שירה של ג'וליה "אנחנו המהפכה והזעם" מרמקול ברחוב שלידו עומדים כמה בחורים. על הקיר מאחוריהם מתנוססות הסיסמאות "הלאה ג'וליה אבו סעב" ו"ג'וליה תשתקי". שרף תוהה על הסתירה הבולטת, והם משיבים לה ששיריה של בוטרוס הביעו הזדהות עם המהפכה ועם דרום לבנון עוד לפני חזבאללה ולפני נישואיה. את שר הביטחון הם רוצים להפיל, אך בוטרוס היא קולה של המהפכה. היא תומכת במחאה עממית, וכרגע הגיע תורו של העם הלבנוני למחות.
פעילה פמיניסטית ששרף ראיינה הצביעה על שני היבטים. האחד הוא זכותם של פעילי מחאה להתחשבן עם בוטרוס על עמידתה לצידם כאשר הם יוצאים לרחובות בשם אותם נושאים שקנו לה את תהילת העם. השני הוא הימנעותה מהשתתפות או מתגובה על המתרחש בלבנון בגלל נישואיה לשר הביטחון. הפעילה גם הזכירה הופעה אחת של בוטרוס שבה ישבו שרים בממשלה, אותם אלה שהעם תובע כעת את הדחתם, וכולם יחד מחאו לה כפיים.
שרף מציעה שאלה ללא תשובה: האם שתיקתה של ג'וליה בוטרוס נובעת משכנוע פוליטי או מנישואיה לגבר המחזיק בעמדת כוח שלטונית? האם היא תקריב את עצמה ואת אומנות המחאה העשירה שלה למען נישואיה?
