כרזה פמיניסטית ברחוב ביירותי (צילום: Ted Swedenburg, מתוך פליקר)
כרזה פמיניסטית ברחוב ביירותי (צילום: Ted Swedenburg, מתוך פליקר)
Below are share buttons

פרובוקציה מעוררת מחשבה

מאמר שחיברו משוררת סורית ועיתונאית לבנונית, המבקר את השלטון, הפטריארכיה והמיליטריזם של שתי המדינות, ושנכתב בהומור ובהנאה גלויה, מצליח להיות מצחיק ועצוב בו בזמן

מנאהל א־סהווי (مناهل السهوي), משוררת וסופרת סורית זוכת פרס א־שארקה (الشارقة للإبداع العربي) על המחזה "סוללה למנורת יד" (بطارية  لمصباح يد), ופסקל סומא (باسكال صوما), עיתונאית וסופרת לבנונית, זוכת פרס משרד התרבות הלבנוני על סיפורה "שבוע במעיים של העיר" (اسبوع في أمعاء المدينة), פרסמו יחד טקסט מאתגר ומעורר מחשבה באתר הפמיניסטי דרג' ב־23 במאי 2021.

הפרובוקציה ניכרת כבר בתחילתו של הטקסט: "אבל אנחנו משוגעות מספיק בשביל להתחיל את הטקסט במילה אבל". ברור שלשתיים ישנם יחסים  קרובים, אפילו סימביוטיים. הן מזכירות את קווי הדמיון הרבים ביניהן, כולל דעותיהן על אהבה, על גברים, על עצלות ועל אפתיה. הן מחמיאות זו לזו על כתיבתן על ידי קללות, כי קללות עבורן הן ביטוי של פליאה, וזאת שמקבלת את הקללה רק עונה "איי לאב יו מור" (אני אוהבת אותך יותר). הן מבטיחות ליהנות עד הסוף מהעובדה שהקוראים לא ידעו לעולם מי מהן כתבה אילו חלקים של הטקסט. ההנאה הזו שהן מבטיחות לעצמן היא עמוד השדרה של הטקסט, ובהמשך מתברר שהיא גם עמוד השדרה של חייהן.

הטקסט הוא בעצם ביקורת אנטי־מלחמתית, אנטי־שלטונית ואנטי־פטריארכאלית שכתבו שתי נשים שחוות כל כך הרבה טראומה שהדבר דוחף אותן לאפתיה. "אנחנו חיות במדינות המלאות באירועים ואסונות ומצוקות, וזה דוחף אותנו להיות אפתיות עד הסוף. ישנן הרבה טראומות שכאשר את חווה אותן, החיים הופכים מאוד ברורים. אני לא יודעת מתי התחילה אצלי האפתיה. אולי כאשר הבנו שלכל דבר יש סוף, בדיוק כמו לתורים ולמלחמות. כמו כן לאהבה, לחברות, לפחד, לדיקטטורה ולחלומות יש סוף". הן מזכירות גם את "הדברים הקטנים" (בציניות כמובן) כמו הדחקת החופש, המסורות וההרגלים החברתיים והדתיים ואת התעקשותן להמשיך לחיות כמו שהן בוחרות מול דיכוי זה – דרך כתיבה, קריאה ושופינג. 

הציניות וההומור של שתי הכותבות מתבטאים בכך שברור שהן לא אפתיות. ברור שלו הן היו אפתיות הן לא היו כותבות את הטקסט הזה על מה שבוער אצלן בלב ועל החלומות שלהן. הן מדגישות שכל מה שהן רוצות זה חיים שקטים שבהן הן מייצרות בעצמן את הרעש; שהן לא רוצות לציית ולהיגרר אחרי הרעש שאותו מייצרות החברות שמהן הן באות, שגורמות להן להיות אומללות ושבריריות – בדיוק כמו הארצות שבהן הן חיות. 

הן כותבות על המצוקה הכלכלית ועל המחסור בדלק בלבנון ובסוריה שאינו מאפשר להן לנוע בחופשיות. הן מצהירות שאינן אוהפטבות לעמוד בתור לשום דבר ושהן מעדיפות לבלות את הזמן שלהן בשוטטות חסרת תכלית או בכתיבה במקרה הטוב. הן רק רוצות לשבת לקרוא ספר בשקט בלי לחשוב על מדינות שמגנות אותן רק על כך שהן מנסות לקרוא בשקט. הן משלבות עוקצנות רבה הכוללת ביקורת על הטרדה מינית ועל התנהלותם של גברים במרחב הציבורי, ובכלל זה ההערות הסקסיסטיות שהם נותנים לנשים – הן רוצות לצחוק בפניהם של גברים אלה כי תכלס אין פשע גדול יותר מללבוש מכנסיים שחושפים ברכיים. אולי אותם גברים שזורקים הערות כאלה לנשים, גם הם מחפשים קצת אושר וקלילות בחיים, בדיוק כמו שתי הכותבות.

הן ממשיכות לשלב את הסגנון העוקצני הביקורתי שלהן, שמהול בהומור ובציניות, והן מדברות על החלומות ועל הרצונות שלהן. "אם ישאלו אותנו על מה חולמות שתי נשים שאחת מהן חיה בלבנון והשנייה בסוריה, התשובה תהיה שאנחנו חולמות על קצת חופש וביטחון, על קצת יותר דלק ועל גברים טובים, אבל אנחנו מודעות לכך שהמלחמות והאכזבות לקחו איתן הרבה גברים, ושרפו את דלק החיים במדינות אלה עד ששתיית כוס קפה עם אחד מהם (מהגברים) בלי לחטוף אכזבה או שעמום או חדשות רעות הפכה להיות משימה בלתי אפשרית. ישנם כל כך הרבה כדורים בכל מקום עד שהגברים התחילו לחשוב שהשירים שלנו הם בעצם טילים. האהבה כאן הפכה להיות בדיוק כמו המלחמה. בעיניהם של השורדים, נשים הן עוד קרב שאותו מנסים לשרוד, או לנצח, או לגמור אותו כמה שיותר מהר. 

הן חושבות על אילו ילדים יוכלו להביא לעולם כזה, ועוד יותר, אילו ילדות יביאו לעולם כזה? הן חושבות על הילדות שלהן, על הגוף השברירי שלהן כאשר ילכו ברחובות ויתמודדו עם מה שהאימהות שלהן היו צריכות להתמודד איתו – להיאבק ב"שוורים רעבים כי החלטת ללבוש שמלה קצרה, או כי חיית כפי שרצית ולא כפי שכתוב בספרים ובשריעה". הן בוחרות לסרב למציאות זו ובעיקר לסרב לכך שהילדות שהן חולמות עליהן יצטרכו להרגיש ולחיות כך. 

הן חולמות על הקמת כנופיה שתשתלט על אלה ששולטים בהכול והורגים הכול, כנופיה קלילה שתחלום על חיים במדינה שיהיו בה פחות פחד ומוות ויותר אהבה וחופש. הן מאמינות שהן לא צריכות להרגיש אשמות על כך שהן יקימו את הכנופיה הזו כי העולם גם ככה מלא בניחוח גבריות שהן חשבו שהיא מגינה עליהן מפני רעב ומלחמה, אך מובן שהן טעו מכיוון שכנופיות של גברים שולטות בעולם וממלאות אותו בחטיפות, ברצח, באלימות ובסמים. כנופיות הגברים לקחו הכול, אפילו את מעט הביטחון שצריך בשביל לישון טוב בלילה. הן מגיעות למסקנה כי מי שצריך לשלוט בעולם הן כנופיות של נשים שכמוהן אוהבות לבשל ולקרוא ולגדל צמחים, ומוסיפות "אנחנו צריכות ללמד גברים כיצד לשלוט בזעמם דרך אהבה וריקוד והגנה על החיים. למה אתן זורקות הכול על גברים? טוב, אין מנוס".

הטקסט כתוב בצורה נהירה וקלה לקריאה והוא מצחיק ועצוב בו־זמנית. עם זאת, הוא מעורר השארה ותקווה כי מדובר בטקסט פמיניסטי-הצטלבותי רדיקלי שמאמין שאף אחת אינה חופשייה עד שכולנו חופשיות, וכמו בכל מאבק לצדק חברתי ופוליטי, אי־אפשר להפסיד כל עוד אנחנו ממשיכות לחלום, כי חלומות אי־אפשר להשתיק או להרוג. הכותבות לא מוותרות על עקרון העונג, על גרעין האושר שנמצא בכל אחת מאיתנו ובו מתגלמת ההתנגדות לאלימות, למלחמה ולפטריארכיה. הן כותבות שאם הן היו שולטות בעולם, הן היו בוחרות להשמיע מוזיקה ברחובות ובאוטובוסים; היו מאפשרות שירה ונשיקות וריקוד ברחובות; היו אוסרות כל הבעה של מיליטריזם; מחלקות אוכל לרעבים וממלאות את מכוניות העניים בדלק, ומחזירות את הזכות לחיים לכולם, עד שתיפתח הדרך בין לבנון לסוריה שוב, ויהיה אפשר לנוע בחופשיות. 

מנאהל א־סהווי (مناهل السهوي), משוררת וסופרת סורית זוכת פרס א־שארקה (الشارقة للإبداع العربي) על המחזה "סוללה למנורת יד" (بطارية  لمصباح يد), ופסקל סומא (باسكال صوما), עיתונאית וסופרת לבנונית, זוכת פרס משרד התרבות הלבנוני על סיפורה "שבוע במעיים של העיר" (اسبوع في أمعاء المدينة), פרסמו יחד טקסט מאתגר ומעורר מחשבה באתר הפמיניסטי דרג' ב־23 במאי 2021.

הפרובוקציה ניכרת כבר בתחילתו של הטקסט: "אבל אנחנו משוגעות מספיק בשביל להתחיל את הטקסט במילה אבל". ברור שלשתיים ישנם יחסים  קרובים, אפילו סימביוטיים. הן מזכירות את קווי הדמיון הרבים ביניהן, כולל דעותיהן על אהבה, על גברים, על עצלות ועל אפתיה. הן מחמיאות זו לזו על כתיבתן על ידי קללות, כי קללות עבורן הן ביטוי של פליאה, וזאת שמקבלת את הקללה רק עונה "איי לאב יו מור" (אני אוהבת אותך יותר). הן מבטיחות ליהנות עד הסוף מהעובדה שהקוראים לא ידעו לעולם מי מהן כתבה אילו חלקים של הטקסט. ההנאה הזו שהן מבטיחות לעצמן היא עמוד השדרה של הטקסט, ובהמשך מתברר שהיא גם עמוד השדרה של חייהן.

הטקסט הוא בעצם ביקורת אנטי־מלחמתית, אנטי־שלטונית ואנטי־פטריארכאלית שכתבו שתי נשים שחוות כל כך הרבה טראומה שהדבר דוחף אותן לאפתיה. "אנחנו חיות במדינות המלאות באירועים ואסונות ומצוקות, וזה דוחף אותנו להיות אפתיות עד הסוף. ישנן הרבה טראומות שכאשר את חווה אותן, החיים הופכים מאוד ברורים. אני לא יודעת מתי התחילה אצלי האפתיה. אולי כאשר הבנו שלכל דבר יש סוף, בדיוק כמו לתורים ולמלחמות. כמו כן לאהבה, לחברות, לפחד, לדיקטטורה ולחלומות יש סוף". הן מזכירות גם את "הדברים הקטנים" (בציניות כמובן) כמו הדחקת החופש, המסורות וההרגלים החברתיים והדתיים ואת התעקשותן להמשיך לחיות כמו שהן בוחרות מול דיכוי זה – דרך כתיבה, קריאה ושופינג. 

הציניות וההומור של שתי הכותבות מתבטאים בכך שברור שהן לא אפתיות. ברור שלו הן היו אפתיות הן לא היו כותבות את הטקסט הזה על מה שבוער אצלן בלב ועל החלומות שלהן. הן מדגישות שכל מה שהן רוצות זה חיים שקטים שבהן הן מייצרות בעצמן את הרעש; שהן לא רוצות לציית ולהיגרר אחרי הרעש שאותו מייצרות החברות שמהן הן באות, שגורמות להן להיות אומללות ושבריריות – בדיוק כמו הארצות שבהן הן חיות. 

הן כותבות על המצוקה הכלכלית ועל המחסור בדלק בלבנון ובסוריה שאינו מאפשר להן לנוע בחופשיות. הן מצהירות שאינן אוהפטבות לעמוד בתור לשום דבר ושהן מעדיפות לבלות את הזמן שלהן בשוטטות חסרת תכלית או בכתיבה במקרה הטוב. הן רק רוצות לשבת לקרוא ספר בשקט בלי לחשוב על מדינות שמגנות אותן רק על כך שהן מנסות לקרוא בשקט. הן משלבות עוקצנות רבה הכוללת ביקורת על הטרדה מינית ועל התנהלותם של גברים במרחב הציבורי, ובכלל זה ההערות הסקסיסטיות שהם נותנים לנשים – הן רוצות לצחוק בפניהם של גברים אלה כי תכלס אין פשע גדול יותר מללבוש מכנסיים שחושפים ברכיים. אולי אותם גברים שזורקים הערות כאלה לנשים, גם הם מחפשים קצת אושר וקלילות בחיים, בדיוק כמו שתי הכותבות.

הן ממשיכות לשלב את הסגנון העוקצני הביקורתי שלהן, שמהול בהומור ובציניות, והן מדברות על החלומות ועל הרצונות שלהן. "אם ישאלו אותנו על מה חולמות שתי נשים שאחת מהן חיה בלבנון והשנייה בסוריה, התשובה תהיה שאנחנו חולמות על קצת חופש וביטחון, על קצת יותר דלק ועל גברים טובים, אבל אנחנו מודעות לכך שהמלחמות והאכזבות לקחו איתן הרבה גברים, ושרפו את דלק החיים במדינות אלה עד ששתיית כוס קפה עם אחד מהם (מהגברים) בלי לחטוף אכזבה או שעמום או חדשות רעות הפכה להיות משימה בלתי אפשרית. ישנם כל כך הרבה כדורים בכל מקום עד שהגברים התחילו לחשוב שהשירים שלנו הם בעצם טילים. האהבה כאן הפכה להיות בדיוק כמו המלחמה. בעיניהם של השורדים, נשים הן עוד קרב שאותו מנסים לשרוד, או לנצח, או לגמור אותו כמה שיותר מהר. 

הן חושבות על אילו ילדים יוכלו להביא לעולם כזה, ועוד יותר, אילו ילדות יביאו לעולם כזה? הן חושבות על הילדות שלהן, על הגוף השברירי שלהן כאשר ילכו ברחובות ויתמודדו עם מה שהאימהות שלהן היו צריכות להתמודד איתו – להיאבק ב"שוורים רעבים כי החלטת ללבוש שמלה קצרה, או כי חיית כפי שרצית ולא כפי שכתוב בספרים ובשריעה". הן בוחרות לסרב למציאות זו ובעיקר לסרב לכך שהילדות שהן חולמות עליהן יצטרכו להרגיש ולחיות כך. 

הן חולמות על הקמת כנופיה שתשתלט על אלה ששולטים בהכול והורגים הכול, כנופיה קלילה שתחלום על חיים במדינה שיהיו בה פחות פחד ומוות ויותר אהבה וחופש. הן מאמינות שהן לא צריכות להרגיש אשמות על כך שהן יקימו את הכנופיה הזו כי העולם גם ככה מלא בניחוח גבריות שהן חשבו שהיא מגינה עליהן מפני רעב ומלחמה, אך מובן שהן טעו מכיוון שכנופיות של גברים שולטות בעולם וממלאות אותו בחטיפות, ברצח, באלימות ובסמים. כנופיות הגברים לקחו הכול, אפילו את מעט הביטחון שצריך בשביל לישון טוב בלילה. הן מגיעות למסקנה כי מי שצריך לשלוט בעולם הן כנופיות של נשים שכמוהן אוהבות לבשל ולקרוא ולגדל צמחים, ומוסיפות "אנחנו צריכות ללמד גברים כיצד לשלוט בזעמם דרך אהבה וריקוד והגנה על החיים. למה אתן זורקות הכול על גברים? טוב, אין מנוס".

הטקסט כתוב בצורה נהירה וקלה לקריאה והוא מצחיק ועצוב בו־זמנית. עם זאת, הוא מעורר השארה ותקווה כי מדובר בטקסט פמיניסטי-הצטלבותי רדיקלי שמאמין שאף אחת אינה חופשייה עד שכולנו חופשיות, וכמו בכל מאבק לצדק חברתי ופוליטי, אי־אפשר להפסיד כל עוד אנחנו ממשיכות לחלום, כי חלומות אי־אפשר להשתיק או להרוג. הכותבות לא מוותרות על עקרון העונג, על גרעין האושר שנמצא בכל אחת מאיתנו ובו מתגלמת ההתנגדות לאלימות, למלחמה ולפטריארכיה. הן כותבות שאם הן היו שולטות בעולם, הן היו בוחרות להשמיע מוזיקה ברחובות ובאוטובוסים; היו מאפשרות שירה ונשיקות וריקוד ברחובות; היו אוסרות כל הבעה של מיליטריזם; מחלקות אוכל לרעבים וממלאות את מכוניות העניים בדלק, ומחזירות את הזכות לחיים לכולם, עד שתיפתח הדרך בין לבנון לסוריה שוב, ויהיה אפשר לנוע בחופשיות. 

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה