צילום: רויטרס
אזרח לבנוני על רקע שלט בחירות של חזבאללה, 15 במאי 2022, דרום לבנון (צילום: רויטרס)

גבירותי ורבותי, מהפך? התוצאות הדרמטיות של הבחירות בלבנון

בבחירות שנערכו בלבנון בחודש שעבר, הקואליציה המזוהה עם חזבאללה ועם תומכיו נחלשה משמעותית ואיבדה את הרוב הברור שהיה לה בפרלמנט. האם זהו פתח לשינוי בלבנון, והאם הן מבטאות המשכיות, שינוי או שמא הידרדרות?

ב־15 במאי התקיימו הבחירות לרשות המחוקקת בלבנון. הללו הובילו לתוצאות דרמטיות: הקואליציה המזוהה עם חזבאללה ועם תומכיו איבדה את הרוב הברור שהיה לה בפרלמנט שנבחר בשנת 2018, ונפלה מ־71 חברים ל־62 בלבד. יש להקדים ולציין ששיטת הבחירות בלבנון היא סבוכה למדי, ומבוססת על שני גורמים מצטלבים: בחירה מקומית ובחירה עדתית. לכל מושב בפרלמנט יש עדה דתית מוגדרת – בעיקר נוצרים מארונים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים ודרוזים. גם לאחר הבחירות הללו, חזבאללה ואמל בת־בריתה השיעית המשיכו להחזיק בכלל המושבים של העדה השיעית. השינוי נבע מכמה גורמים אחרים שהשפיעו על קואליציית חזבאללה, המורכבת בעיקר מחזבאללה עצמה, מאמל ומה"זרם הלאומי החופשי" – המפלגה הנוצרית בראשות מישל עאון, בעלת בריתו של חזבאללה.

שני הגורמים העיקריים הם אלו: "הזרם הלאומי החופשי" שאיבדה כמה מושבים לטובת מפלגה נוצרית יריבה – "הכוחות הלבנוניים" בראשות סמיר ג'עג'ע, לשעבר מיליציה נוצרית-שמרנית; ומאידך, באופן חסר תקדים, נבחרו כמה מועמדים "בלתי־מזוהים" וכן מועמדים המזוהים עם מחאת 17 באוקטובר 2019, מחאה עממית כנגד הקריסה הכלכלית והשיתוק הפוליטי בלבנון. בסיכומו של דבר, אף אחד מהצדדים לא זכה ברוב ברור, על אף שקואליציית חזבאללה היא הגדולה ביותר. לפי ניתוח של מרכז דוחא, אל גורמים אלו מצטרפים שני גורמים מינוריים יותר, אך משמעותיים: ראשית, סעד אל־חרירי, ראש הממשלה האחרון והאישיות המוסלמית-סונית הבכירה ביותר בלבנון, החרים את הבחירות וקרא לתומכיו לעשות כן. רוב המושבים שאל־חרירי הותיר פנויים התמלאו על ידי מועמדים שאינם תומכי חזבאללה. שנית, הזרם הדרוזי של וליד ג'ונבלאט, המתנגד לחזבאללה, זכה כמעט בכל המושבים הדרוזיים. 

חזבאללה לא חווה מפלה, אך הקואליציה שלו נחלשה משמעותית, ואיבדה את הרוב המובהק שהיה לה. שתי התופעות השונות מציעות לנו שתי דרכים לקרוא את תוצאות הבחירות ואת המגמות שהן משקפות: מפתח חברתי ומפתח עדתי. 

אולי יש להתחיל דווקא קרוב לסוף: קשה לפקפק בכך שלאירועים הדרמטיים שאירעו בלבנון מאז הבחירות הקודמות ישנה השפעה לא־מבוטלת על התוצאות. אירועים אלו הם בעיקר מחאות אוקטובר 2019, שביטאו תחושה כוללת של מיאוס של אזרחי לבנון מן המשטר, שנתפס כלא־מתפקד וכמושחת. זאת על רקע קריסה כללית של כלכלת לבנון, שהתבטאה בין השאר באינפלציה דוהרת. אירוע דרמטי נוסף הוא הפיצוץ בנמל ביירות, שזרע הרס רב בעיר, ונקשר בתנועת חזבאללה. לדעת פרשן אל־ג'זירה מוהנד אל־חאג' עלי, האירועים הללו הם שהובילו לבחירת המועמדים העצמאיים, המזוהים עם שינוי, בייחוד כהצבעת מחאה. אם כן, בחירתם משקפת את השאלה החברתית-כלכלית הבוערת שבפניה עומדת לבנון. יש לציין כי אין מדובר במהפך, אלא בקול ענות חלושה – אחוז הבחירות היה נמוך יחסית – רק 41%, פחות אף מן הבחירות הקודמות. 

במרכז המפתח העדתי עומדת היריבות שבין המארונים לחזבאללה. לפי אל־חאג' עלי, הנוצרים המארונים רואים בחזבאללה סכנה גוברת והולכת לשלומם, ועל כן מצביעים ל"כוחות" הנתפסים כגורם המסוגל להגן עליהם – ה"כוחות" היו המיליציה הנוצרית הגדולה ביותר במלחמת האזרחים. זוהי מגמה הולכת וגוברת – הכוחות הלבנוניים הלכו וגדלו בכל מערכת בחירות עוקבת. לפי ביאר עקיקי, הנוצרים חשים שעל אף שב־2006 ה"זרם הלאומי העצמאי" היה שותף שווה לחזבאללה, שותפות זו הולכת ומאבדת את איזונה לטובת זה האחרון. אם כן, השינוי הגדול השני של בחירות אלו מבטא דווקא את המתיחות העדתית השוררת בלבנון. לפי אל־חאג' עלי, מתיחות זו, הגוברת והולכת, מבטאת מגמה דרמטית: היא מסמנת את תחילת הסוף עבור ההסדרים העדתיים של הסכם טאאף, המסדירים את השלטון בלבנון לפי מפתח עדתי, והליכה לקראת ביזור השלטון והפיכתו ללא־מרכזי. ברם, גם להצבעה זו יש פן חברתי-כלכלי: הדבר קשור גם לאכזבה הגוברת בציבור הנוצרי מן הנשיא מישל עאון בעקבות אוזלת היד שלו אל מול הקריסה הכלכלית של לבנון. 

אך החשש של המארונים מחזבאללה איננו נובע רק משוביניזם אנטי־שיעי: חזבאללה, כידוע לקורא הישראלי, הוא בעל מעמד מיוחד ובעייתי ביותר בלבנון. ראשית כול, הוא מחזיק בכוח חמוש עצום בחסות איראנית וסורית, ששם למעשה את צבא לבנון הרשמי בצילו. לפיכך, במונחים המשפטיים של קארל שמיט, שניסח את הנוסחה הידועה כי "הריבון הוא זה שמכריז על מצב החירום", ניתן אולי לטעון כי במידה מסוימת, לחזבאללה יש מעמד ריבוני בלבנון. בחסות כוחו הצבאי העצום והתמיכה הגורפת בו ובארגון אמל, בעל בריתו הכנוע בעדה השיעית, הוא גם מחזיק בכוח אלקטוראלי משמעותי ביותר, ולמעשה מנהל את המחנה הגדול ביותר, עדיין, בפרלמנט הלבנוני. עוצמתו הצבאית, העובדה כי המדיניות שלו היא למעשה עצמאית – שיעית-פרטיקולארית ואינה כפופה להחלטה הדמוקרטית של הבוחר והעובדה כי הוא במידה מסוימת שולט בלבנון, הן סלע מחלוקת בציבור הלבנוני. זאת נוסף על העובדה שהעדות האחרות חשות מאוימות על ידו, בייחוד העדה המארונית החילונית. בשל כך, הארגון מהלך על חבל דק מבחינת לגיטימציה ציבורית. 

המתח בין המארונים לחזבאללה איננו בן יומו. כפי שמציין הפרשן הלבנוני אסעד אבו ח'ליל ביומון אל־אח'באר המזוהה עם חזבאללה, לבנון הוקמה על ידי צרפת כמדינה לנוצרים המארונים, שמרכזם בהר הלבנון, מפני שראתה בהם "ראש גשר" להשפעה מערבית באזור. המארונים שימשו מעין מתווך של הצרפתים, ועל כן התקרבו אל המערב מבחינה תרבותית, ונעשו חילונים יחסית. אכן, עם הקמת לבנון, היו בה המארונים רוב דחוק – אך עם השנים היגרו מן המדינה יותר ויותר מארונים, והללו הפכו למיעוט במדינה. בעקבות הסכם טאיף, שסיים את מלחמת האזרחים הלבנונית, הוסכם כי הפרלמנט יחולק שווה בשווה בין נוצרים ומוסלמים – מה שנותן לנוצרים ייצוג יתר בפרלמנט ביחס לגודלם באוכלוסייה. יתר על כן, שיטת הבחירות הלבנונית מתירה לאזרחי לבנון שבפזורה להצביע, מה שמעניק יתרון נוסף לנוצרים, שהם רוב רובה של פזורה זו. המארונים זלזלו בשיעים, קיפחו אותם וראו בהם אוכלוסייה נחשלת וזרה ללבנון – והשתלטות חזבאללה על לבנון נתפסת כמאיימת הן על שליטתם והן על ביטחונם. 

בניגוד לאופן שבו הוא נתפס בעיני הנוצרים, חזבאללה נתפס אצל תומכיו השיעים כמי שמתקן עוול היסטורי – הארגון משיב את כבודה האבוד של העדה השיעית הענייה והבזויה אל מול ההגמוניה הנוצרית שהתייחסה אליו בביטול, וכן נתפס גם כ"מהגרים האיראנים". זאת בייחוד בשל העובדה שייתכן שהשיעים הם כיום העדה הגדולה ביותר בלבנון. אך זהו איננו מקור הלגיטימציה היחיד, או אפילו העיקרי, של הארגון, בייחוד כארגון חמוש: ההצדקה העיקרית היא ישראל. רבים זוקפים לזכות חזבאללה את שחרור לבנון מן הכיבוש הישראלי של רצועת הביטחון ואף את הבסתה במלחמת לבנון השנייה. אסעד אבו ח’ליל סבור כי קיומו של הארגון וההרתעה שהוא מייצר הם המחסום היחיד אל מול האפשרות של פלישה ישראלית, כולל אפילו מציאות של פשיטות ישראליות יומיומיות בדרום לבנון, כמו שמתרחש בשטחי הגדה המערבית. אבו ח’ליל איננו רואה בצבא הלבנוני, החלש למדי, אלטרנטיבה אמיתית לכוחו הצבאי של חזבאללה, ועל כן, לדעתו, חימושו של הארגון הוא יותר ממוצדק. אם נחזור לקארל שמיט, הלה הגדיר את משמעותה של הפוליטיקה כחלוקה של העולם לידיד ולאויב. אם מצב החירום של לבנון מוגדר על פי האויב שלה, והאויב הזה הוא ישראל, הרי שאבו ח'ליל מוכן להפקיד את הריבונות בידי חזבאללה, שכן הארגון מבטא את האינטרס הפוליטי העליון של לבנון – הגנה מפני ישראל.

כיצד נראית תוצאת הבחירות מן הצד של חזבאללה? הארגון לא הובס: לפי מרכז דוחא, הוא עוד הגמוני לחלוטין בקרב העדה השיעית. יש לו בעלי ברית בקרב כל העדות חוץ מן הדרוזים, והוא זכה במושבים לרשימתו גם באזורים לא־שיעיים, כגון בירות. ברם, אין ספק שבמידת מה, הארגון נחלש אחרי שהיה כבר בשליטה, תוצאה שיש בה משום כישלון עבורו. הפרשן הלבנוני הוותיק חאזם אל־אמין סבור כי מעבר להיחלשותם של בעלי בריתו, כישלונו של הארגון משמעותי עוד יותר משנראה. זאת משום שהיה עליו לנצל את היעדרותו של אל־חרירי מן הזירה ואת המקום שפינה – מקום שבסופו של דבר התמלא דווקא בעיקר על ידי מתנגדי חזבאללה. גרוע מכך, לטעמו, על אף שחזבאללה לא איבד מושבים שיעיים, הוא איבד אחוזי הצבעה בקרב השיעים, ואף איבד מושבים לא־שיעיים ברשימתו לרשימה המזוהה עם מחנה השינוי. דומה שגם תופעה זו ניתן לקרוא על רקע שתי השאלות שהצבנו לעיל – החברתית והעדתית.

לדעת אל־אמין, הסיבה הראשונה והברורה לכישלון היא שחזבאללה פשוט מייצג את המשטר הכושל, ונלחם בעיקשות להגן עליו ועל בעלי בריתו. אך יותר מכך, הארגון התנהג בשאננות פושעת מבחינת הרגישויות העדתיות השונות: הוא הפיץ סיסמאות בחירות שעוררו את חמתם של נוצרים, של סונים ואף של אופוזיציונרים שיעים; ערך "הפגנות נוכחות" באזורים נוצריים-מתונים ובביירות הסונית ברובה, ואף התנגח במועמדים פופולאריים. יותר מכך, הארגון גם הציב ברשימותיו את מרואן ח'יר-אדין שנקשר בשחיתויות בגובה מיליונים ואת עלי חסן ח'ליל, בין הנאשמים בפיצוץ בנמל ביירות. לדעת אל־אמין, הארגון הצליח בעבר ללכת עם ולהרגיש בלי – להתרועע עם גורמים בעייתיים ומושחתים, אך לשמור זאת בצל כדי לשמור על הלגיטימציה הציבורית שלו. ברם, כוחו המתעצם של חזבאללה שיבש עליו את דעתו. הארגון הפסיק להלך על החבל הדק, והחל פשוט להשתין מהמקפצה – ומשלם על כך את המחיר.

במרכז המפתח העדתי עומדת היריבות שבין המארונים לחזבאללה. לפי אל־חאג' עלי, הנוצרים המארונים רואים בחזבאללה סכנה גוברת והולכת לשלומם, ועל כן מצביעים ל"כוחות" הנתפסים כגורם המסוגל להגן עליהם

מנגד, אסעד אבו ח'ליל סבור כי הסיבות להיחלשותו של חזבאללה טמונות במקום אחר. ראשית כול, הוא מצביע על סוגיית המעורבות הזרה בלבנון שהוא מכנה "קנוניה". "קנוניה" זו כוללת מעורבות מסיבית של מדינות המפרץ השולטות, לטענתו, בתקשורת הלבנונית. אבו ח’ליל מבקש להצביע על קמפיין מתוזמר שניהלו רשתות אלו כנגד חזבאללה, עם דף מסרים ברור שהתמקד בהתפרקות חזבאללה מנשקו – סוגיה שהוא סבור שכלל לא הייתה מרכזית בשיח הלבנוני לפני כן. ה"קנוניה" כוללת לדעתו את מדינות המפרץ, ישראל והמערב, המבקשות לנקום בחזבאללה על העובדה שניצח את ישראל ולגרום למפלתו. התקשורת לדעתו הבליטה קולות של מתנגדי חזבאללה, והשתיקה כל קול שלא עלה בקנה אחד עם דף המסרים. היא העניקה ראיונות מלטפים לדיפלומטים אמריקאים: המראיין אלברט קוסטניאן בייחוד, שאותו אבו ח’ליל מכנה באירוניה "מתקומם ואיש השינוי", מתמחה לטענתו ב"לא לשאול אורחים אמריקאים שאלות". אבו ח’ליל מטעים כי "נראה כי הללו מעדיפים שהלה יראיין אותם, כיוון שהוא שואל אותם את אותן שאלות שלארי קינג היה שואל את פרנק סינטרה: 'פרנק, מדוע אנחנו כה אוהבים אותך?'".

ברם, אבו ח’ליל איננו מאשים אך ורק קמפיין זה – אלא גם את ההגמוניה ההיסטורית המארונית ואת שיטת הבחירות ה"עקומה" של לבנון: לא רק שזו האחרונה מוטה לצד המארונים, אלא שהיא תוכננה כך שמושבים רבים מייצגים למעשה תושבים רבים בהרבה ממושבים אחרים (בייחוד, לטענתו, מושבים שבהם זכו תומכי חזבאללה). אבו ח’ליל מאשים בכך בעיקר את ג'ובראן באסיל, המנהיג של "הזרם הלאומי החופשי", ואת חתנו של הנשיא מישל עאון, שהיה אחראי לעיצוב מחדש של שיטת הבחירות בלבנון – ולטענת אבו ח’ליל, עשה זאת באופן המוטה לטובתו. אבו ח'ליל מצביע על כך שבמקרים רבים מושב אחד מרכז אליו כמויות שונות לחלוטין של אנשים, ובכך מעוות את שוויון ההצבעה. באסיל גם אפשר לראשונה לגולים לבנונים להצביע – צעד בעייתי לפי אבו ח’ליל משום שאלו נמצאים בארצות המפרץ ובמערב – מקום שם "אין תחרות שווה", כיוון שחזבאללה, המפלגה הלבנונית הגדולה ביותר, איננה יכולה לפרסם בו תעמולה. אם לקרוא בין השורות, הגולים הלבנונים הם סוכנים זרים המייצגים אג'נדות זרות, והמשפיעים על גורל מדינה שבה אינם חיים. אם כן, מסכם אבו ח’ליל, בגלל שיטת הבחירות העקומה, למעשה שינוי אמיתי דרך הקלפי אינו אפשרי בלבנון.

דומה שמאחורי הדברים הללו כולם עומדת עמדה פופוליסטית במובן החמור של המילה. הפופוליזם בן־זמננו, כפי שהוא מתבטא אצל מנהיגים כדונאלד טראמפ וז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל, רואה את המדינה כנשלטת בידי "אליטה" או "דיפ סטייט", המשתמשת במדינה לצרכיה וגוזלת אותה מן העם, שנתפס כרוב מדוכא. ברם, הפופוליזם, בניגוד לפשיזם או לקומוניזם מהפכני, איננו קורא לשינוי אלים או לדיקטטורה. להיפך, הוא מבוסס על הרעיון שהמדינה צריכה להישלט בידי מנהיג השואב את הלגיטימציה שלו מרצון העם, שאמור להיות מבוטא דרך הקלפי בהצבעה פופולארית. 

לדעת אבו ח’ליל, העם עם חזבאללה, מגנו מפני הישראלים ומפני המערב, ועל כן המייצג האמיתי היחיד של האינטרס שלו. ולראיה לכך – מדובר במפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. הבחירות הן מאבק בין חזבאללה ורצון העם לבין ישראל, מדינות המפרץ והמערב, שעושות יד אחת עם האליטות ועם ההגמוניה המארונית כדי למנוע מן העם את הכרעתו הדמוקרטית האמיתית, וכדי לשעבדו לאינטרסים שלהם. הדמוניזציה של חזבאללה ושל נשקו היא קמפיין של אליטות אלו, והיא איננה משקפת סנטימנט עממי – העם מבין היטב כי הנשק של חזבאללה חיוני לחלוטין. אך דווקא כאן מתווספת פנייה מפתיעה לניתוחו של אבו ח’ליל, שעם זאת עולה בקנה אחד עם הפופוליזם שלו. דווקא מכיוון שחזבאללה מצליח במשימתו, ואין מלחמה עם ישראל בפתח, המלחמה האמיתית בלבנון היא מעמדית: בין העניים, המדוכאים והרעבים לשכבות השולטות, המתבססות על משטר קפיטליסטי ומדכא. האליטה איננה זהה לפוליטיקאים, אלא עושה בהם שימוש: לעיתים במפלגות המסורתיות ולפעמים באנשי האופוזיציה. אבו ח'ליל מטעים כי אנשי האופוזיציה קוראים לשינוי, אך באותו זמן מדגישים כי יש לשמור על משטר הסחר החופשי הקפיטליסטי, ובכך למעשה תומכים באליטות. הסיבה להיחלשות חזבאללה איננה נובעת רק מן ההתערבות החיצונית, אלא מכיוון שהוא אכן סייע לתחזק את המשטר הלבנוני המושחת. אם כך, שינוי הצורה של האינטרס של העם הרחיקה את חזבאללה מאינטרס זה, מה שהוביל לירידת כוחו.

כעת נותר לשאול – מה הלאה? גם לשאלה זו כמה מובנים. שתי משימות עיקריות עומדות בפני הפרלמנט: בניית קואליציה והצבעות חשובות כגון הצבעות על תיקוני חוקה, בחירת ראש הפרלמנט, בחירת ראש ממשלה ובחירת נשיא. על פי בשאר נרש, חזבאללה הולך על חבל דק: הוא לא יאפשר הקמת ממשלה בלעדיו מצד אחד, אך מצד שני, ככל הנראה לא יהיה מוכן להקים ממשלה צרה עם תומכים עצמאיים או אקלקטיים שתיתפס כ"ממשלת חזבאללה". מה שמסבך עוד יותר את המצב הוא העובדה שהמועמדים העצמאיים הכריזו כי ינהלו מדיניות עצמאית ולא יצטרפו לאף אחד מן המחנות המסורתיים. 

מהנד אל־חאג' עלי מנתח כמה אפשרויות להקמת קואליציה: הראשונה היא ממשלת אחדות של חזבאללה ושל תומכיו עם "הכוחות הלבנוניים", ממשלה שתדרוש הסכמה איראנית-סעודית, ככל הנראה דרך תיווך בין־לאומי. ממשלה כזו אולי תידרש אף להבאת ראש ממשלה מבחוץ, מפני שאין אף דמות סונית המוסכמת על שני הצדדים (במסגרת הסכם טאא'ף, תפקיד ראש הממשלה שמור לבן העדה הסונית). אופציה נוספת היא שחזבאללה ינסה להעביר למחנהו גורמים שאינם מתנגדים ישירות לו ולהחזקתו בנשק. ברם, בפני אפשרות זו יש כמה קשיים: ראשית כול, לפי דו"ח של מרכז דוחא, הכוחות הלבנוניים הם מתנגדים חריפים לכניסה לממשלה עם חזבאללה, וטענו כי הם מעדיפים להיות באופוזיציה על פני כניסה לממשלת חזבאללה – מה שמוריד את הסבירות שאכן ייכנסו בסופו של דבר לממשלת חזבאללה. שנית, המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלאט כרת ברית עם "הכוחות הלבנוניים" וחיזק את קשריו עם סעודיה. נוסף על כך, בשל הקריסה הכלכלית הלבנונית, תיאלץ הממשלה הקרובה להטיל גזירות כלכליות כדי לקבל סיוע מקרן המטבע העולמית, מה שיכתים מבחינת המצביעים כל גורם שישתתף בה. כדי להתחמק מכך, ייתכן שהממשלה תנסה לקבל סיוע סעודי במקום. לבסוף, כיוון שהכוחות העצמאיים אינם מגובשים ושוררים ביניהם חילוקי דעות רבים, סביר כי יתקשו להישאר מאוחדים אם ייכנסו לממשלה. 

אפשרות אחרת לחלוטין היא שלא תוקם ממשלה בכמה החודשים הראשונים עד ההצבעות לנשיאות, כאשר עד אז, מקווה חאג' עלי, אולי יגיעו הצדדים לפשרה. חאג' עלי מטעים כי הדבר איננו חסר תקדים. ברם, מצב זה מסוכן שכן הוא מביא להסלמה של חילופי האשמות בין הצדדים. מקרה בוחן לאי־יציבות זו הוא ההצבעה הראשונה המשמעותית הצפויה לפרלמנט – בחירת ראש הפרלמנט, תפקיד שמחזיק בו ראש אמל נביה ברי כבר שש קדנציות. ראש הפרלמנט חייב לבוא מן העדה השיעית, וכיוון שאמל וחזבאללה מחזיקים בכל המושבים השיעים, ראש הפרלמנט חייב לבוא מבין שורותיהן – ועל כן, הכוחות העצמאיים בפרלמנט, המתנגדים לברי מפני שהוא מייצג של המשטר הישן והמושחת, מצויים בין הפטיש לסדן, מפני שמצד שני הם אינם יכולים להציב מועמד אחר כנגדו. בכל אופן, סביר שהללו עשויים להקשות על בחירתו של ברי. הקושי הצפוי להביא שוב לבחירתו של ברי מבשר על כך שלבנון עומדת בפני תקופה בלתי־יציבה מבחינה שלטונית – ברי עשוי לזכות במספר הקטן ביותר של קולות מכל הקדנציות הקודמות שלו. החשש במקרה של קיפאון פוליטי הוא ממצב הדומה לזה של עיראק – חוסר הכרעה מוחלט בבחירות שהוביל לשיתוק פוליטי ולהתפוררות פנימית. מצב כזה עשוי להתרחש במקרה של חוסר הסכמה על זהות ראש הממשלה או הנשיא. בבחירות לנשיאות יש קושי מרכזי בהקשר זה, כיוון שצריך 86 חברי פרלמנט כדי לבחור את הנשיא – מספר שאף מחנה אינו מחזיק בו. 

האם הבחירות הן פתח לשינוי בלבנון, והאם הן מבטאות המשכיות, שינוי או שמא הידרדרות? נראה שחלק גדול מן הדעות נוטות לפסימיות. דעה אופטימית יחסית מבטא הדו"ח של מרכז דוחא. לפי הדו"ח, על אף שהמחנה המזוהה עם המחאה העממית נתקל בקשיים, הוא זכה להצלחה אלקטוראלית שעלתה על ההערכות הפסימיות, עובדה שמבטאת שהדרך לשינוי בלבנון "איננה חסומה". למרות המחלוקות בתוך מחנה זה, אם יוכל להתאחד ולהציב אלטרנטיבה פוליטית משמעותית, ייתכן שיהווה פתח לשינוי משמעותי. דעה אופטימית פחות, אך פתוחה לאפשרות של שינוי, מבטא ביאר עקיקי, המנסח את תגובתו לבחירות בעיקר בתחושה שההפתעה הזו היא פתח להפתעות נוספות – תגובה המבטאת בעיקר חוסר ודאות אל מול קצב שינוי הולך וגובר. עבורו, הבחירות מבשרות שינוי בכלל החזיתות: אפילו בחזית השיעית, שבה נותרו כלל המושבים ברשות חזבאללה ואמל, הוא מזהה כי חלה התערערות במעמדם. 

לעומת דעות אלו, מהנד אל־חאג' עלי אופטימי פחות לגבי האפשרות של שינוי דרך הבחירות – הוא מצביע בעיקר על העובדה שהמועמדים העצמאיים עשויים להפוך לתופעה חולפת אם לא יתארגנו מבחינה פוליטית. אל־חאג' משער כי הלחצים השונים והמתחים הבין־עדתיים דווקא ייאלצו את כל הצדדים למצוא פשרה, גם אם הדבר ייארך כמה חודשים, ובכל אופן הוא איננו צופה מהפך פוליטי רציני או נפילה לאנרכיה. עם זאת, כפי שראינו לעיל, גם אל־חאג' סבור שהבחירות, ובייחוד עליית כוחם של הכוחות הלבנוניים, מצביעות על כך שסופם של ההסדרים הפוליטיים הנוכחיים בלבנון קרוב. זווית אחרת, פסימית יותר, מציג בשאר נרש, החושש כי התוצאות מבטאות בעיקר את המשכו של קיפאון פוליטי שעשוי להוביל את הפוליטיקה ואת המדינה הלבנונית להתפרקות. מי שמבטא את הדעה המגובשת ביותר על תוצאות הבחירות הוא אסעד אבו ח’ליל, שאת דעתו סקרנו לעיל. אבו ח’ליל דווקא מייחל לשינוי מהפכני אך דמוקרטי, שיביא להשלטת רצון העם. ברם, הוא סבור כי הבחירות כפי שהן, יכולות רק לתחזק את הקיפאון. עם זאת, הוא מבקש לקרוא את הסימנים – התוצאות, אף שאין בהן כדי להביא לכדי שינוי ממשי, מצביעות על התופעה הרוחשת מתחת לפני השטח, והיא שהכוחות בלבנון מתארגנים דווקא סביב השאלה החברתית והכלכלית ולא זו העדתית. דומה שניתוחו מבקש ללכת הלאה מן השאלה העדתית ומהפסימיות המלווה אותה בלבנון, ולהציב קריטריון חדש לחלוטין לזהות – זה המעמדי. 

אבו ח'ליל איננו מתעלם מן השאלה העדתית – להיפך, הוא סבור כי על השיעים לתמוך בחזבאללה כנגד מסע הדה־לגיטימציה שעורכות לו מדינות המערב, והוא נוטר טינה למארונים. ברם, לדעתו המלחמה האמיתית כעת במדינה שידעה מלחמות אזרחים עקובות מדם שסבבו סביב הזהות העדתית, איננה סביב זהות זו, אלא המלחמה היא על האינטרס החברתי-כלכלי של העם, כשגם חזבאללה נשפט לפי קריטריון זה. לכן גם את הקיפאון ואת חוסר הוודאות שמביאות איתן הבחירות הוא רואה לא כפנימיות לזהות הלבנונית אלא כמציאות שנכפית על לבנון על ידי האליטות. החולשה שבטיעון זה היא גם כוחו – הוא מנסה "לדלג מעל" הפערים העדתיים ולקרוא אחרת את לבנון, צעד שכל שאר הכותבים מהססים לעשות. ברם, מן הפסימיות העולה מניתוחיהם של הכותבים האחרים עולה כי קריאות אחרות שכאלו אינן חזון נפרץ בלבנון – אולי דווקא לקריאות שכאלו היא זקוקה. 

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה