הקרב הבין-דורי על הנתיב שבו יצעד חזבאללה
הפגנה של תומכי חזבאללה בלבנון עם תמונות של קאסם סולימאני (צילום: רויטרס
Below are share buttons

הקרב הבין-דורי על הנתיב שבו יצעד חזבאללה

סקירה היסטורית מקיפה שהתפרסמה לא מכבר על ארגון חזבאללה מבחינה בקו פרשת מים שחצה אותו באזור שנת 2000, בין דור המייסדים לדור הצעיר. ההבדל המרכזי ביניהם נוגע ליחס לדת (אבל גם לאורח החיים), והפערים הולכים ומעמיקים, עד כדי ניכור

יותר משלושים שנה עברו מאז הקמת ארגון חזבאללה, והוא עדיין פועל במסגרת פרדיגמה המבדילה בין פעולות המוכתבות על ידי מציאות החיים בשטח, לבין עקרונות הנובעים מתוך ערכי האסלאם. צאדק א־נאבלסי, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הלבנונית הבין־לאומית, ערך ביומון אל־אח'באר סקירה מקיפה של העבר וההווה של הארגון, תוך התמקדות בשני דורות של פעילי הארגון – דור המייסדים והדור הצעיר, שהגבול ביניהם עובר בסביבות שנת 2000.
 
דור המייסדים הוא דור דתי יותר, שהתקשה להיפרד מכל סממן של דתיות, ואילו הדור הצעיר הוא דור  חדשני, שאוהב ללבוש ג'ינס וטי שירט, ומחולל שינויים שלא נתפסים בעיניו בהכרח כמנוגדים לדת. מאפייניו של הדור הצעיר גורמים לו לעיתים להיתפס על ידי הוותיקים כ"חסר שורשים תרבותיים". כאמור, הבדל מרכזי בין הדורות שעומד עליו א־נאבלסי הוא היחס לדת – בעוד שהדור הוותיק היה להוט לדון בעקרונות האסלאם, בהלכה האסלאמית ובמקומו של האדם בעולם, הדור הצעיר מסתפק בתמצות טכני שאין בו העומק הדרוש לדיון בשאלות כבדות משקל. הצעירים אינם מייחסים חשיבות לרעיונות אלא למעשים. אלא שרעיונות אלה הם בדיוק האותות שבישרו את הניצחונות ואת המהפכות שהעניקו לדור הצעיר את כוחו.
 
ניתן לדמות את הפעולה של הדור הראשון לעיבוד אדמה שהייתה נתונה בבצורת זמן רב. בני דור זה היו מלאי התלהבות ושאפו לבסס את הדת כדרך חייהם וכיסוד ההתארגנות החברתית. מתוך כך, הם התעמקו בפילוסופיה מאחורי המאבקים שהתנהלו בארצם ובעולם הערבי והמוסלמי, ופירשו את המציאות שסביבם לאור כתביהן של דמויות כגון האמאם אלח'מיני, האמאם מחמד באקר א־צדר והאמאם סיד מוסא צדר. אותו דור היה מעוניין בהנהגה בעלת כלים ורעיונות שיכולים לפתוח אפיקים חדשים עבור האומה. ח'מיני, באקר ומוסא א־צדר דיברו על האסלאם האותנטי, ופילסו דרך חדשה אל האסלאם במישור האזורי ובמישור הבין־לאומי.
 
לפיכך, אין זה מפתיע שאנו מוצאים חוט מקשר בין הרעיונות של שלושת המנהיגים האלה לבין הקבוצות הראשונות שעיצבו את המסגרת של ההתנגדות בלבנון – אותם אנשים שיצרו את הבסיס הרעיוני והמעשי להתנגדות. ייתכן שחסן נסראללה היה הראשון שהיטיב לבטא את רוחב אופקיו של הדור הזה, דור המייסדים, את כישרונו, את מקוריותו ואת עומק מחויבותו הדתית. כאשר נסראללה מדבר בנאומיו על "החזרת האסלאם לניהול החיים", הוא נותן ביטוי לרעיון שנולד בקרב אותו דור מייסדים, שהצליח, ברגעים הקשים והמפחידים ביותר של האומה, לחזור למקורות הפשוטים של הדת ולעצב את מקומו של הג'האד בהיסטוריה שלה.
 
היום, מסביר א־נאבלסי, לאחר כל השינויים שחלו – בהם הניצחון מול ישראל בשנת 2000 ולאחר מכן בשנת 2006, האביב הערבי, התפתחויות חברתיות וטכנולוגיות – ניכרים הפערים בין הדור המייסד לדור החדש. לפערים אלה, אם כי לא לניכור שחשים הדורות זה כלפי זה, ישנן סיבות הנעוצות בהבדל בין הזהות הדתית הקלאסית של הדור הישן לבין הזהות המודרנית של הדור הצעיר. זהות זו מושפעת הן מהמערב, הן ממדע מודרני והן מהמורשת, וממזגת ביניהם בתערובת שאינה משנה את עקרונות האמונה הבסיסיים, אך בהחלט משנה את הגישה ומרחיבה אותה.
 
בני הדור שאחרי שנת 2000 מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים: בני מעמד נמוך שההתנגדות העניקה להם כסף, השכלה ושירותים שונים; בורגנים דתיים; ואנשים ש"נפלטו" מסביבות שמאלניות ולאומיות. מאז שנת 2000, ההנהגה לא הייתה קפדנית במיוחד בצירוף חברים חדשים למנגנונים הצבאיים והאזרחיים של חזבאללה, והפגינה פתיחות כלפי פלגים נוספים בחברה, אך תוך התעקשות שהמצטרפים יקבלו את הזהות ואת העקרונות של הארגון. גישה זו לאורך כ־20 שנה הובילה לכך ששורשי העץ החדש התפצלו משורשי העץ הישן.
 
ארבעת הענפים שהתפצלו מהעץ
א־נאבלסי מדבר על כמה "ענפים" או על זרמים בתוך הארגון שהתהוו מאותם שורשים חדשים שניטעו לאחר שנת 2000. הזרם הראשון מייצג את הרצון ללמוד ולחקות את המורשת של המבוגרים ואת מנהגיהם ולכבד את השהידים שהוקרבו על מזבח עקרונות אלה, וזאת כחלק מקשר להיסטוריה "מפוארת" מהעבר. הזרם השני מייצג את המגמות ה"סוציאליסטיות" שהושפעו ממשברים חברתיים ועדתיים, ושראו חשיבות בהגברת המעורבות של חזבאללה בנושאים הנוגעים לחיי היומיום של האזרחים. לפי זרם זה, יש להיות מעורבים יותר בעניינים חברתיים, למרוד במסגרת העדתית ולבנות חברה שוויונית וצודקת. מגמה זו מעלה על נס את הבעיה החברתית לפני כל בעיה אחרת, אך יש להדגיש כי עדיין אינה סוטה מההיבט המרכזי בפעילות חזבאללה – ההתנגדות: גישתם של אנשי הזרם הסוציאליסטי נוגעת לפריצת הגבולות שבין ההתנגדות (מקאומה – התנגדות לישראל) לבין חיי האזרחים. עם זאת, במובנים מסוימים הם עומדים בניגוד לזרם הראשון, מפני שהם מתמקדים בצרכים חומריים של האדם ולא בערכים רוחניים.
 
הזרם השלישי מייצג את השואפים לעתיד טוב יותר, שפניהם לשלב שלאחר הדרת השיעים. זאת עקב מעורבותם בחברה הגבוהה ועקב הפתיחות הפוליטית של הארגון בשנים האחרונות, שאפשרו להם להשתלב בה. אלו האנשים שאינם מעוניינים לחיות חיים קשים כמו אבותיהם. הם נמשכים ל"כור ההיתוך" של האדם המודרני, שואפים לקנות לעצמם "פרסטיג'" ומתעניינים בטרנדים חברתיים.
 
הענף הרביעי מייצג את התנועה החדשה בחזבאללה בראשות עמאד מע'ניה שהתגבשה בעקבות ההתפתחויות שאחרי שנת 2006 מול ישראל. זרם זה התהווה במקביל להתמודדות עם האתגרים שאחרי מלחמת לבנון השנייה. חבריו מזדהים לחלוטין עם המטרות שמציב המנהיג חסן נסראללה, ומאמצים אותן בלב שלם, ללא שמץ של ביקורת. הזדהות עיוורת זו קנתה להם מעמד חשוב בארגון, והם עיקר הכוח שנסראללה שלח ללחימה בסוריה.
 
ארבעת הזרמים הללו מייצגים במידת מה את הרכב הדור החדש של חזבאללה. הזהות ה"מקורית" של הדור הישן עדיין נמצאת ברקע; נסראללה בנאומיו אף מתייחס לדור החדש כהתפתחות של הדור הישן ולא כביטול שלו. ניתן לפרש זאת כשאיפה למודרניות שאינה כרוחה בבריחה מהרקע הדתי הקלאסי של מייסדי הארגון. עם זאת, אין ספק שהדור החדש חווה שכרון חושים אחרי הניצחונות של שנות ה־2000, שעשוי להגביר את יוהרתו. בעוד שהדור הקודם חי במציאות קשה, רוויית אתגרים חברתיים, אישיים ולאומיים, לדור הצעיר ישנם חיים נוחים, ובכל זאת, הוא לא חרג מעבר לעקרונות שעליהם הוקם הארגון – האמונה ב"וואליה אל־פקיה" (שלטונו של חכם ההלכה השיעי) היא שמאחדת אותו יחד.
 
יש הטוענים כי שנת 2000 מהווה נקודת מפנה, שאחריה התהווה בחזבאללה אותו דור חדש: דור שרוצה להביע את עצמו, להוכיח את עצמו, לא לתת לדברים לקפוא על שמריהם. למעשה, א־נאבלסי גורס כי  הדור החדש אינו שונה מהדור הישן, ומצטט חדית' מפורסם של האמאם עלי: "אל תאלצו את הילדים שלכם לנהוג כמוכם, הם שייכים לזמן אחר". בני הדור הצעיר נראים לבני הדור הוותיק מוזרים – הם שואפים לחיי רווחה, מתעניינים בבילויים ובטרנדים חולפים, במדיה חברתית ובעוד כהנה וכהנה. האופן שבו הם תופסים את העולם אינו מאפשר להם לגבש עמדה לגבי הסוגיות שעל סדר היום של הארגון ושל לבנון.
 
בכל מקרה, לא ניתן להסתיר את ההבדלים בין שני הדורות: הם שונים זה מזה, אבל לטענת א־נאבלסי, לא במידה שאנחנו חושבים – אין ביניהם גבול יציב בלתי ניתן לחצייה. התיאור של פירוק המסורת של הדור הישן נדמה לא משכנע מספיק. לכל דור יש ההיגיון שלו, אמצעיו ושפתו, והעיקר הוא שישנם ערוצי תקשורת בתוך הארגון עצמו כדי שלא יאבדו הדרך והרוח המהפכנית שממנה נובעים כל השינויים.
 
בנקודה זו, מעניין להציג את מאמרה של דלאל אל־בזרי, סופרת וחוקרת לבנונית, שהתפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד. בעוד שא־נאבלסי יורד לעומק התהליך שהוביל את ארגון חזבאללה למה שהוא היום, אל־בזרי מתמקדת בהווה, ועמדתה הרבה פחות חיובית.

 

ריכוך מסרים

אל־בזרי מתארת כי חזבאללה החל באחרונה לנסות לרכך את הדימוי שיש ללבנונים לגבי כוחו הרב – נסראללה משדר מסרים של שלום ואחווה, והארגון אף הפיץ שיר תמיכה נלהב בראש הממשלה, הידוע כמזוהה עימם – חסאן דיאב. לו השיר לא היה עוסק בחסאן דיאב, מבהירה אל־בזרי, הוא היה מזוהה בנקל כאחד השירים של "ההסברה הקרבית" של חזבאללה, גוף שתפקידו להלל את הארגון ואת כוחו מול ישראל וסוריה. חזבאללה פעל באופן דומה עם סעד אל־חרירי, ראש הממשלה הקודם, בתחילת גל המחאות האחרון בלבנון.
 
ואכן, מאמרים ותגובות בפייסבוק מדברים על כך שחזבאללה "חלש". אינטלקטואלים משתמשים בשלל דימויים פיוטיים כדי לתאר את שליטתו של חזבאללה במדינה, אך אלה לא מצליחים לחפות על הטיעון הלא־משכנע שלהם – שחזבאללה חלש מפני ש"גורמים שמתנגדים לו עוקבים באופן תמידי אחר פעילותו וחותרים להגעה להסכמים איתו". אל־בזרי מגחיכה את הטיעון הזה על ידי השוואתו לבדיחה סורית המספרת על חאפז אל־אסד שעינה אדם עד שזה הסכים להודות שאל־אסד הוא נשיא דמוקרטי.
 
אל־בזרי שואפת להציג תמונה פשטנית פחות של מצבו של הארגון. לדידה, חזבאללה גם חזק וגם חלש – לעיתים הוא יותר חזק מחלש או להפך, אבל בסופו של דבר, המצב מורכב. היא מדגימה את חוזקתו-חולשתו של הארגון כפי שבאה לידי ביטוי בנושאים עיקריים – איראן והפלסטינים.
 
בנושא של איראן, חזבאללה חזק, מצד אחד, בשל העובדה שהוא שואב את כוחו מאיראן, שמספקת את כל צורכי הארגון. מנגד, הוא חלש מאותה סיבה ממש – איראן מצויה בסכסוך מתמשך עם ארצות הברית, סכסוך שיכול להסתיים בפשרה או בהחרפת המאבק. חזבאללה תלוי בתוצאות של סכסוך זה. מה יעשה הארגון אם פוטין יחליט להגביר את החנק על סוריה? לא תהיה לו ברירה אלא להנמיך את ראשו עד יעבור זעם. התלות שלו בגורמים אלה הופכת אותו לחלש.
 
גם בנושא הפלסטינים, חזבאללה חזק וחלש בו־זמנית. הארגון מומחה בנשיאת נאומים תומכים בפלסטינים, והדבר קנה לו מעמד ואהדה רבה בקרב הפלסטינים בלבנון ובכלל. אולם בפועל, הוא לא השיג שום הישג אמיתי עבור הפלסטינים, מה שמבטא את חולשתו.
 
הדואליות במצבו של הארגון נובעת, על פי אל־בזרי, ממצבה הייחודי של לבנון – מדינה עם שסעים עדתיים בלתי ניתנים לגישור. לולא העדתיות השולטת בלבנון ומפלגת את האזרחים, חזבאללה לא היה קיים, לכן זהו מקור הכוח שלו. מנגד, אותה עדתיות עצמה היא שמונעת ממנו להשתלט כליל על המדינה ולהפוך אותה לדיקטטורה בסגנון איראן או סוריה. לחזבאללה יש כוח פוליטי בלבנון, והוא יודע להביא את נציגיו לעמדות מפתח, ובכך להצליח לשכנע את העולם שיש הבחנה בין הזרוע הפוליטית לזרוע הצבאית שלו, ולהשכיח את העובדה שמדובר בארגון טרור. מנגד, בעלי הברית הפוליטיים המשמעותיים ביותר של הארגון – ראש הממשלה הנוכחי ומפלגתו – לעיתים מתעלמים מקיומו של הארגון ונוקטים צעדים שאינם עולים בקנה אחד עם רוח "ההתנגדות". בפועל, בסיס הכוח המרכזי של חזבאללה הוא בני העדה השיעית – לולא הם, הארגון לא יכול היה להתקיים. זאת אף שרבים תופסים את התמונה באופן הפוך – שהעדה השיעית היא ברת־מזל על כך שקיים ארגון חזבאללה, שסייע בהעלאת מעמדם של השיעים במדינה. בעוד שהסונים והנוצרים בלבנון מפולגים בין מנהיגים שונים, חזבאללה עדיין נהנה מבסיס תמיכה חזק בקרב העדה השיעית. הדבר ניכר אפילו במחאות אוקטובר האחרון, כאשר שיעים מטעם חזבאללה נהגו בבריונות ברחובות כמחאה על טענות המפגינים נגד נסראללה, בין היתר.
 
עם זאת, מוקד הכוח המרכזי שחזבאללה שואב ממנו את כוחו היה ונשאר המעמד הרם שקנה לו בלבנון. ה"ניצחון" של הארגון ב־2006, העובדה שחמק ממשפט על מעורבות לכאורה ברצח רפיק אל־חרירי ומקרים רבים נוספים, התאפשרו כולם הודות למעמד שנוצר לו ולכוחו. עם השנים, נוספו לארגון סמכויות בלבנון, ומאוחר יותר גם בסוריה. חזבאללה הוא למעשה מדינה קטנה בתוך מדינה, שהרסה את המדינה כולה. הארגון הרוויח משני כיוונים – מצד אחד הוא מחזיק במדינה קטנה עם מיליציות צבאיות כוחניות, ומצד שני יש לו סמכויות פוליטיות במדינה "הגדולה" כולה לאחר שהחליש אותה מבפנים.
 
לכן, כאשר חזבאללה מנסה להציג את עצמו כחלש, הוא למעשה מזלזל בזיכרון לטווח קצר של אזרחי לבנון. חזבאללה מעוניין שהלבנונים ישכחו, באופן זמני, את קריאות הניצחון שהשמיע ב־2006, ומאוחר יותר בלחימה שלו בסוריה, בניסיון להטות את מאזן הכוחות לטובתו. חזבאללה רוצה להשכיח גם את הבוז שהפגין כלפי מי שלא האמין ל"נצחונותיו" בניסיון לעורר אמפתיה. להאמין לכך יהיה דבר שגוי מיסודו, טוענת אל־בזרי. משחר ההיסטוריה, מוכרת הקביעה כי כל ארגון שמחזיק נשק במקביל למדינה שבה הוא פועל, מהווה איום עליה. חזבאללה נושא את הנשק הזה בגלוי ובגאווה, ולכן המסקנה האפשרית היחידה היא שהוא איום על מדינת לבנון. אלא שחזבאללה, באמצעות כוחו ומעמדו, הצליח לשכנע את האזרחים שהעובדה שהוא נושא נשק אינה מהווה איום למדינה, אלא הגנה עליה.
נטע איפרגן
לדף האישי
יותר משלושים שנה עברו מאז הקמת ארגון חזבאללה, והוא עדיין פועל במסגרת פרדיגמה המבדילה בין פעולות המוכתבות על ידי מציאות החיים בשטח, לבין עקרונות הנובעים מתוך ערכי האסלאם. צאדק א־נאבלסי, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הלבנונית הבין־לאומית, ערך ביומון אל־אח'באר סקירה מקיפה של העבר וההווה של הארגון, תוך התמקדות בשני דורות של פעילי הארגון – דור המייסדים והדור הצעיר, שהגבול ביניהם עובר בסביבות שנת 2000.
 
דור המייסדים הוא דור דתי יותר, שהתקשה להיפרד מכל סממן של דתיות, ואילו הדור הצעיר הוא דור  חדשני, שאוהב ללבוש ג'ינס וטי שירט, ומחולל שינויים שלא נתפסים בעיניו בהכרח כמנוגדים לדת. מאפייניו של הדור הצעיר גורמים לו לעיתים להיתפס על ידי הוותיקים כ"חסר שורשים תרבותיים". כאמור, הבדל מרכזי בין הדורות שעומד עליו א־נאבלסי הוא היחס לדת – בעוד שהדור הוותיק היה להוט לדון בעקרונות האסלאם, בהלכה האסלאמית ובמקומו של האדם בעולם, הדור הצעיר מסתפק בתמצות טכני שאין בו העומק הדרוש לדיון בשאלות כבדות משקל. הצעירים אינם מייחסים חשיבות לרעיונות אלא למעשים. אלא שרעיונות אלה הם בדיוק האותות שבישרו את הניצחונות ואת המהפכות שהעניקו לדור הצעיר את כוחו.
 
ניתן לדמות את הפעולה של הדור הראשון לעיבוד אדמה שהייתה נתונה בבצורת זמן רב. בני דור זה היו מלאי התלהבות ושאפו לבסס את הדת כדרך חייהם וכיסוד ההתארגנות החברתית. מתוך כך, הם התעמקו בפילוסופיה מאחורי המאבקים שהתנהלו בארצם ובעולם הערבי והמוסלמי, ופירשו את המציאות שסביבם לאור כתביהן של דמויות כגון האמאם אלח'מיני, האמאם מחמד באקר א־צדר והאמאם סיד מוסא צדר. אותו דור היה מעוניין בהנהגה בעלת כלים ורעיונות שיכולים לפתוח אפיקים חדשים עבור האומה. ח'מיני, באקר ומוסא א־צדר דיברו על האסלאם האותנטי, ופילסו דרך חדשה אל האסלאם במישור האזורי ובמישור הבין־לאומי.
 
לפיכך, אין זה מפתיע שאנו מוצאים חוט מקשר בין הרעיונות של שלושת המנהיגים האלה לבין הקבוצות הראשונות שעיצבו את המסגרת של ההתנגדות בלבנון – אותם אנשים שיצרו את הבסיס הרעיוני והמעשי להתנגדות. ייתכן שחסן נסראללה היה הראשון שהיטיב לבטא את רוחב אופקיו של הדור הזה, דור המייסדים, את כישרונו, את מקוריותו ואת עומק מחויבותו הדתית. כאשר נסראללה מדבר בנאומיו על "החזרת האסלאם לניהול החיים", הוא נותן ביטוי לרעיון שנולד בקרב אותו דור מייסדים, שהצליח, ברגעים הקשים והמפחידים ביותר של האומה, לחזור למקורות הפשוטים של הדת ולעצב את מקומו של הג'האד בהיסטוריה שלה.
 
היום, מסביר א־נאבלסי, לאחר כל השינויים שחלו – בהם הניצחון מול ישראל בשנת 2000 ולאחר מכן בשנת 2006, האביב הערבי, התפתחויות חברתיות וטכנולוגיות – ניכרים הפערים בין הדור המייסד לדור החדש. לפערים אלה, אם כי לא לניכור שחשים הדורות זה כלפי זה, ישנן סיבות הנעוצות בהבדל בין הזהות הדתית הקלאסית של הדור הישן לבין הזהות המודרנית של הדור הצעיר. זהות זו מושפעת הן מהמערב, הן ממדע מודרני והן מהמורשת, וממזגת ביניהם בתערובת שאינה משנה את עקרונות האמונה הבסיסיים, אך בהחלט משנה את הגישה ומרחיבה אותה.
 
בני הדור שאחרי שנת 2000 מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים: בני מעמד נמוך שההתנגדות העניקה להם כסף, השכלה ושירותים שונים; בורגנים דתיים; ואנשים ש"נפלטו" מסביבות שמאלניות ולאומיות. מאז שנת 2000, ההנהגה לא הייתה קפדנית במיוחד בצירוף חברים חדשים למנגנונים הצבאיים והאזרחיים של חזבאללה, והפגינה פתיחות כלפי פלגים נוספים בחברה, אך תוך התעקשות שהמצטרפים יקבלו את הזהות ואת העקרונות של הארגון. גישה זו לאורך כ־20 שנה הובילה לכך ששורשי העץ החדש התפצלו משורשי העץ הישן.
 
ארבעת הענפים שהתפצלו מהעץ
א־נאבלסי מדבר על כמה "ענפים" או על זרמים בתוך הארגון שהתהוו מאותם שורשים חדשים שניטעו לאחר שנת 2000. הזרם הראשון מייצג את הרצון ללמוד ולחקות את המורשת של המבוגרים ואת מנהגיהם ולכבד את השהידים שהוקרבו על מזבח עקרונות אלה, וזאת כחלק מקשר להיסטוריה "מפוארת" מהעבר. הזרם השני מייצג את המגמות ה"סוציאליסטיות" שהושפעו ממשברים חברתיים ועדתיים, ושראו חשיבות בהגברת המעורבות של חזבאללה בנושאים הנוגעים לחיי היומיום של האזרחים. לפי זרם זה, יש להיות מעורבים יותר בעניינים חברתיים, למרוד במסגרת העדתית ולבנות חברה שוויונית וצודקת. מגמה זו מעלה על נס את הבעיה החברתית לפני כל בעיה אחרת, אך יש להדגיש כי עדיין אינה סוטה מההיבט המרכזי בפעילות חזבאללה – ההתנגדות: גישתם של אנשי הזרם הסוציאליסטי נוגעת לפריצת הגבולות שבין ההתנגדות (מקאומה – התנגדות לישראל) לבין חיי האזרחים. עם זאת, במובנים מסוימים הם עומדים בניגוד לזרם הראשון, מפני שהם מתמקדים בצרכים חומריים של האדם ולא בערכים רוחניים.
 
הזרם השלישי מייצג את השואפים לעתיד טוב יותר, שפניהם לשלב שלאחר הדרת השיעים. זאת עקב מעורבותם בחברה הגבוהה ועקב הפתיחות הפוליטית של הארגון בשנים האחרונות, שאפשרו להם להשתלב בה. אלו האנשים שאינם מעוניינים לחיות חיים קשים כמו אבותיהם. הם נמשכים ל"כור ההיתוך" של האדם המודרני, שואפים לקנות לעצמם "פרסטיג'" ומתעניינים בטרנדים חברתיים.
 
הענף הרביעי מייצג את התנועה החדשה בחזבאללה בראשות עמאד מע'ניה שהתגבשה בעקבות ההתפתחויות שאחרי שנת 2006 מול ישראל. זרם זה התהווה במקביל להתמודדות עם האתגרים שאחרי מלחמת לבנון השנייה. חבריו מזדהים לחלוטין עם המטרות שמציב המנהיג חסן נסראללה, ומאמצים אותן בלב שלם, ללא שמץ של ביקורת. הזדהות עיוורת זו קנתה להם מעמד חשוב בארגון, והם עיקר הכוח שנסראללה שלח ללחימה בסוריה.
 
ארבעת הזרמים הללו מייצגים במידת מה את הרכב הדור החדש של חזבאללה. הזהות ה"מקורית" של הדור הישן עדיין נמצאת ברקע; נסראללה בנאומיו אף מתייחס לדור החדש כהתפתחות של הדור הישן ולא כביטול שלו. ניתן לפרש זאת כשאיפה למודרניות שאינה כרוחה בבריחה מהרקע הדתי הקלאסי של מייסדי הארגון. עם זאת, אין ספק שהדור החדש חווה שכרון חושים אחרי הניצחונות של שנות ה־2000, שעשוי להגביר את יוהרתו. בעוד שהדור הקודם חי במציאות קשה, רוויית אתגרים חברתיים, אישיים ולאומיים, לדור הצעיר ישנם חיים נוחים, ובכל זאת, הוא לא חרג מעבר לעקרונות שעליהם הוקם הארגון – האמונה ב"וואליה אל־פקיה" (שלטונו של חכם ההלכה השיעי) היא שמאחדת אותו יחד.
 
יש הטוענים כי שנת 2000 מהווה נקודת מפנה, שאחריה התהווה בחזבאללה אותו דור חדש: דור שרוצה להביע את עצמו, להוכיח את עצמו, לא לתת לדברים לקפוא על שמריהם. למעשה, א־נאבלסי גורס כי  הדור החדש אינו שונה מהדור הישן, ומצטט חדית' מפורסם של האמאם עלי: "אל תאלצו את הילדים שלכם לנהוג כמוכם, הם שייכים לזמן אחר". בני הדור הצעיר נראים לבני הדור הוותיק מוזרים – הם שואפים לחיי רווחה, מתעניינים בבילויים ובטרנדים חולפים, במדיה חברתית ובעוד כהנה וכהנה. האופן שבו הם תופסים את העולם אינו מאפשר להם לגבש עמדה לגבי הסוגיות שעל סדר היום של הארגון ושל לבנון.
 
בכל מקרה, לא ניתן להסתיר את ההבדלים בין שני הדורות: הם שונים זה מזה, אבל לטענת א־נאבלסי, לא במידה שאנחנו חושבים – אין ביניהם גבול יציב בלתי ניתן לחצייה. התיאור של פירוק המסורת של הדור הישן נדמה לא משכנע מספיק. לכל דור יש ההיגיון שלו, אמצעיו ושפתו, והעיקר הוא שישנם ערוצי תקשורת בתוך הארגון עצמו כדי שלא יאבדו הדרך והרוח המהפכנית שממנה נובעים כל השינויים.
 
בנקודה זו, מעניין להציג את מאמרה של דלאל אל־בזרי, סופרת וחוקרת לבנונית, שהתפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד. בעוד שא־נאבלסי יורד לעומק התהליך שהוביל את ארגון חזבאללה למה שהוא היום, אל־בזרי מתמקדת בהווה, ועמדתה הרבה פחות חיובית.

 

ריכוך מסרים

אל־בזרי מתארת כי חזבאללה החל באחרונה לנסות לרכך את הדימוי שיש ללבנונים לגבי כוחו הרב – נסראללה משדר מסרים של שלום ואחווה, והארגון אף הפיץ שיר תמיכה נלהב בראש הממשלה, הידוע כמזוהה עימם – חסאן דיאב. לו השיר לא היה עוסק בחסאן דיאב, מבהירה אל־בזרי, הוא היה מזוהה בנקל כאחד השירים של "ההסברה הקרבית" של חזבאללה, גוף שתפקידו להלל את הארגון ואת כוחו מול ישראל וסוריה. חזבאללה פעל באופן דומה עם סעד אל־חרירי, ראש הממשלה הקודם, בתחילת גל המחאות האחרון בלבנון.
 
ואכן, מאמרים ותגובות בפייסבוק מדברים על כך שחזבאללה "חלש". אינטלקטואלים משתמשים בשלל דימויים פיוטיים כדי לתאר את שליטתו של חזבאללה במדינה, אך אלה לא מצליחים לחפות על הטיעון הלא־משכנע שלהם – שחזבאללה חלש מפני ש"גורמים שמתנגדים לו עוקבים באופן תמידי אחר פעילותו וחותרים להגעה להסכמים איתו". אל־בזרי מגחיכה את הטיעון הזה על ידי השוואתו לבדיחה סורית המספרת על חאפז אל־אסד שעינה אדם עד שזה הסכים להודות שאל־אסד הוא נשיא דמוקרטי.
 
אל־בזרי שואפת להציג תמונה פשטנית פחות של מצבו של הארגון. לדידה, חזבאללה גם חזק וגם חלש – לעיתים הוא יותר חזק מחלש או להפך, אבל בסופו של דבר, המצב מורכב. היא מדגימה את חוזקתו-חולשתו של הארגון כפי שבאה לידי ביטוי בנושאים עיקריים – איראן והפלסטינים.
 
בנושא של איראן, חזבאללה חזק, מצד אחד, בשל העובדה שהוא שואב את כוחו מאיראן, שמספקת את כל צורכי הארגון. מנגד, הוא חלש מאותה סיבה ממש – איראן מצויה בסכסוך מתמשך עם ארצות הברית, סכסוך שיכול להסתיים בפשרה או בהחרפת המאבק. חזבאללה תלוי בתוצאות של סכסוך זה. מה יעשה הארגון אם פוטין יחליט להגביר את החנק על סוריה? לא תהיה לו ברירה אלא להנמיך את ראשו עד יעבור זעם. התלות שלו בגורמים אלה הופכת אותו לחלש.
 
גם בנושא הפלסטינים, חזבאללה חזק וחלש בו־זמנית. הארגון מומחה בנשיאת נאומים תומכים בפלסטינים, והדבר קנה לו מעמד ואהדה רבה בקרב הפלסטינים בלבנון ובכלל. אולם בפועל, הוא לא השיג שום הישג אמיתי עבור הפלסטינים, מה שמבטא את חולשתו.
 
הדואליות במצבו של הארגון נובעת, על פי אל־בזרי, ממצבה הייחודי של לבנון – מדינה עם שסעים עדתיים בלתי ניתנים לגישור. לולא העדתיות השולטת בלבנון ומפלגת את האזרחים, חזבאללה לא היה קיים, לכן זהו מקור הכוח שלו. מנגד, אותה עדתיות עצמה היא שמונעת ממנו להשתלט כליל על המדינה ולהפוך אותה לדיקטטורה בסגנון איראן או סוריה. לחזבאללה יש כוח פוליטי בלבנון, והוא יודע להביא את נציגיו לעמדות מפתח, ובכך להצליח לשכנע את העולם שיש הבחנה בין הזרוע הפוליטית לזרוע הצבאית שלו, ולהשכיח את העובדה שמדובר בארגון טרור. מנגד, בעלי הברית הפוליטיים המשמעותיים ביותר של הארגון – ראש הממשלה הנוכחי ומפלגתו – לעיתים מתעלמים מקיומו של הארגון ונוקטים צעדים שאינם עולים בקנה אחד עם רוח "ההתנגדות". בפועל, בסיס הכוח המרכזי של חזבאללה הוא בני העדה השיעית – לולא הם, הארגון לא יכול היה להתקיים. זאת אף שרבים תופסים את התמונה באופן הפוך – שהעדה השיעית היא ברת־מזל על כך שקיים ארגון חזבאללה, שסייע בהעלאת מעמדם של השיעים במדינה. בעוד שהסונים והנוצרים בלבנון מפולגים בין מנהיגים שונים, חזבאללה עדיין נהנה מבסיס תמיכה חזק בקרב העדה השיעית. הדבר ניכר אפילו במחאות אוקטובר האחרון, כאשר שיעים מטעם חזבאללה נהגו בבריונות ברחובות כמחאה על טענות המפגינים נגד נסראללה, בין היתר.
 
עם זאת, מוקד הכוח המרכזי שחזבאללה שואב ממנו את כוחו היה ונשאר המעמד הרם שקנה לו בלבנון. ה"ניצחון" של הארגון ב־2006, העובדה שחמק ממשפט על מעורבות לכאורה ברצח רפיק אל־חרירי ומקרים רבים נוספים, התאפשרו כולם הודות למעמד שנוצר לו ולכוחו. עם השנים, נוספו לארגון סמכויות בלבנון, ומאוחר יותר גם בסוריה. חזבאללה הוא למעשה מדינה קטנה בתוך מדינה, שהרסה את המדינה כולה. הארגון הרוויח משני כיוונים – מצד אחד הוא מחזיק במדינה קטנה עם מיליציות צבאיות כוחניות, ומצד שני יש לו סמכויות פוליטיות במדינה "הגדולה" כולה לאחר שהחליש אותה מבפנים.
 
לכן, כאשר חזבאללה מנסה להציג את עצמו כחלש, הוא למעשה מזלזל בזיכרון לטווח קצר של אזרחי לבנון. חזבאללה מעוניין שהלבנונים ישכחו, באופן זמני, את קריאות הניצחון שהשמיע ב־2006, ומאוחר יותר בלחימה שלו בסוריה, בניסיון להטות את מאזן הכוחות לטובתו. חזבאללה רוצה להשכיח גם את הבוז שהפגין כלפי מי שלא האמין ל"נצחונותיו" בניסיון לעורר אמפתיה. להאמין לכך יהיה דבר שגוי מיסודו, טוענת אל־בזרי. משחר ההיסטוריה, מוכרת הקביעה כי כל ארגון שמחזיק נשק במקביל למדינה שבה הוא פועל, מהווה איום עליה. חזבאללה נושא את הנשק הזה בגלוי ובגאווה, ולכן המסקנה האפשרית היחידה היא שהוא איום על מדינת לבנון. אלא שחזבאללה, באמצעות כוחו ומעמדו, הצליח לשכנע את האזרחים שהעובדה שהוא נושא נשק אינה מהווה איום למדינה, אלא הגנה עליה.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה