תופיק זיאד (1929–1994), היה משורר לאומי פלסטיני ומנהיג פוליטי ראשון במעלה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. בעת האחרונה פרסמתי ביוגרפיה שלו, The Optimist: A Social Biography of Tawfiq Zayyad (Stanford University Press, 2020) , והפרסום עורר קשת רחבה של תגובות וויכוחים, המוזנים מן הדינמיקה הפוליטית הנוכחית, לא פחות משהם מגיבים למחקר ההיסטורי המוצג בספר. אחת הסוגיות מעוררות המחלוקת היא שאלת נכונותו של זיאד ליצור מסגרת פוליטית משותפת עם מפלגת מרצ לקראת בחירות 1992. נכונות כזאת משתקפת בשתי התבטאויות מתועדות שלו לפני הבחירות האלה, והן נידונות בספרי.
עוצמת התגובות לגילויים האלה מלמדת הן על חשיבות דמותו של תופיק זיאד בזירה הפלסטינית, הן על הרגישות הגבוהה לנושא שיתוף הפעולה עם מפלגות ציוניות – לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד לנוכח צומת הדרכים שבו ניצבת הפוליטיקה הפלסטינית בישראל בימים אלו. התגובות נחלקות לשני סוגים: (א) הכחשה – הטענה כי לא היו דברים מעולם, וכי תופיק זיאד מעולם לא הביע נכונות לחבור למפלגות ציוניות לקראת הבחירות. (ב) התומכים במיזוג מסוג זה, הן בתוך חד"ש, הן בשמאל הציוני, מביעים שביעות רצון מן התקדים ההיסטורי ורואים בהתבטאויותיו של זיאד מקור לגיטימציה לקידום איחוד דומה בהווה. אף כי טרם נתקלתי בדפוס השלישי, ברור לי כי נעשה גם שימוש בעמדת חד"ש מ־1992 לניגוחו של זיאד (ובהרחבה, לניגוחן של חד"ש ומק"י), כדי לערער על מידת נאמנותם לאינטרס הלאומי הפלסטיני.
ברצוני להתייחס לשני סוגי התגובה הראשונים, אך בטרם אידרש לעדויות עצמן כדאי למקם אותן בהקשרן ההיסטורי. מק"י, מפלגתו של זיאד, שאפה תמיד להקמת חזיתות פוליטיות החורגות בהרבה מגבולותיה האידיאולוגיים. מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם אימצו את גישתו של המנהיג הקומוניסט הבולגרי גיאורגי דימיטרוב, שהטיף עוד בשנות השלושים להקמת חזית אנטי־פאשיסטית רחבה בהובלת הקומוניסטים. הקמת "חזית נצרת הדמוקרטית" ב־1974 והקמת חד"ש ב־1977 היו הגשמה מובהקת של הגישה הזאת.
תופיק זיאד היה מהתומכים הנלהבים של הקמת חד"ש ושל החיבור עם הפנתרים השחורים. תמיכתו נשענה על שני אדנים: האחד – הזדהות רגשית עם החוויה המזרחית: בחבריו להנהגת המפלגה הוא הפציר שלא לראות באיחוד רק נכס אלקטוראלי, או "סחורה בשוק", ולהכיר בערכה העצמי של הברית עם הפנתרים. זיאד ראה בעצמו פנתר ובפנתרים השחורים ראה "אחים לצבע" (בהזדמנות אחרת אמר כי "היהודים הספרדים מבינים את הערבים טוב יותר"). הבסיס השני לתמיכתו בהקמת החזית היה תקוותו שמדובר באבן יסוד לברית ערבית–יהודית רחבה יותר. תקוותו, נכזבה, כידוע, ומפלגתו כשלה בחיזורה אחר הציבור היהודי.
עם זאת, תופיק זיאד ומפלגתו מעולם לא ויתרו על העיקרון הזה, ותגובותיו להקמת מרצ ב־9 במרץ 1992, כאיחוד של רצ, מפ"ם ושינוי, מעידות על כך. ב־12 במאי 1992 שלח זיאד מכתב לחברי הכנסת מוחמד מיעארי (מהרשימה המתקדמת) ועבד אל־והאב דראושה (מהמפלגה הדמוקרטית הערבית) וקרא להם לרוץ במשותף בבחירות הקרבות לכנסת כדי למנוע בזבוז קולות. באותו מכתב התייחס זיאד להחלטה שקיבלה מועצת חד"ש ב־21 במרץ 1992 ליזום הקמת "רשימה משותפת ערבית–יהודית אשר תכלול את חד"ש, המתקדמת, מד"ע ומרצ". בנוגע למרצ, כתב זיאד, "התשובה שלילית והסיבות ידועות. בהסתמך על עמדת מרצ הידועה, מרצ כבר אינה מהווה כתובה להצעה הזו".
אפשר להציע כמה הסברים לעמדת חד"ש ולעמדתו של זיאד בנוגע ליוזמה הנזכרת. ייתכן שהיה מדובר במהלך טקטי שמלכתחילה נועד ללחוץ על המתקדמת ומד"ע. למקרא המכתב אפשר גם לטעון שזיאד, נאמן לעיקרון הצנטרליזם הדמוקרטי הלניניסטי, אינו מבטא כאן את עמדתו האישית אלא את עמדתה הקולקטיבית של מועצת חד"ש. עם זאת, יש עדות נוספת המלמדת כי לזיאד היה יחס חיובי לעניין הריצה המשותפת עם מרצ בבחירות. סמוך לתקופה שבה התקבלה ההחלטה במועצת חד"ש, ראיינה את זיאד יוצרת הקולנוע הגר קוט. בקטע שנותר מחוץ לסרט עליו עבדה אז ("עולם ישן עד היסוד נחריבה") ומעולם לא פורסם, היא שואלת את זיאד אודות יחסו לאיחוד החדש והוא עונה לה:
"אני מברך על הקמת גוש השמאל ואני חושב שזה צעד חשוב קדימה בדרך לאחדות כל כוחות השלום והדמוקרטיה בארץ ואני חושב שהיו צריכים להגיע להסכם כזה: אלף – מזמן. ושתיים, לא רק את המשולש הזה עם שלושת הצלעות אלא גם עם החזית הדמוקרטית וגם עם כוחות אחרים שמוכנים ללכת בקואליציה או אפילו ברשימה אחת אבל זה לא ניתן בבחירות האלה, לא בגללנו אלא בגלל העמדה של המשולש הזה. אבל אני מעריך את זה חיובית ואני מאחל להם באמת, כל הצלחה".
בהערת אגב כדאי לציין כי לזיאד הייתה גם הערכה אישית רבה למנהיגת מרצ דאז, שולמית אלוני, עליה אמר מעל דוכן המליאה בכנסת: "זה כבוד לממשלה וכבוד למדינה שיש לה שרת חינוך ותרבות כמו השרה שולמית אלוני".
ברור כי רעיון המיזוג היה רחוק מלהבשיל, וכמו כן, ההתבטאויות האלה מעלות שאלות רבות שקשה לענות עליהן. איזו עמדה הביע זיאד בדיון במועצת חד"ש (הפרוטוקולים מתקופה זו אינם נגישים לציבור)? איזה סוג של תקשורת התנהל בין חד"ש לבין מרצ בעקבות החלטת מועצת חד"ש? עם זאת, על פי זיאד עצמו בעת שעמד בראש הרשימה בבחירות לכנסת, חד"ש הציעה למרצ לרוץ במשותף, והריאיון עימו מלמד כי זיאד לא דחה על הסף את רעיון המיזוג, גם אם לא ראה בו בהכרח חלופה בת מימוש.
מסקנה זו מביאה אותי לתגובה מהסוג השני, התגובה המנסה למנף את ההתבטאויות של זיאד ולקרוא לאיחוד בין חד"ש לבין מרצ לקראת בחירות 2021. על כך אבקש לומר כמה דברים. ראשית, מי שמאמין, כמוני, שכל הסדר עתידי בין הים לנהר צריך להתבסס הן על ביטול כל צורה של עליונות אתנית, הן על הכרה בזהויות הקיבוציות הישראלית והפלסטינית, צריך לקבל בברכה הקמתן של מסגרות משותפות המקבלות את העקרונות האלה. עם זאת, שאיפה זו עומדת במתח עם עיקרון אחר – איחוד המאבק הפלסטיני. הנישול, האפליה והדיכוי באום אל־חיראן, בבקעת הירדן ובעזה מגיעים מאותו המקור, וכולם קשורים לביוגרפיה הקולקטיבית המעוגנת בנכבה. הטענה שהם מאבקים נפרדים, ובעיקר קידוש הקו הירוק והתפיסה שהוא מגדיר את גבולות הסולידריות הפוליטית, משרתות את הסטטוס קוו ומנציחות את הנחיתות הפלסטינית.
תופיק זיאד עצמו גישר בשירתו ובסיפוריו הקצרים על ההפרדה המרחבית־פוליטית בין חלקי העם הפלסטיני, וגם על הבקע בציר הזמן – בין פלסטין שלפני הנכבה לבין פלסטין שאחריה. בהיותו מנהיג פוליטי הוא היה בין מובילי היוזמה להקמת "ועידת ההמונים הערביים" ב־1980, יוזמה שהדגישה את השתייכות הערבים בישראל לעם הפלסטיני, את המאבק למען זכויותיהם הלאומיות, ולא רק האזרחיות (ונגדעה בידי ממשלת בגין). מתברר שב־1992 הוא עצמו לא ראה סתירה בין סולידריות פלסטינית לבין יצירת חזית משותפת עם מפלגות ציוניות – אך לא הייתי ממהר להפוך זאת לטיעון בזכות הקמת מסגרת כזאת היום.
הנסיבות הפוליטיות היום שונות בתכלית מהנסיבות ב־1992. אז רווחה האמונה שהאינתיפאדה (שלימים נהייתה "הראשונה") עשויה להניב פירות בדמות סיום הכיבוש. כמו כל תנועה לאומית ותנועה אנטי־קולוניאלית, גם אז לא דיברו הפלסטינים בקול אחד, אך מעמדו של אש"ף – מייצג העם הפלסטיני – היה איתן, והוויכוחים הפנימיים התנהלו מתוך עמדה של ביטחון עצמי יחסי בעצם היכולת לקבוע אסטרטגיה המייצגת את רוב הפלסטינים. מאז עלה בידי ישראל לפצל את הסוגיה הפלסטינית לאין־ספור סוגיות נפרדות, פיצול שהחליש מאוד את המאבק הפלסטיני באשר הוא. שאלת החבירה של פלסטינים למפלגות ציוניות – אם בכלל, כיצד ובאילו תנאים – היא עניין להתדיינות פנים־פלסטינית שאיני מתכוון להשתתף בה, וגם איני מתיימר לדעת מה הייתה עמדתו של תופיק זיאד לו היה חי עימנו היום.
תמיר שורק מלמד במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט. מחקריו מתמקדים בצומת שבין תרבות לכוח פוליטי בפלסטין/ישראל. הוא מחברם של Palestinian Commemoration in Israel: Calendars, Monuments, and Martyrs (Stanford University Press, 2015), ו־Arab Soccer in a Jewish State: The Integrative Enclave (Cambridge University Press, 2007)
