מלקולם אקס נחשב לאחת הדמויות האייקוניות בהיסטוריה של ארצות הברית בכלל ובאסלאם האמריקני בפרט, וספרו הידוע "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" ידוע כאחד הספרים המשפיעים ביותר במאה ה־20. התפנית חסרת התקדים במקרה הרצח של מלקולם, שאירעה לפני כמה שבועות, התסיסה מחדש את הפרשה המסעירה של חייו ושל מותו של אחת הדמויות המרתקות במאה הקודמת באמריקה, דמות שמורשתה משפיעה עד ימינו. מלקולם נולד בשנת 1925 בשמו המקורי מלקולם ליטל, ונודע בכינוי אל־חאג' מאלכ א־שבאז. בצעירותו היה מעורב בפשעים שבגינם ישב כמה שנים בכלא. במהלך שהותו שם, נחשף לראשונה לארגון "אומת האסלאם", שנוסד בשנת 1930 ושהשפיע עליו עמוקות ושינה את חייו.
הארגון התאפיין במשמעת מסודרת ונוקשה שהעצימה רבים מהמצטרפים אליו, במיוחד עבריינים ובעלי המעמד הנמוך, שהערך הדתי והסדר המופתי העניקו תכלית ומשמעות מחודשים לחייהם. למרות שמו, הארגון סטה מערכי האסלאם המסורתי בנושאים שונים, כמו לדוגמה באמונה שהגזע השחור נחשב לגזע נבחר (black supremacy) ובכך שחותם הנביאים אינו הנביא מוחמד אלא אחד ממייסדי הארגון – אלייג'ה מוחמד, שנחשב בעיני חברי התנועה לשליח אלוהי.
לאחר שחרורו של מלקולם מהכלא בשנת 1952, הוא החל להתוודע לדמותו של אלייג'ה מוחמד וחבר לארגון. תוך כמה שנים מעמדו נסק באופן מטאורי, והוא הפך להיות הדובר הלאומי של הארגון והדמות הבכירה בחשיבותה אחרי אלייג'ה מוחמד. מלקולם נחשב לדמות המשפיעה ביותר בזקיפת קומתם של אפרו־אמריקאים רבים, בהפחת גאווה על צבע עורם ובמיקוד הזעם בפשעי הממסד האמריקאי הלבן. הוא השתמש לכך בכריזמה וברטוריקה קולחת וחסרת מורא. אך מחלוקות ומתחים שהתגלעו בינו ובין מוחמד גרמו לפערים שהחריפו במשך השנים, ושהביאו בסופו של דבר לסילוקו הרשמי של מלקולם מהארגון. לצד התנערותה של התנועה ממלקולם והאיבה ההדדית שנוצרה בינו לבין אלייג'ה ושאר חברי התנועה, הוא החל לגלות מחדש את דת האסלאם, וחבר באופן רשמי לאסלאם הסוני המסורתי, בניתוק מאותם יסודות גזעניים של אומת האסלאם שראו את האדם הלבן כשורש הרוע. אך גלי הטינה וההסתה שהתעוררו הלכו וגברו, ומלקולם, שקנה לו אויבים רבים וכבר נתפס כבוגד, נרצח בסופו של דבר במנהטן ב־21 בפברואר 1965 במהלך אחד מנאומיו, שנה אחת בלבד לאחר חבירתו לאסלאם הסוני.
אלא שפעילותו רבת־החשיבות של מלקולם, שנקטעה באיבה באותה זמן, לא סתמה את הגולל על השפעת מורשתו בקרב הציבור, ונאומיו ומסריו המשיכו להדהד ולהשפיע בקרב ציבורים רחבים באמריקה. זאת בדגש על הקהילה המוסלמית, שהמשיכה לחוש כלפיו קרבה והערכה רבה, ורחובות, בתי ספר ומוסדות רבים נקראו על שמו, כמו לדוגמה שדרות מלקולם אקס בהארלם ותיכון שבאז בניוארק שבניו ג'רזי.
עם זאת, פרשת הרצח נתפסה עדיין כמסתורית, ונחשבה סוג של טאבו בקרב הקהילה המוסלמית האפרו־אמריקאית, במיוחד בקרב אותם חוגים באומת האסלאם שאליהם השתייכו החשודים העיקריים ברצח.
אך פרשה זו התעוררה לתחייה בשנים האחרונות והובילה לתפנית חסרת תקדים ברצח של מלקולם בשני כיוונים ראשיים: עבדור-רחמאן מוחמד, מוסלמי אפרו־אמריקאי שהושפע רבות מדמותו של מלקולם, הקדיש עשרות שנים מחייו במטרה להגיע לחקר האמת בפרשת רצח זו, ועמד בראש הסדרה הדוקומנטרית "מי הרג את מלקולם אקס", ששודרה בנטפליקס בשנה שעברה. רחמאן מוחמד טען שהסיפור סביב ההתנקשות חוטא לאמת ונותר מלא בשאלות ללא מענה, כמו לדוגמה היעדרותו של כוח משטרה באולם שבו נרצח מלקולם, כפי שהיה נהוג בדרך כלל באירועים מעין אלו, אף שכולם ידעו שבשלב זה הוא כבר "סומן" עקב האיומים הרבים על חייו; או סוג הנשק שממנו נהרג מלקולם שהצביע על מתנקש אחר. בחשיפת הוכחות אלו ואחרות, רחמאן מוחמד יצא כנגד הקביעה שמלקולם נרצח בידי מוחמד עזיז וח'ליל אסלאם, שנחשבו לרוצחיו הרשמיים במשך שנים רבות. נוסף על הסדרה בנטפליקס, תחקיר עיתונאי ארוך שנים תחת הכותרת "המתים מתעוררים", שזכה בפרס פוליצר, על חייו של מלקולם אקס, גם הגן על חפותם של שני הנאשמים המרכזיים בפרשה, וטען שהם חפים מפשע. טענות מהימנות אלו גרמו ללחץ מחודש על הפרשה, שהוביל לחקירה ממושכת, ובה התגלה שאכן היה מדובר בכשלון חקירתם של משטרת ניו יורק וה־FBI באותה תקופה, מה שהוביל להפללתם המוטעית של אותם חפים מפשע.
אחד ממקרי המבחן המעניינים שבהם ניתן לראות כיצד מורשתו של מלקולם ממשיכה להדהד ולהישזר בדפוסים שונים בקרב הקהילה המוסלמית, הוא השיח בקרב דרשנים ואקטיביסטים אמריקנים. לדעתי מדובר בארבעה אלמנטים עיקריים: ההשראה להצטרף לאסלאם והמחויבות להמשך הפצתו ברבים, חשיבות הפעילות הציבורית והחתירה לצדק חברתי, חיזוק הזהות המוסלמית בעמידתה כנגד סחף החברה הכללית ומיתוג האסלאם באופן שמאחד בין אפרו־אמריקאים ומוסלמים מזרמים אחרים בארצות הברית.
ראשית, חבירה לאסלאם נעשית לא פעם באמצעות מוטיב רגשי או אמוני שמחבר את המתאסלם אל הדת באופן שמעניק מענה לתחושות ריקנות ומשיב את שלוות הנפש. כמו לדוגמה האזנה לנעימת השפה הערבית הצחה של הקוראן, שבמקרים רבים שימשה זיק הראשוני והוכחה לשומע על אמיתות הדת. בדומה לכך, בדמותו של מלקולם היה עבור חלק לא־מבוטל מהדרשנים, ברובם אפרו-אמריקאים, משום מודל רב־השפעה בחבירה לאסלאם, כשהציתה עבורם את הניצוץ הראשוני ברצון לחבור לדת ולהשתלב באותו חזון שפעם בדמותו ובמסריו. כך התבטאו לדוגמה השיח' אבו אוסאמה, אמריקאי שמתגורר בבריטניה ומשתייך למסגד גרין ליין בברמינגהם וח'אליד יאסין, מטיף ותיק בתחום הדעווה מברוקלין שבניו יורק.
מתוך כך, דמותו של מלקולם משמשת זיקה ישירה לחובה להמשיך את פעילות האסלאם לדורות הבאים בארצות הברית. התבטא בנושא זה האמאם זאיד שאקיר ממכון זייתונא בקליפורניה, שהתייחס למלקולם כמי שהעביר את השרביט לדורות המוסלמיים בהמשך הדרך, לא רק באמצעות נאומי התוכחה שלו אלא גם בהתרת דמו (כשנרצח). בצורה מטפורית זו, ביקש שאקיר להציג סוג של מחויבות, במיוחד בקרב הדור הצעיר, להמשיך בהצעדת האסלאם קדימה, ולהילחם על האמת גם במחירים כואבים.
כמו כן, דמותו גם נשזרת בהקשרים חברתיים בקהילה המוסלמית – בפעילויות של שיתוף פעולה ובניית גשרים בין קבוצות מוסלמיות שהיא עודדה לאחר הפיגוע ב־11 בספטמבר במטרה להוות חלק ניכר ומשפיע יותר מהמארג החברתי באמריקה. כך לדוגמה באחד הכנסים של הארגון איקנא (ICNA), החוג המוסלמי בצפון אמריקה, לינדה סרסור, פעילה אקטיביסטית אמריקאית-פלסטינית, כרכה את דמותו של מלקולם בעתידם של מוסלמים ואפרו-אמריקאים כאמצעי למאבק בגזענות ובאסלאמופוביה ולחתירה לצדק חברתי. באופן דומה, התייחס לכך האמאם ג'והארי עבדול מאליק, שכיהן בתפקידים אסלאמיים שונים באמריקה, ושהציג את דמותו של מלקולם כממשיכה להעצים ארגונים חברתיים רבים ברחבי העולם באמצעות סיסמתו המפורסמת – "באיזה אמצעי שיידרש" (by any means necessary), זאת בדגש על ארגון "חיי שחורים חשובים", ששם למטרה להיאבק באותה אלימות משטרתית ברוטאלית.
דפוס חשוב נוסף של השארת חותם בדמותו של מלקולם נוגע לקריאה למוסלמים האמריקאים לפתח עמוד שדרה ולעמוד על עקרונותיהם, גם אם הם אינם פופולאריים בקרב שאר החברה. דמויות כמו מלקולם אקס, בדומה למוחמד עלי ומרטין לות'ר קינג, הותקפו רבות על ידי הממסד על אמונתם ועל פעילותן וחלקם שילמו עליה ביוקר, אך ההיסטוריה בסופו של דבר הוקירה את צדקת דרכם ומאבקם ודמויותיהם זכו למעמד של מורשת היסטורית. עובדה זו הדגיש השיח' ד"ר יאסר קאדי מהסמינר האסלאמי האמריקאי, בקריאתו למוסלמים לקחת דוגמה מאותן דמויות, להפגין ביטחון בנוגע לדעותיהם הפוליטיות והחברתיות, ולדבוק בזהות המוסלמית כמקור העיקרי לזהותם.
בשונה מהדפוסים הקודמים שהתקשרו לנקודות ולהיבטים ספציפיים, נדמה שהדפוס העיקרי והמשמעותי ביותר הוא האופן שבו דמויות כמו מלקולם מסמלות חזון עמוק ורחב הקורא לאחדות בין הקהילה האפרו-האמריקאית ושאר המוסלמים בארצות הברית, ושבו האסלאם מוצג כדת הראשונה שנאבקה בגזענות לפני 1,400 שנה כשהוקמה. כך לדוגמה, לאחר מותו של ג'ורג' פלויד בשנה שעברה, ארגונים ודרשנים אמריקאים רמזו בדבריהם על שאיפה זו, כמו לדוגמה המסגד אפיק בטקסס, שבהודעתו הרשמית קרא לחיזוק הזהות המוסלמית ולהוקעת הגזענות, והתייחס לחדית' המפורסמת של הנביא מוחמד, שבו אמר שאין עדיפות לערבי על לא־ערבי. גם האמאם סיראג' ווהאג', שאף נשא בעצמו תפקיד באומת האסלאם בעברו הרחוק, הצביע על כך שבניגוד לנצרות וליהדות, האסלאם מוצג כדת עם מסר שווה לכל האנושות, והתייחס לאחד החדית'ים בדברי אללה שכתוב בהם כי האדם נשפט לפי מעשיו ולפי ליבו ולא על פי מראהו החיצוני.
אחד המוטיבים החשובים במורשתו של מלקולם הוא החיבור שדמותו מייצרת בין קבוצות וזרמים שונים, כמו הקהילה האפרו-אמריקאית לצד קהילות מוסלמיות אחרות וזרמים שונים באמריקה למען מאבק לצדק חברתי ומאבק בתחלואות כמו עוני ומניעת זכויות הגירה. למרות הזמן המועט שבו חי מלקולם כמוסלמי סוני רשמי, תקופה זו שחתמה את חייו גרמה לכך שזכרו מסמל את הזיקה לאסלאם ה"אמיתי", שאינו מבדיל בין שחור ללבן, וקורא לשותפות בין מוסלמים ולא־מוסלמים מתוך רצון לחלוק את הדת עם שאר האנושות בכללה. לכן בימים אלו, כשאמריקה עדיין משוסעת ומקוטבת, מורשתו יכולה לסמל שאיפה של התעלות מעבר למאבקם הפרטי של האפרו-אמריקאים כדי לחבור יחד למען יצירת צדק וחברת מופת שתסייע לכל מדוכא ומקופח באשר הוא להשיג עצמאות, חירות ושוויון.
קשה לסיים את המאמר ללא התייחסות למותה של בתו של מלקולם מליכא שאבז בת החמישים ושש, שנמצאה ללא רוח חיים בדירתה בניו יורק ב־22 בנובמבר. אף שמותה אינו מעלה חשדות פליליים כלשהם, קשה להתעלם מכך שפטירתה אירעה כמה ימים בלבד לאחר התפנית החדה בפרשת מלקולם. האם יש חשש לקשר ישיר בין הפרשה לבין מותה של שבאז, או שמדובר בצירוף מקרים? ימים יגידו.
