צילום: רויטרס
הריסות ביתה של משפחת אבו ג'סר בג'בליה, רצועת עזה, בעת מבצע "עלות השחר", אוגוסט 2022 (צילום: רויטרס)

איזה פלסטיני מרוויח מה"ניצחון" של עזה על ישראל?!

יש לשים קץ לערבוב בין משאת הנפש של כל פלסטיני לבין המציאות האמיתית בשטח. במציאות לא באמת ניצחנו במתקפה על עזה שנמשכה 56 שעות, ולא הסבנו לכיבוש הישראלי כל נזק

לו היה ביכולתן של מילות ניצחון להחיות את המתים לאחר מעשי הטבח, לו היו המילים הללו יכולות לבנות הכול מחדש לאחר ההרס הגדול ולרפא את מכאובי הגוף והנפש, אזי אלו שנמנעים משימוש בטריקים הלשוניים האלו היו מביאים כליה על האנושות. באותו אופן, לו הפיכת התבוסות לניצחונות סמליים הייתה מקשה על התנועה הציונית, על מוסדותיה ועל אנשיה, ובולמת את מכונות המלחמה, או לפחות מצמצת את האפרטהייד ומשפרת את התנאים שיסייעו לפלסטינים במאמציהם להשיג חירות על אדמתם, הרי אז כל מי שנמנע מלהשתתף במשחקי המילים האלו היה נחשב כקושר קשר נגד העם הפלסטיני.

בינתיים, על קרקע המציאות, כל שביכולתם של משחקי המילים הללו להשיג הוא דחייה של הדבר הדחוף היחיד שעלינו לעשות: לחשוב מהן דרכי המאבק הטובות ביותר שיש בידי העם הפלסטיני. במילים אחרות, יש לשים קץ לערבוב בין משאת הנפש של כל פלסטיני לבין המציאות האמיתית בשטח, בין הרצונות לבין העובדות כמות שהן באמת. יש לעשות זאת מתוך כבוד לעצמנו, לנרטיב שלנו ולקורבנות של מכונת המלחמה הישראלית. שכן במציאות, לא באמת ניצחנו במתקפה על עזה שנמשכה 56 שעות, ולא הסבנו לכיבוש הישראלי כל נזק. הכרה בעובדה זו אין משמעה שהעזתים נכנעו ונענו לתנאיה של ישראל. אין פירוש הדבר גם שהם אינם עומדים איתן ומחזיקים מעמד בתוך הכלא הגדול שבו הם חיים. המשמעות היחידה של המצב לאשורו היא ההבנה העמוקה שאין באמת שום אופק מדיני שביכולתו לתת תקווה לפלסטינים.

האמת על המתקפה על עזה
ישראל תירצה את מתקפת 56 השעות על עזה כתגובה לאיומי תנועת הג'יהאד האסלאמי שתנקום על מעצרו של בסאם  א־סעדי, מבכירי התנועה בגדה המערבית. ישראל יכולה לעשות כאוות נפשה, ולפלסטינים אסור אפילו לאיים. ישראל היא הרי זו שקבעה מתי יחל המבצע ומתי יסתיים. בעבר, הייתה ישראל זקוקה לאיזשהו קונטקסט לפני שהחלה במתקפותיה המחרידות. אולם בתקופתנו אנו, הטרור הישראלי יכול לזרוע בעתה בלי סיבה, כפי שעשתה ישראל במתקפתה האחרונה.

בעבר הייתה ישראל מתכוננת למתקפה, מחכה לתחילתה של מתקפת טילים מכיוון עזה, ורק אז מתחילה לבצע את המטווח הרגיל שלה בתואנה של "תגובה כואבת" לטילים שנורו. אך הפעם אפילו לזה לא נזקקו בישראל. מספיק היה לציין כי מטרתה של המתקפה הנוכחית היא "הגנה עצמית", והדבר היה בו משום תירוץ מספק. 

מהן המילים?

שתי מטפורות לא מדויקות בלשון המעטה עלו במתקפה זו. ראשית הייתה זו ישראל שהכריזה על מבצע "עלות השחר", שם המעיד בעיקר על שפלות, שבה ניתן לקחת רגעי טבע יפים ולהפוך אותם לשמות של מלחמה ושל קטל. שנית היה זה הסלוגן "אחדות השורות" שבו השתמשה תנועת הג'יהאד האסלאמי. גם מטפורה זו אינה במקומה. הרי השקט הביטחוני הכללי היה חריג, כמו גם המצב בגדה המערבית ובירושלים. ואפילו הטילים של תנועת החמאס נותרו במחסנים, לכן על איזו "אחדות שורות" מדובר?

ראשית הייתה זו ישראל שהכריזה על מבצע "עלות השחר", שם המעיד בעיקר על שפלות, שבה ניתן לקחת רגעי טבע יפים ולהפוך אותם לשמות של מלחמה ושל קטל.

למעשה, בצל היעדר כל אופק מדיני שיבטיח התקדמות כלשהי עבור הפלסטינים, ניתן לקבוע כי יפה נהגה תנועת החמאס כאשר נותרה מחוץ לעניינים. ישראל הייתה מעוניינת מאוד שחמאס תצטרף, אולם חמאס לא נתנה לה את מבוקשה. לו הייתה מצטרפת אל הג'יהאד האסלאמי ויורה גם היא טילים, היה נמשך המבצע 56 ימים ולא 56 שעות, ומספר הקורבנות הפלסטינים היה גבוה בהרבה, בעוד שבצד הישראלי לא היה נפגע ולו אדם אחד.

גם הסכם הפסקת האש מעיד על חוסר התוחלת של המתקפה. ההסכם הושג לאחר שישראל סיימה לחסל את מי שהיה ברשימת החיסול שלה. היא התחייבה רק על דבר אחד, והוא לאפשר כניסה של סחורות ודלק לרצועת עזה בתנאיה שלה ועל פי הקריטריונים שהיא תקבע, כלומר, בדיוק מה שהיה תקף לפני המלחמה בת היומיים וחצי. ההסכם, חשוב לזכור, אינו קובע שיש לשחרר את ח'ליל אל־עוואוודה ואת בסאם א־סעדי, כפי שמסר מזכ"ל הגי'האד האסלאמי זיאד א־נח'אלה.

על ניצחון וציניות

זו הייתה מלחמה צינית באופן מיוחד כדי לאפשר ליאיר לפיד לומר לבוחריו חודשיים לפני הבחירות שגם הוא יודע היטב לפתוח במלחמות נגד הפלסטינים, בדיוק כפי שעשו קודמיו. ובצד הפלסטיני? אם יש כאלו המכריזים על "ניצחון", הרי זהו ניצחון ריק מכל תוכן – גם מבחינת המציאות וגם מבחינת ההשלכות. הרי אם ניצחנו הפעם או בעשרות השנים האחרונות, אז מה בדיוק יש לנו לבקש מהעולם כל עוד אנו בצד המנצח? אם ניתן להכריז על מה שאנו עוברים זה כמה עשורים כניצחון שרודף ניצחון על ישראל, אז כיצד בדיוק נראות תבוסות?


ארנסט ח'ורי הוא עיתונאי לבנוני, העורך הראשי של אתר אל־ערבּי אל־ג'דיד, שבו פורסם המאמר. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורים ולמרכז אעלאם. מערבית: דולי ברוך. 

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה