ב־11 בינואר 2021, פירסם היומון הפאן־ערבי אל־ערבי אל־ג'דיד כתבת תחקיר מאת מג'ד עלי, שכותרתה: "בוררי הפיוס השבטי בפלסטין מנצלים את בעלי הדין". בראשית הכתבה מביא עלי את סיפורו של ראמי חמדאן, רופא שיניים מענאתא, שקנה את הספר "The Arab of the Desert" מאת הארולד דיקסון בניסיון ללמוד על בוררות ועל משפט שבטי. היה זה לאחר שהוציא מכיסו 42,000 דולר על שלוש שנות בוררות בסכסוך על קרקעות עם בני משפחתו. על אף שהמציא מסמכים שהוכיחו את צדקתו, כשיצא מישיבת הבוררות בא בעקבותיו אחד הבוררים וביקש ממנו לשלם בין 2,800 ל־4,200 דולר – "מחיר הישיבה". לדברי עלי, חלק מהשוחד שנאלץ חמדאן לשלם לבורר השבטי "לא נועד לכך שישנה את העובדות. עצם פסיקת דין הצדק כרוכה בתשלום." במילים אחרות, חלק מהבוררים רואים בבוררות מקור הכנסה.
עלי מציין שדובר משרד הפנים ע'סאן נימר סירב להתייחס לתופעה "כיוון שהיא אינה בתחום סמכותו, ואינה תואמת את השקפותיו," אף שהממשלה הפלסטינית הכפיפה את מחלקת השבטים והבוררות למשרד הפנים בשנת 2005. עם זאת, הבוררות נוחה למערכת המשפט הרשמית, כיוון שבמקרים רבים הבוררים פוסקים לעבריין עונש מופחת. יתר על כן, יש הסבורים כי הבוררות תורמת ליציבות חברתית ומקילה את העומס על מערכת המשפט הרשמית, במיוחד לאור התרבות מקרי הרצח בחברה הפלסטינית. אף שמערכת המשפט הרגילה פוסקת במקרי רצח ובסכסוכים על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה", פסקי הדין שלה אינם תמיד פותרים את הבעיה ברמת החמולה, ובמובן זה ממלאת הבוררות תפקיד חשוב.
עבודת מחקר שהוכנה באוניברסיטת ביר זית בשנת 2006 העלתה כי בעוד שפסקי הבוררות משפיעים על פסקי הדין של מערכת המשפט הרשמית, ההפך אינו נכון. זיכויו של אדם במערכת המשפט הרגילה אינו מונע מתובעיו לפנות לבוררות, כך מסבירים עמאר ג'אמוס, משפטן המתמחה בזכויות אדם, ומוסא תים, מנהל ענייני השבטים במשרד הנשיא הפלסטיני לשעבר. עלי מספר על נער בן 15 שהואשם בעבירת מין ואולץ במסגרת הבוררות לעזוב את כפרו שבאזור שכם, ולהתגורר בישראל במשך שנתיים. היה זה לאחר שמערכת המשפט הרשמית זיכתה אותו מחוסר הוכחות, ומשפחתו האמידה של התובע הצליחה להכתיב את תנאיה במסגרת הבוררות השבטית. אותו נער חזר לבסוף לכפרו כעבור שנה, לאחר שאביו שילם 14,000 דולר למשפחת התובע, ו־2,000 דולר נוספים לבורר.
בעניין שכרם של הבוררים הדעות חלוקות. יש הגורסים שלפי השריעה (החוק האסלאמי), הבורר זכאי לשכר שאינו נופל מ־1,000 דינר (1,400 דולר) מכל אחד מהצדדים שפנו אליו, ויש להוסיף לכך תשלומים נוספים בהתאם לגודל התביעה; או למשל במקרה שיש צורך בגורם נוסף ובעל השפעה כדי לכפות את פסק הבוררות על אחד הצדדים. אחרים טוענים שהבוררות הפכה למקור הכנסה, אף שהיא אמורה להיעשות בהתנדבות, וכי חלק מהבוררים הם אופורטוניסטים שאינם בקיאים כלל בחוקים השבטיים.
מג'די עלאוונה, פקיד במשרד הפנים האחראי גם לענייני השבטים, אומר: "אנחנו מודעים לתופעות השליליות הכרוכות בבוררות השבטית, ביניהן גביית השכר. טיפלנו בבעיה הזאת בעבר, אך היא צצה והתפשטה מחדש. בוררות אמורה להתבצע בהתנדבות." לדבריו, כוחה והשפעתה של המנהלת הכללית לענייני שבטים במשרד הפנים משתנים מאזור אחד למשנהו, אך "מתוכננות החלטות שמטרתן לתאם את המאמצים בתחום הבוררות השבטית." הוא מציין גם שמשרד הפנים אינו מונע מאיש לעסוק בבוררות, בתנאי שאין ניגוד עניינים בתיק המובא לפניו.
רולא אבו דחו, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת ביר זית, מצוטטת בתחקיר באומרה כי "קורבנות הבוררות והמשפט השבטי מסרבים לחשוף את זהותם של השופטים ושל הבוררים שדנו בענייניהם, משום שהדבר עלול לסבך אותם עם מי שיכולים להפעיל אנשים חמושים ועם משפחות גדולות. זה סוד כוחם ויכולתם של הבוררים לכפות כל פסק שיראו לנכון." נאסר אבו ח'דיר, מרצה באוניברסיטת אל־קודס וראש ועדת הבוררות השבטית לשעבר, מוסיף כי "הרשות מנסה להפיק לעצמה תועלת מתפקידם של הבוררים, ולהקל את עבודתם כדי לכפות את מרותה על החברה. זה המצב בכל המשטרים הדיקטטוריים."
מעניין לציין שהבעייתיות הנובעת מאופיו הלא־מוסדר של מוסד הבוררות ומקשריו המפוקפקים עם השלטון אינה עניין חדש, אלא חטא קדמון. ארגון בצלם הצביע על כך בתחקיר משנת 1994 שכותרתו "משתפי הפעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה: הפרות ופגיעות בזכויות אדם". בעמוד 25 במסמך זה נכתב: "שופטים עממיים קיימו מעין הליכים משפטיים, שהסתמכו על ההלכה האיסלאמית (השריעה). במקביל פעלה רשת של בוררים מוסכמים. אחד ממנגנוני הבוררות נקרא 'ליג'אן אל־אסלאח' (ועדות התיקון). מנגנון זה עסק בבוררות בקשת רחבה של נושאים, ובהם סכסוכי חמולות, סכסוכי קרקעות, שאלות ממון וכן נושאים הקשורים לחשודים בשיתוף פעולה. משפחות שאחד מבניהן נהרג בחשד לשיתוף פעולה נהגו לפנות לוועדות אלה ולבקשן לצאת בהכרזה פומבית כי ההרוג לא היה משתף פעולה. בראש הוועדות הללו עמדו בדרך כלל אישים בעלי השפעה, כדוגמת פייסל אל־חוסייני בגדה המערבית ואסעד ספטאווי ברצועת עזה. בתוך החלל השלטוני והשיפוטי פעלו זה לצד זה עבריינים, משתפי פעולה, שופטים ובוררים עממיים. מול חוליות רעולי פנים שטיפלו בפשיעה פלילית, עסקו חוליות אחרות בפעולות שיטור וענישה נגד עבריינים פליליים ונגד חשודים בשיתוף פעולה."
