המלחמה המתרחשת בסודאן בימים אלה מלווה בשלל שקרים. חלקם נובעים מבורות ובחלק האחר מעורבים גורמים סודאניים, אזוריים ובין-לאומיים המבקשים לקבע עובדות חדשות בשטח. הכזב הבוטה ביותר הוא שמדובר במלחמה המתחוללת בתוך צבא שאמור להיות מורכב מהצבא הסדיר ומכוחות הסיוע המהיר שמעטים מכנים אותם בשמם האמיתי: מיליציה. כמה מדינות ערב וכן רוסיה מבקשות להטמיע את הרעיון כאילו מדובר במלחמה שמתנהלת בתוך בית אחד, ולכן היא צריכה להסתיים בהסכם בין שני אגפיו של הצבא ומפקדיהם – עבד אל-פתאח אל-בורהאן ומוחמד חמדאן דקלו (חמידתי).
במסגרת הסכם זה יחולקו מחדש מרחבי ההשפעה הגאוגרפיים, הכלכליים והפוליטיים ביניהם, והתוצאה תהיה מדינה עם שני צבאות סדירים ועם שני מפקדים, בדומה למתרחש במדינות ערביות אחרות במזרח (עיראק, סוריה ולבנון) ובצפון אפריקה. לוב, שכנתה של סודאן, לא ידעה צבא אמיתי תחת שלטונו של מועמר אל-קדאפי. הדיקטטור החזיק מיליציה גדולה בשירותו, ובשנת 2011 היא התפרקה להרבה מיליציות קטנות. חלק גדול מהן נתמך כיום על ידי אותם גורמים התומכים בכוחות הסיוע המהיר – רוסיה וקבוצת שכירי החרב שלה "ואגנר" או מדינות ערביות ובראשן האמירויות.
המציאות בשטח מעידה כי אין משמעות רבה לכתוב בחוקה ובחוקים באשר למיליציות הערביות המקבילות לצבאות הסדירים, בין אם מדובר בכוחות הסיוע המהיר בסודאן או באל-חשד א-שעבי בעיראק. שניהם כפופים לצבא ולמפקד העליון של הצבא לפי החוק והחוקה, אולם הם מתפקדים בפועל ככוחות עצמאיים שאינם סרים למרותם של הצבא ושל המפקד העליון. בקרבות כנופיות הם חזקים יותר מהממסד, שבכל מדינה ראויה לשמה אמור להיות הגורם הבלעדי האמון על הפעלת כוח ועל אכיפה.
כוחות הסיוע המהיר הוקמו שנה לפני אל-חשד א-שעבי בעיראק; עד אוגוסט 2013 הם היו ידועים כמיליציה בשם "ג׳נג׳וויד" שהייתה מעורבת בביצוע פשעים נוראים במלחמה בדרפור, אך אז, בלחיצת כפתור, הפך אותם נשיא סודאן לשעבר עומר אל-בשיר לגוף הכפוף למודיעין הכללי ולביטחון הלאומי, והעניק להם שם אלגנטי ומכובד – "כוחות הסיוע המהיר". הוא עשה זאת בניסיון למצוא חן בעיני המערב ולנקות את התדמית שלו ושל משטרו. המיליציה הפכה לגורם שעוצמתו מתחרה בזו של הצבא ואף עולה עליה, בתמיכתן של מדינות במפרץ אשר ביקשו להשאיר את עומר אל-בשיר על כיסאו אך חששו מכך שצבאו הסדיר הוא "אסלאמי יתר על המידה". עד מהרה הפכו כוחות הסיוע המהיר לאימפריות כלכליות השולטות בין היתר במכרות הזהב. הן ניהלו יחסי חוץ באופן עצמאי, ובשנת 2019 התמנה מנהיגן "חמידתי" לסגן ראש מועצת המדינה – הלוא הוא מפקד הצבא אל-בורהאן. הדבר ביסס את מעמדו הרשמי כדמות השנייה בכוחה בהיררכיה השלטונית.
המיליציה הפכה לגורם שעוצמתו מתחרה בזו של הצבא ואף עולה עליה, בתמיכתן של מדינות במפרץ אשר ביקשו להשאיר את עומר אל-בשיר על כיסאו אך חששו מכך שצבאו הסדיר הוא "אסלאמי יתר על המידה"
הלחימה בין הצבא הסודאני הסדיר לבין כוחות הסיוע המהיר עלולה לחזור על עצמה בכמה מדינות ערביות, ומה שקרה היום בסודאן יקרה מחר בעיראק. שם המצב חמור יותר מבחינת ההשפלה שהצבא הסדיר סופג מידיה של מיליציה דתית – אל-חשד א-שעבי, שמאז קיץ 2014 נאמנה למדינה זרה – איראן. אין ערובה להמשך שתיקתו של הצבא העיראקי ושל קציניו לנוכח פיצולה של הסמכות החוקית להפעלת כוח למיליציה שאנשיה אינם נאמנים לעיראק, אינם בוגרי מכללות צבאיות, והקשר שלהם למדינה בא לידי ביטוי אך ורק במשכורתם הממומנת מתקציבה.
הצבא הסודאני סובל מכל המחלות הפוגעות בכל צבאות ערב, אולם הוא הצבא הסדיר בעבר, בהווה ובתקווה גם בעתיד. מדינה אינה יכולה להתקיים ללא צבא לאומי סדיר. צבא גרוע אפשר לתקן, וביום מן הימים להרחיקו מהפוליטיקה ולהכפיפו לדרג פוליטי במדינה דמוקרטית. מיליציה, לעומת זאת, תישאר מיליציה עד יום הדין, גם אם תחליף את שמה עשרות פעמים וגם אם מנהיגיה יתקבלו כנשיאים ויתהדרו בעניבות.
ארנסט ח'ורי עומד בראש מערכת האתר רב המוניטין אל-ערבי א-ג'דיד. המאמר המלא פורסם באתר ב-3 במאי 2023. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
