צילום: רויטרס
עבאס נפגש עם עוזרת מזכיר המדינה האמריקאי ברמאללה, יוני 2022 (צילום: רויטרס)

מה מלמד הכישלון של פתרון שתי המדינות, על פתרון שתי המדינות?

רעיון החלוקה לשתי מדינות מעלה שאלות כבדות לגבי האזרחות, הריבונות והלאומיות של המדינה הפלסטינית לאחר החלוקה. איך יש להתייחס אליהן כיום, כשרוב הציבור הפלסטיני משוכנע שפתרון שתי המדינות אינו ישים עוד?

ב־4 במאי 2022 התפרסם באתר א־שבכה, ארגון אמריקאי בעל שם העוסק בזכויות הפלסטינים ובמאבקם להגדרה עצמית, ריאיון עם לילה פרסח', חוקרת כלכלה מדינית באוניברסיטת מסצ'וסטס ומחברת קובץ המאמרים Rethinking Statehood in Palestine: Self-Determination and Decolonization Beyond Partition"". המאמרים בקובץ הוקדשו לרעיון החלוקה לשתי מדינות ולשאלות העולות ממנו לגבי האזרחות, הריבונות והלאומיות של המדינה הפלסטינית לאחר החלוקה. הריאיון עם פרסח' עסק באופן שבו יש להתייחס לשאלות אלה כיום, כשרוב הציבור הפלסטיני משוכנע שפתרון שתי המדינות אינו ישים עוד. בהקדמה לספר כותבת פרסח': "סיום הקולוניאליזם בפלסטין מחייב שיווצרו המרכיבים למסגרת מדינית חדשה שתכיר באלימות ובעוול שבעבר ובהווה ותאפשר זכויות אזרחיות בריבונות אזורית". אולם איך תתממש ההגדרה העצמית הפלסטינית בהיעדר מדינת לאום?

המרואיינת מסבירה שהפלסטינים החזיקו ברעיון המדינה מאז מלחמת ששת הימים והחלטת האו"ם 242 ב־1967, שהייתה הבסיס לתהליך השלום עם ישראל. כיום, היא טוענת, יש לאמץ אסטרטגיה חדשה ומשותפת לכולם – גם לפליטים ולפלסטינים החיים בישראל. כשתנועת אש"ף הגדירה את המדינה העצמאית כמטרת־העל שלה ב־1971, היא פעלה באופן דומה לרוב תנועות השחרור הלאומי במאה ה־20, "שקשרו בין השחרור מהקולוניאליזם ובין הקמת מדינת לאום עצמאית". הדרישה למדינה עצמאית קיבלה את תמיכת הליגה הערבית ב־1967, ויוזמת השלום הערבית מ־2002 ומפת הדרכים מ־2003 ראו בהקמתה את האפשרות היחידה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

לדברי פרסח', רעיון המדינה הפלסטינית נכשל בעיקר משום שאש"ף קיבל את רעיון החלוקה, ויתר ב־1988 על הקמת מדינה על כל שטח פלסטין, והסתפק ב"הכרזת עצמאות סמלית" בשטח הגדה ועזה. הסכמי אוסלו קיבעו את התפיסה הזאת, לדבריה, משום ש"'תהליך השלום' שירטט מחדש את המבנה הההגמוני הקולוניאליסטי הישראלי במקום לפרק אותו. הדבר איפשר לישראל להטיל מצור על עזה במשך למעלה מ־15 שנה ולשלש את מספר היהודים המתגוררים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית בתוך כשלושים שנה (מ־250,000 ב־1992 ל־700,000 ב־2020). לכך יש להוסיף את הקמת הרשות הפלסטינית, שהרחיקה את האפשרות לשחרור לאומי ולשיבת הפליטים. כך נסתם הגולל על רעיון המדינה הפלסטינית הריבונית, אף שקיבלה הכרה מ־138 מדינות.

לדברי פרסח', רעיון המדינה הפלסטינית נכשל בעיקר משום שאש"ף קיבל את רעיון החלוקה, ויתר ב־1988 על הקמת מדינה על כל שטח פלסטין, והסתפק ב"הכרזת עצמאות סמלית" בשטח הגדה ועזה

פרסח' מציעה שהפלסטינים יחזרו בהם מהסכמתם לחלוקה ולפתרון שתי המדינות. לטענתה, "חלק מהפלסטינים סבורים שיש לוותר על המאמץ להקים מדינה משום שהמדינה היא ישות מדינית אלימה ודכאנית מיסודה. לדעתם, ההיאחזות באדמה וההתגייסות העממית הן סימניה של הזהות הפלסטינית המקורית. אחרים, ואני ביניהם, חושבים שהחלופה היא הגדרה מחדש של המדינה, ולא באשליה שניתן לוותר עליה. אין ברירה אלא להקים מדינה דמוקרטית שתכיל את כולם ותיתן דין וחשבון לאזרחיה."

המרואיינת קובעת שהאתגר הגדול העומד בפני הפלסטינים הוא שאלת אופייה של המדינה הדמוקרטית שירצו להקים וניסוח אסטרטגיה מדינית לגיוס תמיכה לאומית ובין־לאומית לרעיון זה. משאלה זו נגזרות סוגיות נוספות: האם המדינה תהיה פדראלית, קונפדראלית, דו־לאומית או מאוחדת? מהם הצעדים הכלכליים, המדיניים והמשפטיים הנדרשים לפירוק מבנה ההפרדה הגזעני הקולוניאליסטי שיצרה ישראל ולבניית משטר מדיני חדש? לשם כך יהיה על הפלסטינים להיאבק בציונות ולהסביר כיצד יוכלו ישראלים ופלסטינים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית. לטענת פרסח', יש ללמוד מהמודל הדרום־אפריקני, על אף שלא פתר את בעיית האי־שוויון הכלכלי.

פרסח' טוענת שמדינת לאום אינה יכולה להיות דמוקרטית משום שמהמיעוטים החיים בה נשללות הזכויות הלאומיות. על כן, לדעתה, הדרך לסיום הקולוניאליזם עוברת בוויתור על רעיון מדינת הלאום. בהקשר זה היא סבורה שעל הפלסטינים החיים בישראל מוטל להקים תנועת שחרור שתחרות על דגלה את הקמתה של מדינה דמוקרטית אחת בשטח פלסטין ההיסטורית. זאת משום שהם מכירים את המבנים המדיניים בישראל, ויוכלו לגשר על הפער בין הפלסטינים והישראלים. עם זאת, פרסח' אינה בטוחה שהפלסטינים החיים בתחומי הקו הירוק מעוניינים ליזום זאת.

אף שפרסח' מציגה חלק מהדילמות העומדות בפני הפלסטינים, היא אינה מתייחסת לכמה מהשאלות הקשות והמעשיות בעניין המדינה האחת. לפלסטינים ולישראלים נרטיבים לאומיים סותרים. מרכיב הדת בזהות הלאומית בישראל היהודית ובמדינונת של חמאס בעזה הלך והתחזק בעשרים השנים האחרונות. במקביל לכך, המרכיב הדמוקרטי הולך ונחלש. במובן זה אפשר להסכים עם טענתה של פרסח' שמדינת לאום אינה יכולה להיות דמוקרטית, או שלפחות תתקשה בכך. הרשות הפלסטינית ושלטון חמאס רחוקים מדמוקרטיה עוד הרבה יותר מישראל. איך אפשר לעשות נפשות למדינה דמוקרטית לא־לאומית בתנאים אלה? הסיכויים לכך נראים אפסיים. בהיעדר תמיכה מבפנים, אין טעם לדון בגיוס הקהילה הבין־לאומית, שהרי ממילא נוכחנו פעם אחר פעם שגורמי חוץ אינם יכולים לכפות על הפלסטינים ועל הישראלים אף פתרון מדיני.  לכל זאת יש להוסיף גם שההישענות על המודל הדרום־אפריקני בעייתית לפחות מבחינה אחת: גם אם יש דמיון חיצוני בין משטר האפרטהייד ובין הכיבוש הישראלי, בדרום אפריקה ההפרדה הייתה על רקע גזעי. מוצאם הלאומי ההולנדי של הלבנים ומוצאם הלאומי/אתני אפריקני של השחורים לא היו משמעותיים כמו צבע העור. המאבק בין הפלסטינים והישראלים, אף שיש בו בהחלט מרכיבים גזעניים, הוא בעיקרו של דבר מאבק לאומי, ולא ניתן לעקור את היסוד הזה מתודעתם של שני העמים.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה