(צילום: רויטרס)
שוטרים מתגוננים מפני דגל פלסטין בשכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים, מרס 2009 (צילום: רויטרס)

האיום שבפיסת בד מלבנית בעלת צבעים וצורות

איסור הנפת הדגל הפלסטיני בישראל הוא קונקרטיזציה של תהליך שמתרחש בה בשני העשורים האחרונים, של מחיקת הלאומיות הפלסטינית. אבל איך בעצם מחיקת דגל הפכה למכשיר למחיקת תנועה לאומית?

מה זה דגל? פיסת בד בצורה מלבנית עם כל מיני צבעים וצורות. אך מבחינה סימבולית, דגל הוא הרבה יותר מכך. דגל הוא הסימן הבולט והמשמעותי ביותר ללאומיות. כל פיסת בד מלבנית מסמלת את ריבונות הלאום ותחושות גאווה לאומיות. אך אם חושבים על כך, אין שום קשר טבעי בין הצבעים והצורות שנמצאים על דגל כלשהו לבין אותו עם או לאום. הקשר הוא לגמרי שרירותי ותלוי בהסכמות תרבותיות שכל כך מוטמעות בהבנות האינטר־סובייקטיביות, כך שאנחנו תופסים את פיסות הבד הללו כטבעיות. לפי הגישה של ההוגה הצרפתי רולאנד בארת, דגל, כמו סמלים מרכזיים רבים אחרים, עבר תהליך של נטורליזציה, כלומר אנחנו נוטים לחשוב שלדגל יש קשר טבעי לריבונות לאומית. 

אף על פי שלמגן דוד ושני פסי התכלת יש משמעויות בזיכרון הקולקטיבי הישראלי\יהודי, אם מחר בבוקר תתקבל החלטה במוסדות המדינה שהדגל הישראלי ישתנה לדגל עם פס שחור, פס לבן, פס ירוק ומשולש אדום בצד (דגל הפלסטיני הנוכחי), אין שום מניעה לכך, באופן תיאורטי, אלא שתסריט זה נראה לנו בלתי־אפשרי מכיוון שאנחנו רואים קשר הדוק בין דגל לבין ריבונות.

מדינת ישראל נהגה בעבר לתקוע דגל באדמה כדי להכריז על ריבונות בשטח מסוים. הדוגמה הבולטת ביותר בהיסטוריה של המדינה היא תקיעת "דגל הדיו", דגל ישראל מאולתר שהונף ב־10 במרץ 1949 בידי חיילי חטיבת הנגב לאחר כיבוש אוּם רַשְרַש (כיום אילת) במסגרת מבצע עובדה. צילום של תקיעת דגל הדיו הפך לתמונה מרכזית בזיכרון הקולקטיבי של מלחמת השחרור, המסמלת בין היתר גבורה, "הפרחת השממה" והיכולת המיוחדת של ישראלים לאלתר (החיילים "אלתרו" דגל עם דיו מכיוון שלא היה להם דגל רשמי).

המשמעות האינהרנטית שאנו מקנים לדגלים בולטת עוד יותר בהקשר של הלגיטימיות של המיקום ושל ההקשר של הנפת דגל. למשל, לאחר כיבוש הר הבית\חרם א־שריף ביוני 1967, שר הביטחון הורה להוריד את דגל ישראל מכיפת הסלע לאחר שהונף על גג המסגד. להחלטה זו, שהיא סימבולית לגמרי, הייתה השפעה רבה על מדיניות ישראל כלפי הר הבית\חרם א־שריף עד היום. דוגמאות אלו מראות עד כמה הפעולה של הנפת דגל כרוכה בתפיסת הריבונות על השטח שבו הדגל מונף. הנפת דגל מסמנת שטח כ"שלנו". 

אמירה זו מקבלת ביטוי ב"מצעד הדגלים" שבדרך כלל מתקיים ביום ירושלים ושמאורגן בידי גורמים בימין הקיצוני בישראל. המצעד, שעובר במזרח ירושלים, ובימים אלו אושר שהשנה יעבור ברובע המוסלמי דרך שער שכם, אמור להראות לפלסטינים מי הריבון בשטח ולנסות לעורר תגובות אלימות. אירועים רבים המזוהים עם הימין מלווים בדגלים וממחישים עד כמה הפעולה של הנפת הדגל הפכה להיות הצהרה של זהות פוליטית ימנית. לעומת זאת, באירועים המזוהים עם השמאל, נוטים להימנע מהנפת דגל ישראל. אפילו במוסדות ממלכתיים כמו אוניברסיטאות, סטודנטים מתבקשים שלא להניף את הדגל במעונות. הפוליטיזציה של הדגל ממחישה עד כמה סמל פטריוטי, כביכול ממלכתי, הופך לסמל ללאומנות ימנית.  

לישראל היסטוריה מורכבת, ולעיתים אבסורדית, בנוגע להנפת דגל פלסטין. בכל שיחות השלום בין ישראל לאש"ף, גם בהשתתפות ממשלות ימין, הונף דגל פלסטין לצד דגל ישראל.

מכיוון שמדובר במסגרת טקסית רשמית, לגורמים בישראל לא הייתה בעיה עם הנפת דגל פלסטין לצד דגלי ארצות הברית וישראל. הסכמה להנפת דגל פלסטין מקנה סוג של לגיטימיות לתנועה הלאומית הפלסטינית, לפחות ברמה הסימבולית. אך שיחות שלום כאלו כבר אינן מתרחשות זה כמעט עשור, ולא ברור אם היום ראש ממשלת ישראל היה מעז לעמוד ליד דגל פלסטין בטקס רשמי. 

בשנים האחרונות, במסגרות עממיות יותר, מדינת ישראל כבר אינה מקבלת את הנפת דגל פלסטין כלגיטימית, במיוחד בהפגנות, על אף שבית המשפט הורה כי לא מדובר בעבירה. הנפת דגל פלסטין בהקשרים עממיים נתפסת היום כהתרסה נגד מדינת ישראל. איסור הנפת הדגל הפלסטיני הוא קונקרטיזציה של תהליך שמתרחש בישראל בשני העשורים האחרונים של מחיקת הלאומיות הפלסטינית מהקוגניציה הישראלית והעולמית. דרך מוחשית מאוד למחוק תנועה לאומית היא למחוק את הסמל העיקרי שלה – הדגל.  

המדיניות המשטרתית של מדינת ישראל בנוגע לאיסור הנפת דגל פלסטין הגיעה לשיאה במהלך לווייתה של עיתונאית אל־ג'זירה שירין אבו עאקלה, כאשר שוטרים ניסו להוריד את דגלי פלסטין מהתהלוכה והיכו באלימות רבה עם אלות את נושאי ארון הקבורה עד כדי הפלת הארון. קשה שלא לראות בשימוש באלימות נגד משתתפי הלוויה חוסר חמלה וטמטום כשאנחנו יודעים כי הנפת דגל היא פעולה טבעית ביותר בלוויה של מי שנחשבת לגיבורה לאומית.

רק כמה ימים לאחר מכן, בטקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, סטודנטים יהודים וערבים התעמתו, ושתי סטודנטיות, אחת עם דגל פלסטין והשנייה עם דגל ישראל רקדו זו מול זו במין תחרות מי תצליח להניף את הדגל גבוה יותר ולדחוף אותו לפרצוף של יריבתה. גם באירוע זה הייתה אלימות מילולית ופיזית ונעצרו אנשים. 

במסגרת אירועים אלו, עלינו לזכור שלפיסת בד מלבנית עם צבעים ועם צורות אין משמעות אמיתית, אלא רק המשמעות שבני אנוש מקנים לה. לכן אם מגיבים להנפת דגל באלימות ובעצורים, אז כנראה שהתבלבלנו בין העולם הסמלי לבין העולם האמיתי.     

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה